יהיו כאלה שיגידו שלמרות הטרגיות של 4,000 מתים – קו עצוב שכנראה ייחצה ביממה הקרובה – ישראל במצב טוב ביחס לעולם. התמותה מקורונה בישראל למיליון איש נמוכה יותר ממדינות מפותחות כמו ארה"ב, צרפת, צ'כיה ורבות אחרות. שיעורי התמותה מבין הנדבקים נמצאים על הקצה הנמוך של הסקאלה. ההתרשמות הזו שגויה לגמרי.

הסמן החשוב ביותר להבנת תמותה מקורונה הוא גיל, וישראל היא מדינה צעירה מאוד. היא איננה צרפת, וגם איננה שוודיה. לישראל יש יתרונות אחרים, שנחשפו כעת במבצע חיסונים מרשים שעליו כולם צריכים לקבל קרדיט – מערכת בריאות ריכוזית מצוינת, יכולת לוגיסטית טובה בגלל גודלה המוגבל, היערכות קבועה למצבי חירום, רשתות הגנה חברתיות מסוימות ועוד. אז כן, מי שרוצה להשוות את ישראל למדינה זקנה וגדולה בהרבה כמו ספרד, ולהגיע למסקנה שמצבנו טוב יחסית, יכול לעשות זאת. אבל מדובר בסוג של שקר. יש מדינות גדולות בהרבה משלנו – דרום קוריאה או טייוואן, לדוגמה – שמצבן טוב בהרבה. יש מדינות צעירות כמונו שמצבן טוב בהרבה. ובכלל, כמו שישראל נהנתה לטפוח לעצמה על השכם על מבצע חיסונים יוצא דופן, לומר שזה בגלל יכולותיה, היא צריכה להעמיד אומדן דומה כדי לבחון 4,000 מתים מקורונה, בעיצומו של גל שלישי חריף המטיל עומס על בתי החולים. זו עומדת להיות רשימה מוגבלת של כישלונות, בהחלט לא ממצה.

כישלון ראשון: אובדן אמון הציבור

איך מאבדים את אמון הציבור? מודיעים שהציבור צריך להתגייס לטובת צעדים חריפים, נוראיים בעלויותיהם הכלכליות והאנושיות, ואז מוותרים על דוגמה אישית, שקיפות ועוד. ראש הממשלה ונשיא המדינה הפרו שניהם את ההגבלות. זה אולי קרה לפני זמן רב, אבל זה נזכר; כך גם ההפרות של שר הבריאות בשעתו ליצמן, ורק השבוע של השרה מירי רגב. בשעה שהמדינה סובלת מגלי תחלואה ואבטלה יוצאי דופן, המנהיגים שלנו התנהגו בסך הכל רע למדי. עוד דוגמה אישית: ראש הממשלה נתניהו יכול היה לוודא ולבקש שמשפטו לא יידחה, למרות הסגר. זה היה מבטיח תחושה שמדובר בהחלטה עניינית לגמרי. אובדן האמון קשור גם לאמפתיה. ישראל מעניקה כעת תמיכה סבירה, בהשוואה בינלאומית, למי שאיבד את עבודתו או פרנסתו בשל המצב הרפואי; אבל התמיכה הזו הושגה רק אחרי מחאות וזעם ציבורי. לא כחלק מתוכנית סדורה.

כישלון שני: אכיפה סלקטיבית ומעוותת

במילים אחרות – איפה המדינה. התשובה, כמובן, היא שילוב של חוסר יכולת וחוסר אומץ פוליטי. לכך שאין אכיפה של ההגבלות במוסדות חינוך בציבור החרדי הייתה השפעה הרסנית לקראת הגל השני והשלישי. לכך שלא הייתה אכיפת בידוד בציבור הערבי לפני הגל השלישי הייתה השפעה חריפה. הנזקים כאן הם כפולים. ראשית, נוצרות חממות של הדבקה במוסדות חינוך. שנית, הציבור מאבד אמון בכך שצעדי הממשלה ענייניים. לכולם ברור שהחלטות על סגרים מקומיים או היעדרם, או אכיפה ביישובים מסוימים, קשורים לפוליטיקה המפלגתית והישרדות הממשלה. התוצאה היא אובדן אמון, בעיות אכיפה, הדבקה המונית. מי שמשלמים את המחיר בנפש הם בעיקר הקהילות הללו: התמותה אצל חרדים וערבים גבוהה משמעותית מהציבור הכללי.

כישלון שלישי: נמל התעופה בן גוריון

זה דבר מדהים, ונורא, שאנחנו מצויים שנה בתוך האירוע הזה בערך ואין עדיין חובת הצגת בדיקה שלילית לפני עלייה על טיסה לישראל. ישראל היא מדינת אי לכל דבר ועניין; יש לה שער כניסה יחידי באורח מעשי. היא לא ניצלה את היתרון הזה כלל. ההפך: הבדיקות בנתב"ג הגיעו מאוחר. הממשלה לא טרחה להסדיר חוקית כללי בידוד, ושידרה מסרים סותרים לאורך כל החודשים האחרונים, נכנעת מפעם לפעם ללחצים מסחריים. ישראל ייבאה ובעצם ממשיכה לייבא תחלואה.

כישלון רביעי: המחלקות הפנימיות, מיקוד ההגנה על קשישים, קטיעת שרשראות ההדבקה

סגרים הם דבר נורא שיש להימנע ממנו, אבל הם מורידים הדבקה. זה הממצא שעולה ממחקרים אחרי ביקורת עמיתים, ורבים כאלה. אבל כדי לא להגיע אליהם, וכדי להימנע מקריסת מערכת הבריאות, אפשר להגן טוב יותר על האוכלוסיות בסיכון שיכולות להגיע לבית החולים. ומשעה שהן שם – לדאוג לכך שלמערכת הבריאות יהיו מספיק משאבים. היכולות של מערכת הבריאות חוזקו מאוד בחודשים האחרונים, המאבק של צוותי הרפואה על חולים מתבצע ברמה גבוהה יותר מהסטנדרטים הנהוגים בכמה מדינות מתועשות אחרות. אבל ראשי המחלקות הפנימיות – שהן קו החזית של ישראל במאבק הזה – אומרים שמה שהובטח להם פשוט לא התרחש. הקורונה עולה לישראל מיליארדים כל שבוע. למה בכלל הם צריכים לצעוק את הצעקה הזו כעת? רעיונות על מיקוד ההגנה בקשישים ואוכלוסיות בסיכון ללא כל ריחוק חברתי באוכלוסייה הכללית לא נוסו או לא צלחו בעולם – שוודיה היא דוגמה לכך. אך ישראל מדינה קטנה וביצועית מאוד, ובמקום להרחיב ולהעמיק את מבצע "מגן אבות", כך שיאותרו יותר מקרים ובמהירות, המדינה דישדשה. התוצאה: עלייה בשיעור הקשישים שנדבקים בגל הנוכחי, ולכן גם יותר מתים. צריך לציין הצלחות: ישראל בין המובילות בעולם במספר הבדיקות לנפש, וזו בפירוש הצלחה יוצאת דופן. עוד הצלחה היא הסכמת הישראלים לעטות מסכה בכל מקום. אלה לא דברים מובנים מאליהם, והם חסכו תמותה רבה בחודשים האחרונים כנראה. אבל מערך קטיעת שרשראות ההדבקה מתפקד בקושי, והעובדה היא שהוא אינו מצליח לבלום התפרצויות.

כישלון חמישי: "שיטת האקורדיון" כפי שמכנה אותה ראש הממשלה

סגירה הרמטית ואז פתיחה מהירה, ולעיתים ללא צעדים מדורגים. בואו ניקח כדוגמה את חודשים מאי־יוני 2020. הממשלה הסתערה על פתיחה מהירה של המשק, כולל "תעשו חיים" המפורסם של נתניהו, מבלי לשעות לאזהרות מפורשות של המומחים. ב־13 ביוני נפתחה תעשיית האירועים, וכמובן שאכיפה דלה - ומשמעת דלה של הציבור – הובילו לגל השני. במקביל הממשלה פתחה את בתי הספר, שוב, במהירות רבה, וכמובן שהתוצאה הייתה גל התפרצויות. החודשים הללו בוזבזו – ללא פרויקטור עם סמכויות, ללא הגדלת בדיקות, ללא מערך אפידמיולוגי. נתניהו אולי צודק באבחנתו שסגרים מקומיים לא הוכיחו את עצמם ברחבי העולם, אבל אי אפשר לטלטל את המשק והחברה הישראלית בין סגירה לפתיחה קיצוניות. זה לא טוב לתחלואה, וזה לא טוב לאמון הציבור. המדינה בחרה ברכבת הרים של סגרים ופתיחות, בלי שהציגה כל מטרה אסטרטגית. כשהמספרים עולים, נכנסים ללחץ מהיר; כשהם יורדים, מיד משפיעים לחצים כלכליים ופוליטיים. הממשלה הייתה יכולה לאמץ גישה של עד כמה עשרות נדבקים ביום. היא הייתה יכולה לאמץ גישה של הגנה על קשישים בלבד וחיסון עדר מעשי. היא הייתה יכולה לאמץ את הגישה שכלכלית, ומבחינת חיי אדם, די הוכיחה את עצמה - ניסיון להגיע לאפס הדבקה, כמו בסינגפור ובניו־זילנד (במחיר של סגר חריף וארוך אחד). היא לא אימצה שום גישה, ופשוט התנהלה מהתפרצות אחת לשנייה.

כישלון שישי: הפופוליזם, בכל מקום

האשם בכולם, בכולנו. פוליטיקאים הבינו מהר את המשחק: הם יהיו נגד הגבלות, וככה יגרפו תמיכה. לא משנה מה קורה בעולם, לא משנה מה המחיר. ועדות בכנסת שהחליטו שאנשי המקצוע במשרד הבריאות לא שווים כלום, ולכן הן יחליטו על חדרי כושר פתוחים – ויהי מה. או יפסלו הגבלות אחרות, שכל תכליתן להימנע מסגר כללי – על ידי הורדת הדבקה לפניו. חברי כנסת ושרים התחרו ביניהם מי יוכל לספק יותר הקלות. חלקים מהתקשורת הוקסמו בידי טיעונים שטחיים, שאינם מגובים בעובדות, וככל שהטענה פרובוקטיבית יותר – טוב יותר. האומדנים המוקדמים של משרד הבריאות על נפגעים ומתים, וההצהרות הפומפוזיות על "המוות השחור", גרמו לציבור לאבד אמון. מצד שני, אקדמאים ורופאים, בדרך כלל כאלה ללא כל התמחות באפידמיולוגיה וללא כל פרסום מדעי בנושא, הסתערו על מסכי הטלוויזיה ואולפני הרדיו; בתחילה הם אמרו שהנגיף לא מסוכן, אחר כך שהוא שפעת, ואז שהוא לא ייצא מסין, ואז שהוא משפיע רק על איטליה כי היא זקנה. אחרי שכל אלה התבדו, הם הסבירו שהנגיף נחלש, שהוא לא נחלש אבל אפשר וכדאי להגיע לחיסון עדר ללא חיסון, שצריך לעשות את מה שהשוודים עושים, שהסגרים ברחבי העולם הם תמיד קונספירציה או טיפשות ושבתי החולים בישראל לא יכולים לקרוס.

ואחרי כל הדברים האלה, הנה אמת מרה: לבד ממדינות שהחליטו ביד ברזל להגיע למעט מאוד הדבקה, כולן נמצאות בסוג של כישלון מקומי. השאלה איננה הכישלון, אלא מה גודלו, בעיקר ביחס לגיל האוכלוסייה. מי שאומר שיש תשובות קלות ומהירות, טועה לבטח. החורף הזה קשה לכולם, אבל מצבה של ישראל היה יכול להיות טוב בהרבה היום - וחייהם של רבים היו נחסכים.