ילדות/ נולדתי ב־1988, בנתניה, כשההורים שלי היו במרכז קליטה, ושנה אחרי עברנו לבת־ים. המצב בבית לא היה פשוט כלכלית. היו פעמים שדפקו בדלת מחברת החשמל כדי להשאיר אזהרה לפני ניתוק, אבל לא ניתקו. אמא עבדה ככוח עזר בבית חולים מהבוקר עד הלילה כדי שלא יחסר לנו אוכל. לא גדלתי בבית של חיבוקים ונשיקות ומשפטים כמו "אני גאה בך" ו"אני אוהבת אותך". רק בחיים הבוגרים אתה מבין מה הפסדת ואיך זה אמור להיראות באמת. היום אמא מפצה מבחינת חום ואהבה, אבל עד היום, כשמישהו בא לחבק אותי, זה מביך אותי. חושבים שאני קרה או לא יודעת להראות אהבה. אבל זה לא כי אני ככה. זה דפק אותי לגמרי. אני עובדת על זה, משתדלת להתעלות מעל המבוכה. הייתי בטיפול פסיכולוגי לראשונה לפני ארבע שנים וחצי, ובהתחלה התנהגתי כאילו אני עושה לה ראיון עבודה. קשה לי לתת אמון באנשים.
בית הספר/ הזיכרון המשמעותי הכי מוקדם שלי הוא מכיתה ד'. יום אחד כשהמנהלת נכנסה לכיתה, היה לי פיפי דחוף. כולנו עמדנו לכבודה, ואני שילבתי רגליים חזק והקולות בראש נעו בין "תגידי לה" ל"אל תגידי כי יצחקו עלייך". ואז ירדו לי דמעות, בלי שליטה, והמנהלת שואלת, "למה את בוכה?" כל העיניים הופנו אליי, הבכי שלי מתחזק ויוצא לי בשקט, "יש לי פיפי". ואז המנהלת אומרת לי, "מה, את תינוקת? מה את בוכה בגלל שיש לך פיפי?" כל הכיתה צחקה. הרגשתי כאילו עולמי התמוטט ויצאתי. חזרתי רק אחרי ההפסקה, אחרי שראיתי שאף אחד לא מתייחס לזה. האירוע הזה גרם לי להשתנות. הבנתי שגם אם צוחקים עליי, אני יכולה להתמודד עם זה. ושהפרשנות שלנו למה יהיה אחר כך היא לפעמים רק אצלנו בראש.
סבתא/ גדלתי בבית מסורתי והיינו הולכים לסבתא שלי ברגל, כשהיא גרה בחולון ואנחנו בבת־ים. קטן עלינו. הרי ההורים שלי הלכו ברגל מאתיופיה לסודן, אז חולון־בת־ים זה אפילו לא העצירה שלהם. שתי האחיות שלי ואני היינו רצות לגן השעשועים לחכות שם להורים, וכשההורים היו מגיעים, היינו רצות לאבא כדי לתפוס לו את הידיים. היינו שלוש על שתי ידיים, וכל פעם הייתה תחרות. ואני מאוד תחרותית, אז זו הייתה בשבילי משימה.
אבא/ הראשון שהפר את האמון שלי. כשהייתי בת 17, הוא עזב את הבית בלי הודעה מוקדמת. יום ראשון בבוקר, קמנו, הוא לא היה. הדברים שלו בארון לא היו. הבן־אדם נעלם, כל זכר ממנו נעלם. כאילו לקחת תמונת זכוכית מושלמת וניפצת אותה לחתיכות בלי היכולת להרכיב מחדש. תמיד בסרטים אתה רואה שזוג מתגרש ואומר לילד, "אנחנו עדיין ההורים שלך ותמיד נהיה". אצלנו לא היה איזה סימן שהבן־אדם תכף נעלם. אחרי יום ידעתי איפה הוא. אתיופים הם כמו קיבוצניקים. כולם יודעים הכל על כולם בשכונה.
אני זוכרת שהגיעה עובדת סוציאלית אחרי כמה ימים, לא שאלנו יותר מדי. ככל שאתה יודע פחות, אתה כואב פחות. יכול להיות שהוא היה עם מישהי אחרת. שבעה חודשים לא שמענו ממנו. אני נערה בגיל ההתבגרות, גם ככה בעייתי, פתאום חרב עליי עולמי. הרגשתי נבגדת. הוא היה אבא טוב, דאגן, נוכח. באותו היום לא הלכתי לבית הספר. בהתחלה עברה בי המחשבה שאני אתחיל למרוד ואעשה בעיות, אולי הוא ישמע ויגיב, כי אבא היה איש של חינוך וערכים. ואז הבנתי שאם אני מחליטה למרוד מי שתסבול זו אמא שלי. לא רציתי לגרום לאמא שום כאב. השתדלתי להיות ילדה טובה, למרות שבדיפולט אני שובבה.
עוברים שבעה חודשים, ואז אבא דופק בדלת במפתיע. עזב ברוח סערה וחזר ברוח סערה. אמא ואני בבית. אמא עומדת ליד הדלת, אבא בצד השני, לצד שני שוטרים, עד היום לא הבנתי למה. צריך להבין: אבא ואמא התחתנו כשהיא הייתה בת 12 והוא בן 22. הביאו את אחותי הגדולה כשאמא הייתה בת 16 ועלו לארץ עם תינוקת. היה שיח לא נעים: אבא רוצה לחזור הביתה כי הבית הוא גם שלו.
לא שמחתי כשהוא חזר. הוא היה שקוף בעיניי. אוויר מבחינתי. הוא היה בבית משהו כמו שבועיים, ואז עזב שוב, לתמיד. חזרנו להיות בקשר כשההורים התחילו בהליך גירושים. היינו נפגשים איתו אבל לא במתכונת סדירה. לא היינו אצלו בבית בחיים. זה היה משהו מכני, טכני. אחר כך הקשר נותק עד שלפני ארבע שנים אבא התאשפז בבית חולים. שמתי הכל בצד והלכתי לבקר. נחש מה קרה אחרי? הוא אמר תודה ונעלם. האחיות שלי יותר סלחניות ממני.
בפעם האחרונה ראיתי אותו לפני שנה וחצי בבית משפט. הבית שלנו רשום גם על שמו והוא רצה את החצי שמגיע לו. פתאום, אחרי הרבה שנים, לבוא ולהגיד "זה שלי"? אם נעצת את הסכין כשעזבת, אז סובבת היום לבדוק את זה סופית. הרמתי אליו טלפון, ניסיתי לדבר ללב שלו. שלחתי לו הודעה קולית כי לא רציתי שהוא יקטע אותי בשיחה, ושישמע שוב ושוב אפילו. אבל הוא לא ענה. בסוף לקחנו משכנתה כל האחים, הבאנו לו את הכסף ומאז אנחנו לא בקשר. הוא גם לא ניסה ליצור קשר אחרי הזכייה שלי ב'אח הגדול'.
גזענות/ ההורים קנו בית באזור שאין בו אתיופים, לאבא היה חשוב שנשתלב בחברה. אתה גדל לזוג הורים עולים, שמסתכלים עליך כעל ישראלי לכל דבר ובבית הספר אתה גדל כאתיופי, אז יש לך שאלות קיומיות, ממש: מי אני, מה אני. הייתי האתיופית היחידה בכיתה עד כיתה ו', ילדה שקטה וחסרת ביטחון שמשתדלת להיות כמה שיותר שקופה. אני זוכרת שהיה לסבתא שלי שכן והייתה לו שי"ן כזו שורקת. כשהוא היה רב איתי, הוא היה אומר לי, "יא כוסית". הוא התכוון עם שי"ן כמובן.
בבית הספר היו אומרים לי לפעמים, "את בצבע של שוקולד". כשהייתי באה בחליפה צהובה, ילד בכיתה היה אומר, "בוקר טוב לשוקו בננה". אשקר אם אגיד שזה לא מצחיק, זה גזעני אבל יש לי קצת הומור שחור. היו מציקים לי שם, זורקים את התיק שלי מהגג, עד שפתחתי את הפה. זה לקח זמן. גדלתי עם הורים שמתנצלים על כל דבר. בעצם, מאשרים לאנשים לדרוך עלייך. אז גם אני גדלתי מתנצלת, עד שהתפוצצתי.
יצאתי באיזה יום מבית הספר, וראיתי מעגל ילדים שמציקים למישהו. הסקרנות הרגה אותי אז הצצתי וראיתי שאחד הילדים מהשכבה שלי הרים קקי מהרצפה וקירב לאחי את זה לפרצוף. אחי קטן ממני בשש שנים. הייתי כמו בן־אדם באמוק, פירקתי את אותו ילד במכות. לא הרגשתי אפילו תחושת כאב. יום אחרי, כבר קיבלתי כבוד בבית ספר, אפילו פחדו ממני קצת. אחרי האירוע עם אחי, כבר לאף אחד לא היה אומץ להתעסק איתי.
התבגרות/ לתיכון אני מגיעה בן־אדם אחר לגמרי, השם הולך לפניי. אני בין הילדות היותר־בעייתיות בכיתה. היה לי מחנך שבאמצע שיעור אמר לי, "למה את לא הולכת לקניון לשאול אם צריכים עובדים בחנויות, כי גם ככה לא ייצא ממך כלום". זה לא היה משפט חד־פעמי.
גדלתי בבית מאוד שמרני, אם רואים נשיקה בטלוויזיה, מעבירים ערוץ. אבא שלי לא הסכים לחבר. היה נער בשכונה שכל הבנות היו דלוקות עליו. פעם ישבנו כולם ושאלו אותו מי לדעתו הכי יפה. לא הייתי ילדה יפה, הייתי עם ג'ינס שגדול עליי, גופיית גברים וכובע הפוך. לא התהלכתי כמו טווס כמו שאר הבנות. אבל הוא אמר, "תקוה, כשהיא תגדל, תיתן לכולכן פייט". פה כבר דמיינתי אותנו מגדלים את הילדים שלנו עם כלב בחצר. יום אחד הוא שם שלט למכירה על האוטו. אמרתי לחברה שלי, בואי נתקשר. היא התקשרה אליו, אמרה לו שהיא מעוניינת בו והוא זרם איתה בשיחה, ואז היא אמרה, "אבל הבנתי שאתה מעוניין בתקוה". אז הוא שאל, "איזו תקוה? האתיופית? נראה לך שאני אצא עם אתיופית?" נעלבתי. בכיתי. נחש מה? היום גם הוא וגם אחיו נשואים לאתיופיות.
הטרדות מיניות/ כשהייתי קטנה, מישהו עינג את עצמו מולי. זה היה באזור גיל שבע. הוא אמר לי, "חכי פה, אני כבר חוזר", רצתי הביתה וסיפרתי לאחיות שלי. סגרנו את הדלת ובשבוע שאחרי אף אחד לא יצא כמעט מהבית. לא אמרנו למשטרה. זו הייתה שכונה של נרקומנים, את רואה בה אנשים שמבקשים שתקשרי להם את החוט ביד כשהם מזריקים. ההורים שלי עשו הכל כדי לעבור משם.
בצבא היה מישהו, רב־סרן, שיום אחד זרק כמה הערות סקסיסטיות, דברים מגעילים. אמרתי לו שכדאי לו לסתום אבל לא התלוננתי. היום אני יודעת שלוקח זמן להבין שחווית הטרדה. אני מקבלת לפעמים הודעות לא סבירות ברשת. לפני שנתיים מישהו כתב לי באינסטגרם, "איזה ציצים יפים יש לך". עניתי לו, "תודה זה ניתוח, עוד לא ראית את הלמטה שחתכו לי". הוא חסם אותי ופירסמתי את השיחה ב'מאמאצחיק' ולא הפסיקו להסתלבט עליו.
המסעדה/ אחרי השחרור הייתי מנהלת סניף של רשת מסעדות. הייתי סוגרת גם אירועים ופה הייתה תמיד הפתעה לאורחים. אתה סוגר הכל טלפונית והם מגיעים כדי לחתום, ואז אני באה והם אומרים, "אהלן, אנחנו מחכים למנהלת". תמיד לקח להם כמה דקות לעכל אותי.
פסח אחד, שיחררתי את כל מנהלי המשמרת, וניהלתי את המשמרת לבד. לקוחה התחילה לצעוק על המלצר שהשניצלונים של הילדה לא אכילים. אני ניגשת לשולחן, מציגה את עצמי כמנהלת, מתנצלת, ומציעה מנה אחרת. היא ביקשה לבטל את המנה והסברתי שאם המנה נשארת על השולחן היא מחויבת. כשהילדה סיימה חצי מהמנה, האמא אמרה שהיא לא משלמת על זה, וצעקה, "מי נותן לכושית לנהל מסעדה? תחזרי לאפריקה" ושלל ברכות. אני מסתובבת והיא זורקת עליי את שאריות האוכל. זה נגמר בזה שהזמנתי משטרה, הגשתי תלונה, ותבעתי אותה בבית משפט. קיבלתי ממנה 55 אלף שקל. אבל לא הייתי מסוגלת לחזור למסעדה. זה היה אירוע מאוד כואב. העיניים של כולם עליי, הצוות שלי שרואה איך מדברים עליי, מאה סועדים שלא מוציאים מילה מהפה. זה אשכרה חדר בי ממש, אפילו עירער אותי. שבעה חודשים לא עבדתי. הצוות עשה סוג של מחאה במסעדה והבעלים נפגש איתי והתאים את התנאים למה שרציתי, כולל לא להגיע בשבת, כי בשבעת החודשים האלה מאוד התקרבתי לדת. אז חזרתי.
'האח הגדול'/ לפני שנכנסתי לבית ביקשתי מהמשפחה, "אל תשלחו לי מסוק, חבל על הכסף". כשבכל זאת קיבלתי מסוק הבנתי שאני אהובה. ואני רואה שזה מאנשים שאני לא מכירה, ועולה עוד מסוק עשר דקות אחרי ואז עוד אחד. זה מאוד מרגש שחשוב לאדם זר להעביר לך שהוא איתך. ליאור דואק ואני היינו חברים מאוד טובים מהרגע הראשון, אבל ידענו שאנחנו במציאות מדומה. הוא היה החתיך של הבית, ואמר לאח שהוא לא נמשך אליי. לא נעלבתי כי עובדתית, לא היה אפשר להתעלם מזה שהוא נמשך אליי. לא נראה לי שמישהו שכל היום מחבק ומלטף ומנשק ולא יכול לעזוב אותך לשנייה וישן איתך כפיות, לא נמשך אלייך. שנינו יודעים, אני והוא, שהיו דברים מבחינת מגע, וחדי העין כבר קלטו את זה בתוך הבית. היינו יחד עוד חודש וחצי. אהבתי אותו באמת, אבל לא צלחנו את מבחן המציאות. כי בתוך הבית זה העולם שלך, רק אתה והבן־אדם. כשאתה יוצא החוצה, כולם נכנסים לך לחיים ואחרי משפט כזה גם לתחתונים. אנחנו בטוב היום. אם אחד מאיתנו יצטרך את השני, נהיה שם. אני די מחוזרת וכן פנויה לאהבה וזוגיות. שנה מהיום אני רואה את עצמי בזוגיות ואפילו חתונה.
אינסטגרם/ ראיתי שירדן ג'רבי כתבה לשני קליין באינסטגרם שהיא נראית מעולה ורזתה המון. צודקת. אז כתבתי ששני נראית מדהים ושרואים שהיא עפה על עצמה. אם מישהי יורדת ככה במשקל זה אומר שהיא מתאמנת ואוכלת נכון ורוצה את זה. לא מבינה למה להגיד "רזית" זה לא מחמאה. איפה הבעיה פה? זה שווה ערך למישהי שמנסה לעלות במשקל והצליחה, אני כן אגיד לה שהיא שמנה, כי אני לא רואה בזה משהו שהוא לא חיובי.
אני בן־אדם שכותב המון. כתבתי באחרונה שיש מין טרנדיות שנמאסה. שנמאס לי מתמונות פוטוגניות מדובאי בזמן שעסקים קורסים. שנמאס לי מבנות שמעלות תמונות שאומרות שאפשר גם בלי פילטר, כשהתמונה היא עם איפור של מאפר מקצועי ותאורה מסוימת. אז לא, לא סבבה להתנצל על זה. נמאס לי גם מכל הסיסמאות של "אישה לאישה מלכה" ו"העצמה נשית", כשנשים נכנסות אחת בשנייה כאילו אין מחר. אז כתבתי שקצת איבדנו את האותנטיות. אנשים מעלים לאינסטגרם דברים שהם לא המציאות. אף אחת לא תעלה את העוגה הלא־המוצלחת שיצאה לה.
משחק/ יום אחד קיבלתי טלפון ממאור זגורי והייתי בשוק. בראש שלי הייתי עדיין אנונימית, אז סיננתי כי לא מכירה את המספר. הוא האמין בי ונתן לי חתיכת הזדמנות. בסרט שלו ('נא להתנהג בהתאם') אני מגלמת את עצמי בעת היציאה מבית 'האח'. זה בדיוק היה בפרידה מליאור, ונפתחה לי צ'אקרה. זה נתן לי רצון להיות שחקנית, חד־משמעית.
כסף/ כשזכיתי ב'אח' אמרתי שאשלם לאמא את המשכנתה. אנחנו חולקים אותה, חמשת האחים. מאז היציאה מהבית היו לי קמפיינים ושיתופי פעולה, אני גם מתפרנסת מהאינסטגרם, אבל לא בכל מחיר. כשהציעו לי להצטלם להלבשה תחתונה בקמפיין של פיקס הלכתי לבקש אישור מאמא, ורק אז אמרתי כן. זה היה ממקום של להראות שאני לא מדברת בסיסמאות. אי־אפשר להגיד "תאהבי את עצמך, קבלי את עצמך" ואז להגיד להצעה כזאת "אני לא רוצה". מפה הדברים יצאו מפרופורציה. קראתי לזה "סערת הפוטושופ". אין מישהי שהצטלמה לקמפיין ולא עברה ריטוש. זו דוגמנות. וגם לא ראיתי שהייתה הבהרה של צבע העור. נהפוך הוא, התמונות באינסטגרם מהקמפיין אפילו כהות יותר מהגוון שלי. יצאו לתקשורת בנפרד תמונות יח"צ שהיו מטופלות והתחיל רעש סביב זה. בדיעבד, הם קיבלו חשיפה בשווי 2.6 מיליון שקל ב־24 שעות, אז לא נראה לי שמישהו התחרט. כל הרעש היה סביב הפופיק שלי. אתה רואה את זה בחדשות בצהריים, לצד מספר חולים ומתים מקורונה ועסקים שנסגרים ומשפחות שקורסות, ואומר, אשכרה הפופיק שלי חשוב באותה רמה, מטורף בעיניי.
קורונה/ נראה לי שאני הסלב היחידה שלא הייתה בבידוד, חמסה, ואני מאוד משתדלת. בסגר הראשון לא הייתי פה, אלא ב'אח'. הקורונה הייתה סוג של מתנה בשבילי. לא עניינה אותי הפרנסה שהפסדתי בהשקות כמו שעניין אותי השקט, כי כשאתה יוצא מבית 'האח' אתה מרגיש עירום לגמרי. כולם מכירים אותך במצבים טובים וגרועים. אתה רוצה לעכל את החוויה שעברת, להבין איפה אתה. הקורונה גרמה לכך שיהיה לי שקט עם היציאה.
גולסטאריות/ הייתה חוויה מאתגרת. בסך הכל שבועיים ומשהו, כסף טוב, חוויה. יש משהו מתנצל במי שהולך לריאליטי פעם נוספת, אבל אני גם עובדת על ההרצאה שלי, כותבת, כך שלא מרגישה צורך להתנצל. ריאליטי זה גם להגיד לבן־אדם: אתה מספיק כמו שאתה, לא צריך לגלם דמות. זו מחמאה כי אתה מספיק מעניין כדי שיראו אותך. בכל אופן, לא באתי להיות מסי הבאה, אבל הפתעתי. זה קאסט של נשים חזקות. אוהבת מאוד את מירב בן ארי, אורטל עמר, רוסלנה רודינה. אתה בא עם דעות קדומות, נוח לך לשים אנשים בקטגוריות, וחשבתי שרוסלנה בחורה שברירית ועדינה, ופתאום ראיתי פייטרית ממש. וליטל סמדג'ה? חשבתי שאני הולכת לפגוש איזו מפלצת, ופגשתי בחורה חמה, משהו אחר לגמרי מהאייטמים שראיתי. תמיד נכון לבוא פתוח.
