על דמותו של חמיס אבולעפיה, מבעלי מאפיית אבולעפיה המיתולוגית, שהלך לעולמו בסוף השבוע ממחלת הקורונה, אי־אפשר להביט מתוך החור של הבייגלה. פועלו של אביר הדו־קיום היפואי נמדד לא רק בשקים של קמח, אלא בקילוגרמים של רוח טובה ודאגה לזולת, כפי שמצטיירת דמותו לאורך השנים. "ידענו כבר כמה ימים שהמערכות קורסות, אנחנו בתוך סיוט", דומעת אחת מבנות משפחתו. "כולנו בוכים, הילדים. הנכדים. אנחנו מכינים אותם כבר שבועיים יחד עם עובדות סוציאליות כדי שיתרגלו לרעיון. האחים שלו בכו בלוויה כמו תינוקות. הוא היה עמוד התווך של הבית. כולנו נשענו עליו. על מי נישען עכשיו?"

אבולעפיה, בן 60 במותו, חלה בקורונה כאשר נסע לטיול משפחתי בטורקיה. "הוא נסע לאיסטנבול יחד עם אשתו ועם עוד בני משפחה, והם הביאו את הקורונה איתם. הפחד הוא שהילדים והנכדים ידביקו את הסבים והסבתות, אצלנו זה היה הפוך", אומרים לנו בני המשפחה ומבקשים לציין באופן מיוחד את הטיפול הצמוד והעוטף של צוות בית החולים איכילוב שבו היה מאושפז. "טיפלו בו במסירות שאין כמותה. רוני גמזו היה מדהים, איתנו יד ביד, עמד לצידנו כל הזמן, הם עשו הכל כדי להציל אותו. הכל. אבל כשהגורל מגיע ואלוהים מלמעלה מחליט, שום דבר לא עוזר. לא חלמנו על דבר כזה. כולנו נדבקנו מהם במחלה. זה היה אחרי שהם חזרו, עשינו ארוחת יום הולדת משפחתית והזמנו אותם אלינו, הרי אנחנו גרים כולם במתחם אחד, וכבר השתגענו מגעגועים. בסופו של דבר, כולנו נדבקנו, אבל גם עברנו את זה בשלום, ורק הוא נפגע".

לבכות עליו

אבולעפיה, יחד עם ארבעת אחיו, היה דור שישי לניהול המאפייה המשפחתית ביפו, שהוקמה בשנת 1879, על ידי מסעוד אבולעפיה. המקום נוסד כמאפיית פיתות קטנה ליד כיכר השעון, שלימים קנתה לה מקום של כבוד בתרבות המקומית, לא רק בגלל הסמבוסקים הלוהטים, אלא גם בשל ההחלטה לסגור את העסק ביום הכיפורים ובמהלך חג הפסח, כדי לא לפגוע ברגשות הלקוחות היהודים.

חמיס אבולעפיה בחיק המשפחה

אבל חמיס לא היה רק איש של תנורים ועסקים, אלא בנאדם של חיבורים ועשיית שלום, אומרים עליו כל מי שהכירו אותו: "הוא היה אופה של דו־קיום". "חמיס היה חבר שלי", אומר רון חולדאי, וקולו הרועם בדרך כלל נושא כעת גם דוק של עצבות. "היו בינינו יחסי אמון והבנה שנרקמו לאורך שנים רבות. היה בו משהו אמיתי לצד חוכמה והבנה שהעתיד של החברה הישראלית טמון ביחסים טובים בין יהודים וערבים. כחבר, הוא ידע בתבונה להעביר ביקורת כשהיה צריך ומצא לעצמו את הזכות והחירות להרים לי טלפון להגיד לי, 'פה אתה טועה, תשים לב', ולא פעם הקשבתי בהשתאות לרגישות ולחוכמה שהפגין, ולקחתי את העצות שלו. היו לו יכולות ניתוח וביטוי מעולות שמצאו את דרכן לתקשורת הישראלית והערבית, וכל כולו היה רצון לפעול למען חברה שוויונית. והוא גם חטף על זה לא פעם, כיוון שבחברה הערבית יש גם זרמים שלא מקבלים את הגישה הזו. היה לו הרבה מאוד אומץ אישי ועל כך הערכתי אותו מאוד. נשמר בינינו קשר אישי רב־שנים, דיברתי איתו כמובן גם כאשר שכב בבית החולים, עד שהונשם והורדם ושמרתי בשבועות הללו על קשר עם המשפחה ולצערי היום הלוויה, ואני צריך לבכות אותו. איבדתי חבר אמיתי".

אבולעפיה היה עיתונאי ופובליציסט מוערך בישראל ובמדינות ערב, חבר מועצת הנהלת תאגיד השידור "כאן", בעברו כתב לענייני ערבים בטלוויזיה המצרית, שהגיש תוכניות שעודדו באומץ דו־קיום ברדיו מצרים וברדיו תל־אביב. הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה והרוח, תואר במשפטים ותעודה בתקשורת ובמשך שנים שימש כמרצה באוניברסיטאות ובמוסדות אקדמיים יהודיים וערביים, ובכלל זה העביר הרצאות באוניברסיטת קהיר שנחשבת למעוז הקיצונים האיסלאמים והיה לו האומץ לשבח במעמד זה את ישראל "בזכות היחס ההוגן לאזרחיה הערבים". חמיס גם נתן דוגמה אישית במעשים. כך, למשל, כאשר אחיו ח'אלד נפגע בשנת 2002 מירי על רקע לאומני, תגובת משפחת אבולעפיה לפיגוע הייתה מתן תרומה בסך 100 אלף דולר לשיקומו של בית הכנסת היהודי שבכיכר השעון. "יפו כולה בוכה, המומה", אומרים לנו בני המשפחה עם היוודע דבר מותו. "מתקשרים אלינו עשרות אנשים, נשים במצוקה שהוא סייע להן, אנשים במצרים שהאזינו לתוכנית הרדיו שלו, אנשים שהאזינו לו בגרמניה".

"בשבוע האחרון לחייו, כאשר כבר היה ברור שהמערכות בגופו קורסות, התחילו להגיע גם הטלפונים והסיפורים שהפתיעו אפילו אותנו", משחזרת אחת מבנות משפחתו הקרובות ביותר. "פתאום התקשרו אלינו מבית יתומים בירושלים ואמרו, 'סיפרנו לילדים והם בוכים, מתפללים לשלומו'. ואנחנו עד לא מזמן בכלל לא ידענו שהוא היה תורם להם בקביעות. רק לפני שהנשימו והרדימו אותו, חמיס קרא אליו את אח שלו ואמר לו, 'יש בית יתומים, כל חודש אני נותן שם כסף. אל תשכח אותם, את המצווה הזו תמשיך', ואז הוא ביקש להתפלל, ורק אז הרדימו אותו. היא משחזרת בקול שבור וממשיכה ומספרת על נזקקים שחמיס סייע להם בלי שאף אחד ידע, על יהודי עם כיפה שהגיע בבוקר הלוויה וסיפר שחמיס תורם קבוע לבית הכנסת שלו.

השם אבולעפיה הוא כבר עשרות שנים אחד המותגים הכי מיתולוגיים בקולינריה הישראלית. ועבור רבים, חמיס היה הפנים של המשפחה. "אני מכיר את משפחת אבולעפיה מהילדות שלנו ביפו וזוכר את מאפיית הפיתות הקטנה שלהם עוד מהימים שבהם עבדתי עם אבא שלי במסעדה שלו שנקראה 'טריפולי'", מספר המסעדן בינו גבסו, הוא ד"ר שקשוקה. גבסו, סמל נוסף של קולינריה יפואית, משרטט בלשונו הציורית והצבעונית את דמותו של חמיס: "המסעדה של אבא שלי הייתה בבניין שכן והכניסה למקום הייתה מצד השעון. אבא שלי ואני עוד הכרנו את הסבא של חמיס, ואת האבא שלו. אני זוכר את הריח מהמאפייה של הפיתות, את הסבא שיושב בכניסה ואת האבא של חמיס שעושה פיתות בידיים שלו. כולם קנו מהם פיתות, וגם אנחנו, שהייתה לנו את השווארמה הראשונה בארץ. האח הגדול של חמיס, אחמד, היה מביא לנו את הפיתות בעצמו. אחרי זה, בשנות ה־70, אחמד, חמיס ושאר האחים החליטו להגדיל את מאפיית הפיתות ונכנסו כולם ביחד לתוך העסק, מכאן התחיל המפץ הגדול", משחזר גבסו את מה שלימים תהפוך להיות אימפריית הסמבוסקים והבייגלה שכולם יעלו אליה לרגל.

"האח הגדול, אחמד, חזר מלימודי אפייה במצרים, ופיתח את העסק. הוא הפך את המאפייה הקטנה של סבא שלו למאפייה מגונדרת ופתאום, בום! נוצר טירוף שלא היה כמותו בארץ. מאז הם לא כיבו את התנור, התחילו לעבוד 24 שעות ביממה, כל האחים ביחד, כי העומס היה מטורף. כל הצעירים, כל התיירים, כל הבליינים ביפו סגרו את הלילה באבולעפיה והיו תורים שהעיר לא ראתה. אני זוכר את השקיות החומות של הסמבוסקים מפוזרות על הכבישים באזור. הרי כל מי שבא למועדונים ביפו, החמאם, הכליף – כולם גמרו לבלות והלכו לאכול סמבוסק לוהט. בשיא ההצלחה אני זוכר את האחים, כולל חמיס, מתחילים לישון על הרצפה במאפייה, אחד ישן אחד קם אחד ישן אחד קם, כדי לעמוד בקצב. הם הראשונים שהמציאו פה את אוכל הרחוב הישראלי שנמכר בכמויות. הרי זה לא בנאדם שבא לוקח פיתה אחת והולך. פה מעמיסים, זה פס של מכירה שהיו עליו 12 איש במקביל כל הזמן ומאסות של לקוחות".

גבסו מעיד שלמד מהם רבות. "זו הייתה עלייה לרגל שאי־אפשר לתאר ובית ספר בשבילי על כמה שחשוב לשמור על העסק. זו משפחה באמת מיוחדת, אני כל החיים שלי חי צמוד אליהם. כל האחים טובים: סמי, אחמד, ווליד, ח'אלד שהוא בכלל יש לו לב מזהב, הוא מריח אנשים מרחוק ויודע בשקט למי חסר. מביא לאנשים שקיות עם אוכל ואם צריך גם כסף. אבל עכשיו חסר פרח במשפחה — חמיס. מצער אותי מאוד שהוא מת. זה ילד שכולם עבדו קשה כדי שהוא יצליח, נתנו את הנשמה בשביל הלימודים שלו. היה חשוב להורים ולאחים שלו שייצא ממנו אדם משכיל, ולכן דחפו אותו כל הזמן ללימודים, רצו שהוא יפרוץ החוצה לחברה הכללית. הוא היה האינטלקטואל של המשפחה, איש של שלום, של אהבה, ואף פעם לא תשמעי ממנו מילה רעה או כעס. כשהיו בעיות ומהומות ביפו, הוא היה עושה השלום, אליו היו באים לפתור סכסוכים. כמו המלך חוסיין שהיה שומר על כל המזרח התיכון — הוא השומר של יפו, שלא יהיו בעיות. יש לו השפעה מאוד טובה גם בגלל איך שהוא נראה: תמיד עם ז'קט, מטופח, מדבר לעניין וברמה, ממש סוכר יוצא ממנו, בכלל, כולם במשפחה הזו טובים, נתנו את הנשמה לעסק, עד היום לא חסר להם כלום, אבל כולם עובדים והיום את הפירות הם נותנים לנכדים, במשפחת אבולעפיה כל הנכדים מלומדים וחלק מהם לומדים בהרווארד".

"למדתי המון מחמיס"

"אני חייב לחמיס אבולעפיה את החזון של המאפייה שלי", מפתיע גם אורי שפט, הבעלים של מאפיית "לחמים" המצליחה בתל־אביב, שיש לה גם נציגות מעבר לים. "חמיס אבולעפיה היה אדם אדיב, נחמד ומפרגן בצורה בלתי רגילה, שלמדתי ממנו המון. לפני שפתחתי את מאפיית לחמים אמרו לי, 'תכתוב על דף מה הרעיון העסקי שלך' וכתבתי לעצמי כותרת: 'אני רוצה לעשות אבולעפיה גורמה'. עד היום יש לי בבית את הדף הזה", משחזר שפט. "אני למדתי והשתלמתי במאפיות באירופה, עבדתי בארקפה ואצל רן שמואלי, והחזון היה אפייה אירופית אבל בחוויה של אבולעפיה".

כאופה, מה למדת ממנו?

"שהכי חשוב זה להוציא כל הזמן מוצר טרי, ושאפשר לייצר מוצר שהוא גם המוני וגם איכותי. הרי למה אנשים עומדים בתור באבולעפיה? בגלל הטריות, בגלל הנגישות של התנור לרחוב, ולכן כשהקמתי את המאפייה שלי, הדבר הראשון היה תנור שעומד על הרחוב. יש הרבה שעושים פיתות בישראל, אבל אבולעפיה זה אבן דרך בתרבות הלחם המקומית. הזעתר, הסמבוסקים, הרי כשאני עושה היום פיתה שקשוקה עם ביצה באמצע, זה בקו ישיר השפעה של אבולעפיה. בזכותו אני עושה היום הרבה דברים עם זעתר, בזכות השקיות הקטנות המסובבות שלקחנו בשביל לטבול את הבייגלה, ואני עוד זוכר איך היו זורקים לנו אותן מעבר לדוכן".

מי שעוד זוכר את טעם הזעתר על השפתיים הוא שף יוסי שטרית, שאמנם גדל בצפון הארץ, רחוק מהתנור הלוהט ביפו, אבל כבר מגיל צעיר היה נוהג להגיע לכיכר השעון כדי לעמוד בתור שיוביל אותו אל הגביע הקדוש של הפחמימות: הבייגלה הטבול בזעתר. "אבולעפיה בשבילי זה תור ענקי בלילה כדי לחטוף איזה בייגלה שומשום חם מלא מלח וזעתר. זה רגעים של נחמה קולינרית הכי פשוטה ומנצחת, וזה בעיקר יתד של שורשיות קולינרית שספגנו מהמקום לאורך השנים".

גם ברשתות החברתיות רבים הספידו את האביר היפואי: "חמיס היה האיש שלימד אותי יותר מכל אחד אחר על דו־קיום. בשנות ה־80, כשהייתי חייל ובהמשך עבדתי בגלי צה"ל נפגשנו במאפייה וכל רכישה של פיתה הפכה לשיחה של שעה־שעתיים. מספר פעמים במוצאי פסח זכיתי למשלוח של פיתות טריות עד הבית עם פתק שאמר, 'אני יודע עד כמה התגעגעת'", כתב עליו חברו, סוכן הטאלנטים עו"ד הלל סומר. "פעם אחת גררתי אותו למסעדת שמוליק כהן, מקדש של אוכל יהודי אשכנזי בדרום תל־אביב. שמוליק ז"ל ערם על השולחן כל מאכל אפשרי, חמיס היה מנומס, טעם הכל אבל פסק: 'זה לא טעים, האוכל שלנו יותר טעים'".

"חמיס דווקא היה בעייתי באוכל", משחזרת באהבה אחת מבנות המשפחה. "הוא לא אהב הרבה בשר".

נו, זה לא בעייתי.

"אצלנו במשפחה מכינים הרבה בשר בבית, כי בשר טוב אוכלים רק בבית. אבל חמיס היה חולה על ירקות ופירות, מכור לפירות, אהב המון ממולאים, שרוף על קוסקוס עם ירקות, זה המאכל האהוב עליו. אצלנו בבית מכינים קוסקוס בידיים והוא מת על זה. היינו מכינות לו לבד בבית, מכור לקוסקוס שהכינו לו הבנות של אחותו, והעיקר שיש מלא ירקות, הרבה מרקים, חולה על מרקים ופיצות ובצקים – זה האוכל שלו". •