"אדוני הנשיא", רכן לפתע ראש הממשלה אהוד אולמרט אל עבר אוזנו של ג'ורג' בוש, "אנחנו יכולים לדבר רגע ביחידות?" פניו של נשיא ארה"ב הרצינו. הוא הינהן לאות הסכמה.
זה היה באפריל 2008, בלשכת ראש הממשלה בירושלים. הסיבה הרשמית לביקורו המתוקשר של נשיא ארה"ב בישראל הייתה חגיגות ה־60 למדינה, אבל לאולמרט היו תוכניות אחרות לגמרי. היו שם בלשכה עוד אנשים, ביניהם גם סטיב האדלי, יועץ הנשיא לביטחון לאומי. בתדרוכי המודיעין שהעביר האדלי לנשיא בימים שקדמו לביקור, דוּבר לא מעט על ההכנות של ישראל לתקיפת מתקני הגרעין של איראן. בארוחת ערב חגיגית ביום שלפני, רגע לפני שהשף הוציא את הקינוחים, בוש, אולמרט, האדלי ושר הביטחון אהוד ברק עברו לחדר צדדי. שם, כשבאוויר ריח של וויסקי וסיגרים, ביקש ברק מהנשיא אישור לרכוש מספר מערכות נשק מתקדמות שחסרו אז לישראל, ביניהן – כך לפי ההערכות – מטוסים שממריאים אנכית ופצצות חודרות בונקרים. לא היה צריך להיות גאון אסטרטגי בשביל להבין למה שר הביטחון מבקש את זה. "בוש מצביע עליי ואומר, This guy frightens me (הבחור הזה מפחיד אותי)", משחזר ברק. "והוא (הנשיא) אומר: 'אני רוצה שתדעו את עמדתה הרשמית של ממשלת ארצות־הברית. ארצות־הברית מתנגדת בכל תוקף לאפשרות שישראל תנקוט פעולה נגד תשתית תוכנית הגרעין האיראנית. וכדי לא להיות מעורפל, אז אני אומר לכם, שגם ארצות־הברית לא מתכוונת לפעול, כל עוד אני מכהן כנשיא".
למחרת, בלשכה, אולמרט החליט לשלוף את הג'וקר הסודי שלו.
"תשאירו אותנו לבד", ביקש ראש הממשלה מהאנשים בלשכה, אחרי שהנשיא הינהן בהסכמה. כל הנוכחים בחדר עזבו, אבל סטיב האדלי נשאר לשבת בכורסה. על פי הנוהל האמריקאי, הוא נדרש להיות נוכח בפגישות חשובות העוסקות בביטחון לאומי. "אני חייב להישאר", הסביר לראש הממשלה. אולמרט היה מעט נבוך, אבל התעקש להישאר בארבע עיניים עם בוש. "זה בסדר, סטיב", אמר הנשיא להאדלי. היועץ עזב. הנשיא וראש הממשלה נותרו לבד בחדר.
"אני הולך להשמיע לך משהו", אמר אולמרט אחרי שהדלת נסגרה. "ואני מבקש ממך לא לדבר עליו עם אף אחד, אפילו לא עם ראש הסי־איי־איי". בוש הסכים.
אולמרט שלף מכשיר הקלטה זעיר, ולחץ על כפתור הפליי. מהרמקול בקע קול של גבר, מדבר בפרסית. "האיש שמדבר כאן הוא מוחסן פח'ריזאדה", הסביר אולמרט לבוש. "פח'ריזאדה הוא ראש תוכנית AMAD, פרויקט הגרעין הצבאי הסודי של איראן. זה שהיא מכחישה שקיים בכלל", אמר אולמרט.
ואיך הגיעה הקלטה של האיש הזה למעון ראש הממשלה בירושלים? על פי דברים שכתב פיטר בייקר - הביוגרף של הנשיא בוש וכיום כתב הבית הלבן של ה'ניו יורק טיימס', ועל פי פרסומים ב'די צייט' הגרמני - גייסה קהילת המודיעין הישראלית סוכן מקורב לראש פרויקט הגרעין האיראני. לסוכן היה מכשיר הקלטה, והוא תיעד את מה שאמר פח'ריזאדה.
ראש ממשלת ישראל גילה לנשיא ארצות־הברית כי ישראל הצליחה לגייס את אותו סוכן מקליט. בוש, כמובן, איננו דובר פרסית, ואולמרט שלף את תרגום התמליל לאנגלית של ההקלטה שהכין סוכן הצמרת. פח'ריזאדה מדבר שם בפירוש ובפירוט על פרויקט חייו: פיתוח נשק גרעיני איראני. הוא קובל על כך שלא נותנים לו מספיק תקציבים לקדם את המיזם הזה: מצד אחד, התלונן, "הם" רוצים חמש פצצות ("ראשים" בלשונו) ומהר; ומצד שני לא נותנים לו לעבוד. לסיום, פח'ריזאדה אף קוטל במילים חריפות כמה מעמיתיו במשרד ההגנה ובמשמרות המהפכה.
ההקלטה החד־משמעית הזו, היא רק חלק מתיק המודיעין שנאסף לאורך השנים בישראל על אודות מוחסן פח'ריזאדה, חלקו ממקורות ישראליים וחלקו משירותי ביון זרים, ואפילו ממקורות גלויים מתברר. עד שלב מסוים פח'ריזאדה היה אדם פומבי, ואפילו הפעיל בלוג שבו דן על נושאי דת ואמונה.
בחזרה ללשכה. כשקולו של פח'ריזאדה ברקע, בוש קרא את התרגום ושתק, ניסה לעכל את הדברים. לשמוע הערכות מודיעין מנוסחות וזהירות לגבי פרויקט הגרעין האיראני, זה דבר אחד; אבל לשמוע את ראש התוכנית מדבר בגלוי על לפחות חמישה ראשי נפץ איראניים גרעיניים בעבודה, זה כבר משהו אחר לגמרי. זה אקדח אטומי מעשן, זה גיים־צ'יינג'ר. אולמרט, שכבר הבין שבוש לא ימכור לישראל את מערכות הנשק שביקשה, החליט לנצל את הסיטואציה לבקשה אחרת מהנשיא: שיתוף פעולה מודיעיני מלא. בלי סודות, הכל פתוח: ישראל תציג כל מה שיש לה על הגרעין האיראני; ארה"ב תביא את כל מה שהיא אוספת. ומעכשיו, עובדים יחד, אול־אין.
בוש הסכים.
אולמרט השווה והעלה, והציע מבצעים משותפים נגד הפרויקט.
בוש הסכים גם לזה.
אולמרט הכניס את מכשיר ההקלטה למגירה. האפקט הושג.
בכירים במודיעין הישראלי מספרים, ששם, בלשכת רה"מ, כשברקע קולו המוקלט של פח’ריזאדה, היה הרגע המכונן: מעולם, בשום נושא מודיעיני, לא שיתפו ארה"ב וישראל פעולה כמו בעניין הגרעין האיראני. כשנתיים מאוחר יותר, הוּצא לפועל מבצע הסייבר “משחקים אולימפיים”, שפגע קשות בפרויקט ועיכב אותו מאוד. על פי הפרסומים בחו"ל, מדובר בווירוס מחשב מתוחכם, שפותח והוחדר לבקרת הצנטריפוגות האיראנית במבצע משותף של ישראל וארה"ב. אם הפרסומים הללו נכונים, לא מן הנמנע שגם הפעולה הזו נולדה אחרי שהנשיא נחשף לקולו של פח'ריזאדה באותו ערב.
ההקלטה הזו של פח'ריזאדה הצטרפה לתיק מידע עצום, שנבנה בעמל רב ולאורך שנים ארוכות על ידי המודיעין הישראלי, ועסק כולו בראש תוכנית הגרעין האיראנית. יש שם אינספור פרטים, מסמכים, צילומים, הקלטות ומה לא, עבודת ביון מטורפת במשך עשורים, סביב אדם אחד. השבוע מפרסם '7 ימים' חלקים מתוך תיק המודיעין הזה, שמאפשרים הצצה לדרך שבה פח'ריזאדה חי, הקים פרויקט עצום, הצליח לעבוד כמעט על כל העולם – ועלה בסערה לשמיים.
× × ×
בניגוד לשאר כוכבי המהפכה האיראנית, כמו קאסם סולימאני, מוחסן פח'ריזאדה היה עד יום שישי האחרון אנונימי כמעט לחלוטין לאיראני הממוצע. מתיק המודיעין שלו עולה שהסיבה לכך ממש לא נבעה מחוסר חשיבות שלו. להפך. השלטונות האיראניים רואים במיזם הגרעין שלהם את פרויקט הדגל החשוב ביותר מאז עליית חומייני לשלטון. פח'ריזאדה, מי שעמד בראש הפרויקט בעשורים האחרונים, היה אחד מהאנשים הבכירים והמשמעותיים ביותר בצמרת הרפובליקה האיסלאמית. אבל האיראנים הבינו שהוא מהווה מטרה, בנו סביבו מעטפת אבטחה הדוקה, והקפידו שכמה שפחות אנשים יידעו היכן הוא ומה הוא עושה. ההיגיון ברור: אתה לא תולה פוסטרים של ראש הפרויקט הכי חשוב וסודי שלך בין הדקלים שברחובות הראשיים בטהרן. בטח לא אם הוא מבוקש לחקירה על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
כאמור, אין כל אישור רשמי שישראל אכן עומדת מאחורי ההתנקשות של פח'ריזאדה, אבל לפני שנצלול לתוך מה שיש בתיק הזה, חשוב להבין איך בעצם נבנה תיק מודיעיני לכל מי שמועמד לסיכול ממוקד. במוסד, הביטוי המקצועי הוא תיק טפ"ש, ראשי התיבות הסטריליים משהו ל"טיפול שלילי", כלומר התנקשות. תיק טפ"ש נולד בדרך כלל דווקא אצל דרגי המקצוע, אנשי השטח, קציני המודיעין והמומחים לנושא מסוים, וכמעט אף פעם לא בדרגי הפיקוד העליון של ארגוני המודיעין או צה"ל, בוודאי שלא בדרג המדיני. ההיגיון ברור: אנשי המקצוע הם שיודעים מי באמת "שווה משהו" ומי מהווה סכנה חמורה, שהוצאתו מהמשחק תביא להקלה משמעותית באיומים על ביטחון המדינה.
אנשי המקצוע אוספים את תיק המידע על המיועד לטפ"ש, עד שהם מגיעים למסקנה שהוא עובר את הרף שהופך אותו לראוי לסיכול. אבל ההחלטה הסופית על ההתנקשות לא נמצאת בידי קהילת המודיעין. אנשי המקצוע עולים עם תיק המידע לראש הארגון שלהם (אמ"ן, מוסד, או שב"כ). אם ראש הארגון מקבל את ההמלצה, הוא לוקח אותה לראש הממשלה, לאישור עקרוני. רק כשרה"מ מאשר, חוזר התיק לארגון כדי להתחיל בהכנות.
מאותו רגע, איסוף המידע מקבל אופי שונה לחלוטין: בנוסף לתיעוד "מעשיו הרעים" של היעד, מתחיל איסוף דקדקני על שגרת חייו. אנשי המודיעין מחפשים בשגרה הזו שני דברים: מה שקרוי בז'רגון המקצועי מִדְפָס, מלשון דפוס, כלומר תבנית שחוזרת על עצמה; ומִתְפָס, מלשון תפיסה, כלומר מקום שבו יהיה אפשר לפעול בנוחות יחסית. רק הצלבה בין המדפס למתפס, תביא לפיצוח כיצד לבצע התנקשות.
כשהארגון מגיע למסקנה שהוא מסוגל לבצע את הפעולה, הוא חוזר לראש הממשלה לאישור נוסף. ראש הממשלה יכול לפסול את המבצע בכל שלב. אם הוא מאשר להתקדם, יובא הנושא לדיון בוור"ש, ועדת ראשי השירותים של ישראל, שבה חברים ראש השב"כ, ראש המוסד וראש אמ"ן. גם הרמטכ"ל מגיע לחלק מהישיבות, וכן גורמים רלוונטיים נוספים. בישיבה הזו עשויים חלק מהמשתתפים להביע הסתייגות מהמבצע. שם גם דנים בהשלכות של סיכול כזה מבחינת תגובת נגד, היחס בעולם ועוד.
לראשונה מהבהב שמו של פח'ריזאדה על הרדאר של הביון הישראלי כבר ב־1993. במוסד עובד אז מפעיל סוכנים צעיר, שבוחר לעצמו את שם הקוד "קאלאן", ונאמר עליו שיש לו עתיד מבטיח. קאלאן מצליח לגייס מקור אנושי, שמעביר לישראל תרשימים ראשונים של צנטריפוגות. היו אלה ההתחלות של מערך ההעשרה הגרעיני של איראן, שקיבלה ידע רב וציוד מאבי פרויקט הגרעין הפקיסטני, ד"ר עבד אל־קדיר חאן. בתוך ים החומר המודיעיני שזורם לארץ, מוזכר שוב ושוב שמו של מדען צעיר, מוחסן פח'ריזאדה שמו. מפעיל הסוכנים קאלאן עמד בציפיות. היום הוא ראש המוסד, יוסי כהן.
בחומר המודיעיני שהחל להיאסף, התברר ששמו המלא של המהנדס המבטיח הוא מוחסן פח'ריזאדה מהאבאדי, יליד 1961, נשוי ואב לילדים. בתוארו האקדמי הוא פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת אימאם חוסיין בטהרן – אגב, הרצאותיו נחשבו למבוקשות במיוחד בקרב סטודנטים – וראש המכון למחקרי גרעין של איראן. על פי תיק המודיעין שלו, הוא הצטרף למשמרות המהפכה סמוך להקמתן ב־1979, ולטענת חלק מהמקורות, שירת בתחילה כקצין מדעי.
בתחילה, איראן מקימה מערך קטן לניסויים של הצנטריפוגות האלה במחוז דמאוונד, לא הרחק מהמקום שבו אירעה ההתנקשות. אבל לא חולף זמן רב, והאיראנים מבינים שישראל וארה"ב עלו עליהם, והם מעבירים את כל הפרויקט לאתר חשאי, חדש ועצום שהקימו בנתנז. בתוך המערך הזה, מוקם פרויקט סודי שמקבל את שם הקוד אמאד (AMAD): היישום הצבאי של פרויקט הגרעין. זה החלק שמעניין באמת את האייתוללות. אז הם צריכים למנות לראשותו מישהו סופר־מוכשר, בעל ידע מדעי נרחב, אבל גם אדם בעל נאמנות עיוורת למשטר ואמונה טוטאלית במטרה הסופית. מוחסן פח'ריזאדה הוא האיש הנכון במקום הנכון.
× × ×
יש נקודה שבה פרויקט גרעין של מדינה – כל מדינה – הופך למציאותי ממש. זה קורה כשאותה מדינה מקימה מה שמכונה "קבוצת נשק". מדובר באוסף של מכונים ומפעלים, שעוסקים במנגנון שיחולל את הפיצוץ האטומי. "קבוצת הנשק" של איראן היא החלק הסודי ביותר, בתוך פרויקט אמאד של פח'ריזאדה. הניסויים לבניית המנגנון הזה הם מורכבים מאוד, וכוללים פיצוצים רבים. אתרי הניסוי הללו, כך עולה מתיק המודיעין, הופכים לבבת עינו של פח'ריזאדה. מדובר במעין גלילים עצומים בתוך בונקר תת־קרקעי, שבתוכם נערכים הפיצוצים. מתיק המודיעין שלו עולה כי פח'ריזאדה מבקר באחד מהמקומות הללו, בפרצ’ין, פעמים רבות, יחד עם שני עוזריו הקרובים, נאסירי ודאוואני. על פיו תיאוריו של סוכן, הגלילים הללו צוירו בידי המודיעין הישראלי. לימים, כשישראל תשים את ידה על ארכיון הגרעין האיראני, יתברר עד כמה השרטוטים הללו היו מדויקים.
אז גם יתברר שעוד משהו היה מדויק: המרכזיות והחשיבות של פח'ריזאדה לפרויקט. בארכיון הגרעין התגלו מסמכים רבים שהוא חתום עליהם, או שהוא מאשר אותם, בעט נובע כחול בפאות הדף. השבוע אנחנו מפרסמים דוגמה כזו, לכתב ידו של פח'ריזאדה. אגב, הסיבה שפח'ריזאדה משתמש בכתב יד, היא מתוך סודיות: החומרים שהוא חותם עליהם הם כה סודיים, עד שחלקם לא מועלים אפילו למחשב. כיום, המעטים שמוזמנים למתקן הביטחוני שבו המסמכים המקוריים מאוחסנים בישראל, נדרשים לעטות כפפות. מבעד לכפפות אלו, ממש ניתן להרגיש את עומק שקיעת העט של פח'ריזאדה לנייר.
הנה כמה דוגמאות מהתיק: ב־19 בינואר 2001 שולח נאסירי, ראש פרויקט פיתוח מנגנון הפיצוץ הגרעיני, מכתב חשוב לפח'ריזאדה, ובו פירוט ארוך ומדוקדק מהם הפרטים הדרושים למנגנון, וכיצד יהיה זה אפשרי להרכיב את כל המכלול על טיל. בשולי המכתב, שהגיע לידי ‘7 ימים’, פח'ריזאדה כותב בכתב ידו בעט הכחול שלו (ראו צילום), כי "הנושא נמצא בטיפול", כלומר שההמלצות של נאסירי כבר מיושמות.
אגב, לימים, יתברר כי נאסירי גויס כסוכן ל־BND, הארגון הגרמני המקביל למוסד, ותחת שם הקוד "דולפין", מסר מידע רב־ערך על פח'ריזאדה והפרויקט שלו. בתמורה, נאסירי ביקש לעבור לחיות באירופה. הוא הספיק להבריח את משפחתו לגרמניה, אבל בשל תקלה בהפעלה שלו, הוא נעצר ועונה באיראן. על פי מידע שהגיע לישראל, פח'ריזאדה, שנדהם מהבגידה של עוזרו וחברו הקרוב, דרש ממשמרות המהפכה כי הסיפור הזה ייגמר בהוצאה להורג. הן קיבלו את דרישתו ברצון.
במכתב אחר, כותב עוזר קרוב נוסף של פח'ריזאדה, ד"ר פריידון עבאסי, אחד מבכירי תוכנית הגרעין, בכתב ידו, מזכר טכני ארוך לבוס שלו. פח'ריזאדה עונה לו תשובה טכנית וארוכה. אותו עבאסי, ניצל בעצמו מחיסול, כשמתנקש אלמוני על אופנוע הגיח ליד דלת מכוניתו, והצמיד לחלונו מוקש קטן. עבאסי הצליח לחמוק ברגע האחרון וניצל. כאות לגבורתו אל מול מה שבטהרן כונו "מתנקשי המוסד", מינה אותו הנשיא באותה עת, אחמדיניג'אד, לסגנו.
× × ×
מקריאה בתיק המודיעין של פח'ריזאדה, עולה תמונה מצמררת, שמזכירה מעט את מסקנותיה המפורסמות של חנה ארנדט על משפט אייכמן ב'דוח על הבנאליות של הרשע'. פח'ריזאדה לא מצטייר כאדם אלים במיוחד, או פסיכופת צמא־דם. הוא מנהלן מצוין, מדען מרשים, טכנוקרט מוכשר, שדבק ללא רתיעה במטרה שהוצבה בפניו. בתיק שלו יש קובץ לוח זמנים – מה שמכונה בעגה הניהולית גאנט – מדוקדק, לפרטי פרטים. כוח אדם, תקציבים, לו"ז. ברישומים בעטו הכחול הוא אינו עוסק בשאלות מוסריות. רק בדרך שבה יבנה למען איראן פצצת אטום – ואיך הוא ירמה את העולם ויסתיר אותה.
ואכן, חלק לא קטן מהמסמכים בתיקו של פח'ריזאדה עוסק בניסיונות ההסתרה הללו. הוא, למשל, מבקר במנהרות מסתור שנחפרו כדי לכסות את הפרויקט מעיניים חטטניות. מתקן תת־קרקעי שהוקם בהוראתו - בישראל היו בטוחים שהוא משמש לטילים - התברר כמעבדה ענקית לעבודות מתכת עדינות בפרויקט האטום.
מכמה מהמסמכים בתיק עולה עוד כי פח'ריזאדה הורה לאנשיו למצוא אתר לניסוי תת־קרקעי גרעיני. זה עניין דרמטי מאוד. ראשית, כי זה אומר שהאיראנים חשבו שהם כבר ממש מתקרבים לשלב הניסויים הגרעיניים. שנית, כי זו הצהרה פוליטית. פח'ריזאדה ידע היטב, שעם הטכנולוגיה של היום, אין דרך באמת להסתיר מהעולם פיצוץ גרעיני. ניסוי כזה, פירושו הצהרה שיש רק דרך אחת לפרש אותה: לנו באיראן יש פצצה, עכשיו תתמודדו. אנשיו של פח'ריזאדה בדקו כמה אתרים כאלו, ואף ניסו לפוצץ בחלקם חומרי נפץ, כדי לבחון את עמידותם.
אבל ב־2002, הסוד הגדול של פח'ריזאדה נחשף. קבוצת אופוזיציה איראנית ערכה מסיבת עיתונאים, והציגה הוכחות לפעילות הגרעינית של איראן בנתנז. בטהרן ניסו להכחיש הכל, אבל הראיות – יש הטוענים שהושגו בשיתוף פעולה עם הסי־איי־איי והמוסד – היו חד־משמעיות. האו"ם החליט להטיל על איראן סנקציות, הסוכנות לאנרגיה אטומית סבא"א דרשה לבדוק. ארה"ב כבר הייתה עמוק בעיראק ובאפגניסטן, ובטהרן נלחצו, והחליטו להורות לפח'ריזאדה לשנות את המשחק.
מתיק המודיעין שלו עולה כי פח'ריזאדה השאיר חלק גלוי מהפרויקט תחת השם “הסוכנות האיראנית לאנרגיה אטומית”. זה החלק שאיראן יכולה לטעון לגביו כי הוא פרויקט גרעין אזרחי ותמים, לצורך ייצור חשמל, מחקר מדעי, רפואי וכו'. הפקחים הבינלאומיים יבדקו את החלק הזה, והעולם אמור להירגע. רוב מערך העשרת האורניום נותר תחת המטריה הזו.
ומה עם הבייבי של פח'ריזאדה, פרויקט אמאד, שכביכול נחשף? הוא לכאורה ייסגר. אבל לא באמת. פח'ריזאדה, כך עולה מהמסמכים, ימשיך לפתח את "קבוצת הנשק" שלו בחשאי לגמרי. הפעם יקראו לה SPND. בתיק המודיעין שלו יש מסמך שהגיע ל'7 ימים' וקובע כי, "המטרה הכללית היא להודיע על סגירת פרויקט אמאד", עם זאת, "פעילויות מיוחדות יבוצעו תחת הכותרת 'פיתוח ידע מדעי'". כלומר, למעשה, פח'ריזאדה מחליט לשקר לעולם ולהמשיך לפתח את הפצצה.
בתיק יש מסמך נוסף, שבו מנסחים פח'ריזאדה ועוזריו תוכנית מפורטת כדי להסתיר את החלק החשוב של קבוצת הנשק, הנקרא 'פרויקט 110'. גם שם מחלק פח'ריזאדה את הפעילות לשניים: פעילות גלויה, שתיראה תמימה, ופעילות חשאית. "החלק החשאי מיועד לעמוד בלוחות הזמנים כפי שנקבעו מלכתחילה", הוא קובע. במסמך הזה, מפרטים פח'ריזאדה ואנשיו כי לפרויקט 110 יהיה שלושה שלבים, שנקראים ת'וקב 1, 2, ו־3. כל שלב הוא צעד נוסף בהתאמת ראש הקרב הגרעיני וחיבורו לטיל שיהאב 3. למסמך יש שרטוט מצורף של ראש טיל שיהאב עם המתקן הגרעיני (ראו צילום).
עם המסמכים האלה מתכנסת הנהלת אמאד לישיבה ב־25 באוקטובר 2003. בפרוטוקול שלה, מדבר "המהנדס מוחסן", כפי שהוא מכונה שם, על החלקים שכן הושלמו, ולא חוסך ביקורת על העיכוב במה שנקרא שם "הפרויקט המרכזי", כלומר ייצור הנשק הגרעיני. פח'ריזאדה, כך נראה באותה עת, ממש לא היה מרוצה מקצב ההתקדמות של פרויקט חייו.
× × ×
במוסד הכינו רשימה של מדענים בכירים, חלקם הגדול חברים ב"קבוצת הנשק" של פח'ריזאדה. הוא עצמו הוצב למעקב בראש הרשימה.
בשלב מסוים, מכין המוסד על פי תיקו של פח'ריזאדה תוכנית התנקשות, וראש הממשלה אולמרט מאשר את מתווה הפעולה. בראיון לתוכנית 'זמן אמת' (כאן 11), בסרטם של טלי בן־עובדיה ושל הח"מ, סיפר אמנון סופרין, שהיה אז ראש אגף המודיעין במוסד, כי הארגון עקב אחר פח'ריזאדה. "אתה מנסה ללמוד מה הוא עושה, ללמוד את התמנון הזה שנקרא המנגנון של פח'ריזאדה, לנסות ולהבין את שגרת היום שלו ולהבין אם יש בה נקודות תורפה".
באותה תוכנית אמר אולמרט: "אני מכיר את פח'ריזאדה היטב. הוא לא יודע כמה טוב אני מכיר אותו. קרוב לוודאי שאם הייתי נפגש איתו ברחוב, הייתי מזהה אותו. הוא עומד בראש תוכנית שנועדה לעשות דברים שאי־אפשר להשלים איתם. אין לו חסינות. לא הייתה לו חסינות. ואני לא חושב שתהיה לו חסינות".
אגף המודיעין של צה"ל דווקא מתנגד בחריפות למחשבה על פגיעה בפח'ריזאדה. לא מתוך רחמים, חלילה. מומחי האגף פשוט סבורים כי חשוב ללמוד עליו עוד.
ההתנגדות הזו נדחית, אבל ההתנקשות לא יוצאת אל הפועל. מדוע? יש לכך כמה גרסאות. אחת מהן היא שבכיר במוסד שיכנע את אולמרט שייתכן והאיראנים הבינו כי עומדים לפגוע בפח'ריזאדה, והם מכינים מארב למתנקשים. לכן, אולמרט הורה לדגן לבטל את המבצע. דגן חזר למפקדת המוסד והורה למי שפיקד על החמ"ל – תוך צקצוק שפתיים – על ביטול. לעומת זאת, אולמרט טוען כי דגן עצמו היה זה שביטל את המבצע, כי חשש לגורל המתנקשים וכי "לפעמים יש נסיבות בגללן דברים מסוימים לא באים לידי מימוש, וזה לא קשור לרצון של ראש המוסד או של ראש הממשלה".
כך או כך, מהמסמכים בתיקו, אין ספק שפח'ריזאדה המשיך בינתיים לפעול. זה לקח לישראל לא פחות מחמש שנים לגלות את תרמית הגרעין הגדולה שלו. רק ב־2008 נחשף שפח'ריזאדה בונה אתר העשרת אורניום עצום במעבה רשת מנהרות, עמוק בהרים שבאזור פורדו. אגב, גם התגלית הזו, הייתה במקרה.
בישראל, האפשרות להתנקש בפח'ריזאדה שוב עלתה על השולחן. במוסד התריעו שדווקא עכשיו, התנקשות כזו תהיה בעייתית. הסיבה: התברר שארה"ב של אובמה, מנהלת עם איראן מו"מ מאחורי גבה של ישראל. במצב שבו הידידה הגדולה של ישראל מנהלת מו"מ עם טהרן, ישראל לא תחסל את מדען הגרעין מס' 1 שלה. אז בירושלים ניסו להתנגד, והביטו בחירוק שיניים כיצד המו"מ הזה מוביל בסופו של דבר לחתימת הסכם הגרעין עם איראן ב־2015.
פח'ריזאדה, שחשש שעם החתימה על ההסכם סוכני סבא"א יתדפקו על דלת משרדו וידרשו לראות את כל המסמכים שבידו, הורה לאסוף כל מה שיש על פרויקט אמאד – ניירות, שרטוטים, צילומים, דיסקים – ולהחביא הכל. כל החומר הוכנס ל־27 כספות כבדות, שהועברו למחסן, ומשם למחסן נוסף בפאתי טהרן. זה המקום שאליו פרץ המוסד ב־2018, והביא מתוכו את ארכיון הגרעין האיראני.
כשנתניהו הציג את החומר, באותה מסיבת עיתונאים מפורסמת, הוא הדגיש את השם מוחסן פח'ריזאדה. "זכרו את השם הזה", אמר ראש הממשלה. כמי שבוודאי נחשף לתיק המודיעין של פח'ריזאדה, הוא ידע גם היטב למה.
סבא"א, אגב, מבצעת באיראן ביקורות על פי חומרים שהתקבלו מארכיון הגרעין האיראני. "אולי תבואו אלינו פעם אחת עם משהו שלא קיבלתם מהציונים", אמר בכעס אחד מהנציגים האיראנים לאנשי סבא"א לפני כמה חודשים.
בישראל טוענים שלמרות רוחות הפיוס שנישבו מטהרן בעת ההסכם, פח'ריזאדה המשיך לעבוד, ולמעשה חתר לפצצה כל הזמן. בוודאי אחרי שהנשיא טראמפ פרש מההסכם, ובאיראן הודיעו שהם שבים להעשיר אורניום. המהנדס הוותיק עם העט הכחול לא זנח את חלומו הגדול: לשים ראש נפץ גרעיני על טיל שיהאב מוכן לפעולה.
החלום הזה נגדע בהתנקשות המסתורית בחייו. האיראנים, בינתיים, אובדי עצות. השלטונות משגרים גרסאות שונות ומשונות לאירוע: פעם זה היה כמה חוליות, פעם זה היה רכב עם מקלע שהופעל על ידי לוויין ישראלי, ואפילו הח"מ נקשר לקונספירציה חובקת עולם בסרטון רשמי של משמרות המהפכה (ראו מסגרת).
אגב, ברשתות החברתיות באיראן, היו השבוע מי שחשו מספיק בטוחים ללגלג על שלל הגרסאות הללו. עוד רמז לכך שפח'ריזאדה אולי היה חשוב לשלטונות. אבל למרות צילומי הלווייה ההמונית והקינות ברחובות, לאיראני הפשוט יותר, חשוב עכשיו לשרוד את הקורונה מאשר לבכות על מי שעומד בראש מנגנון ששאב מהכלכלה האיראנית מיליארדים. במיוחד זכתה לתגובות ארסיות הטענה כי, "המקלע שהופעל בשלט רחוק לווייני" הוסלק על גבי רכב זמיאד, הדגם המקומי של ניסאן. זמיאד הוא הרכב שמקושר באיראן לגברים צעירים ופרועים, שלא אחת מסיימים את נסיעתם המטורפת בתאונה. "אם מישהו החליט להשתמש בזמיאד", אומר אדם המכיר היטב את החברה האיראנית, "הרי שיש לו חוש הומור דק". איור שהפך לוויראלי באיראן הציג רכב זמיאד, שהופך לרובוטריק עם הכיתוב "מחסל פחרי". בקריקטורה דומה, הזמיאד הופך למטוס החמקן אף־35. המסר ברור: האיראנים מבינים שרק בסרטים יכול להיות שהסיפור שמשמרות המהפכה מכרו להם הוא אמיתי.
בינתיים, עם או בלי קשר לטענה שישראל עומדת מאחורי ההתנקשות, סביר להניח שמישהו כבר עידכן בתיק המודיעין של מוחסן פח'ריזאדה: היעד כבר איננו עוד עימנו.
כך הפכתי לחלק מתיאוריית הקונספירציה האיראנית
ב־8 באוקטובר 2019, בדיוק בשעה 11:33, זימזם הטלפון שלי, ובישר על הודעה חדשה באינבוקס. "מר ברגמן היקר", נכתב במייל, "אני כותב לך מהמרכז ללימודי איראן באנקרה (IRAM), שנוסד במטרה לחקור את איראן וסוגיות הקשורות אליה. יש לנו מידע חסוי על מדיניות איראן במזרח התיכון. בכוונתנו לדון איתך במידע הזה. אנו מקווים שנוכל לשתף פעולה בנושא".
מעולם לא שמעתי על מכון המחקר הזה, אבל מהצצה באתר שלו, הוא נראה כמרכז אקדמי פעיל ולגיטימי, שיכול להיות מעניין לעיתונאי ישראלי להיות עימו בקשר. עניתי שאשמח לקבל את החומר. הכותב מהצד השני, אמר שבשל רגישות המסמכים, הם מעוניינים בפגישה פנים אל פנים. נשמע סביר, אז הצעתי פגישה בפראג, אליה הייתי מיועד לנסוע ממילא כעבור ימים אחדים לצורך כנס; או שניפגש בישראל. אבל המתכתב מהצד השני התעקש על פגישה דווקא באיסטנבול. זה כבר היה חשוד. סירבתי. בינתיים, הוא הציע לי לקרוא חלק מהחומר שהם יכולים למסור לי בהתכתבות, וצירף קובץ. כמובן שלא הקלקתי עליו.
באותה תקופה הייתי חלק מצוות עיתונאים משותף של ה'ניו יורק טיימס' ו'אינטרספט', אתר העוסק בביטחון לאומי. עבדנו על תחקיר שהתבסס על הדלפת מידע ענקית שקיבלנו מתוך שלוחת מיניסטריון המודיעין האיראני בבגדד. המסמכים חשפו את עומק החדירה של המיניסטריון לכל מערכות הממשל והצבא של עיראק, וכשהתפרסמו, גרמו גם לאיראנים וגם לעיראק מבוכה. ימים ספורים לפני שהגיע אליי המייל, פנינו בבקשת תגובה לשר החוץ האיראני זריף.
שלחתי את המיילים והקובץ שקיבלתי לאנשי יחידת המודיעין של חברת אבטחת הסייבר הישראלית 'צ'ק פוינט', ובקשתי שיחקרו במה מדובר. כדי לא להטות את הבדיקה שלהם, לא סיפרתי להם את על התחקיר שעסק במנגנון הביון האיראני.
זמן קצר אחר כך, התקשרו החוקרים של צ'ק פוינט לשאול אם יש לי איזשהו סכסוך או עניין עם מיניסטריון המודיעין של איראן. איך אתם יודעים, תהיתי. המייל שקיבלת, הסבירו, הכיל וירוס נסתר. הקובץ כלל קוד תקיפה מוכר של קבוצת האקרים בשם 'מאדי ווטר' (Muddy Water). הקבוצה הוגדרה בידי כמה חברות לביטחון סייבר כאחד מהמסוכנות ביותר בעולם, והיא יחידת תקיפת הסייבר של מיניסטריון המודיעין.
למערך התקיפה נגדי, כפי שעלה מהניתוח שערכו אנשי צ'ק פוינט, היו כמה שלבים. ראשית התוקפים פרצו את השרת של מכון המחקר באיסטנבול – מתברר שהוא קיים באמת – כדי להתחזות למייל שנשלח כביכול מטעמו. אחר כך ניסו לפתות אותי להגיע לאיסטנבול. אין דרך לדעת אם זה מה שתוכנן גם עבורי, אבל בשנים האחרונות נחטפו באיסטנבול כמה מתנגדי שלטון איראנים, והועברו בארגזים לטהרן, שם נשפטו והוצאו להורג.
כשהמתכתב המסתורי הבין שאינני עומד להגיע לאיסטנבול, הוא שלח את הקובץ. לפי בדיקת צ'ק פוינט, פתיחתו הייתה מובילה אותי לתוך שרת פרוץ בפקיסטן, משם הייתה יורדת למחשב שלי תוכנת פריצה שהייתה מאפשרת לשאוב מתוכו את כל המידע. בשרת הפרוץ כבר הייתה מוכנה תיקיה עם השם "רון".
זו לא הפעם הראשונה שהמודיעין האיראני מטרגט אותי. לשכת יו"ר הפרלמנט בטהרן העניקה לאחרונה חסות לפרסום של ספר שכתבתי בנוגע לחיסולים ממוקדים. התרגום לפרסית, החסיר את כל החלקים שלא נוחים לאיראנים, ועיוות את שאר הדברים שנכתבו בו, כדי להציגו כתעמולה מכוונת של המודיעין הישראלי.
השבוע, עם היוודע דבר מותו של פח'ריזאדה, הם המשיכו באותו קו. גורמי מודיעין במזרח התיכון אספו התרעות כי יש בשלטון האיראני מי שהחליט לנצל את עובדת שהותי בחו"ל בסוף השבוע האחרון, כדי לנסות ולפגוע בי. במקביל, צינורות התקשורת של משמרות המהפכה החלו לפמפם שאני בעצם איש מוסד, וקשור למערך האיסוף שהוביל להתנקשות. 'תסנים', אתר האינטרנט המרכזי של משמרות המהפכה, אף העלה סרטון מושקע ובו "מסופר" כיצד אסף המודיעין הישראלי את המידע לקראת החיסול. בסופו של הסרטון מוקדש חלק מיוחד לח"מ, עם צילום והסבר מפורט של "חלקי" בהתנקשות.
