אנחנו חיים בעידן הכישלון האמריקאי במזרח התיכון, והוא מרתק ומפחיד. הממשל של ג'ורג' בוש הבטיח לבנות מחדש את עיראק ולפזר בחינניות דמוקרטיה, כמו עלי ורדים בחתונה. ממשל אובמה ויתר על הדמוקרטיה, ניסה להשלים עם העולם הערבי ובעיקר התחייב לבנות מחדש את אמריקה. ממשל טראמפ נשבע, בפשטות, שכל המלחמות ייגמרו.
כולם נכשלו, במידה כזו או אחרת.
ועכשיו, עידן ביידן. למרות ההצהרות הרומנטיות על כך ש"אמריקה חזרה", הממשל מגיע לזירה הבינלאומית מותש ועני; מוכה בידי מגפה. באירופה הרוסים מנסים, ומצליחים, לפורר את השורות. סין נולדת מחדש כמעצמת־על המאיימת על הדומיננטיות האמריקאית בכל מקום בעולם. "ואנחנו? אנחנו תקועים עם סוחרי סמים באפגניסטן וסוכני מיליציות בעיראק", אומר אמריקאי שמכיר את הממשל היטב. התסכול שלו ברור: האימפריה של וושינגטון במזרח הקרוב יקרה מדי, ולא חשובה מספיק. הנפט כבר לא מנהל את העולם. ישראל והפלסטינים זה סכסוך בלתי פתיר לדידם של הדמוקרטים, בשלב זה לפחות. היריבים של אמריקה במזרח התיכון נקמנים ומרים, ובעלות הברית – סעודיה, מצרים, ולעיתים גם ישראל – חמוצות ורעילות. המסקנה בוושינגטון: לברוח.
גורם אמריקאי אחר משווה את זה לתקופה שאחרי קריסת ברית־המועצות, בממשל קלינטון ב־1992. "הם קיבלו המון קורות חיים של סובייטולוגים מצוינים, דוברי רוסית, ההכשרה הכי טובה בעולם. כולם רצו לעבוד בממשל. הייתה רק בעיה אחת: לא הייתה יותר ברית־המועצות, אז לא היו צריכים סובייטולוגים. זה מה שקורה עכשיו למקצוענים של המזרח התיכון, בממשל ביידן. בגדול, לא צריך אותם".
ארה"ב הוציאה כ־6.4 טריליון דולר, לפחות, על המלחמות שבהן פתחה אחרי 11 בספטמבר. בשלוש השנים האחרונות, שנים שבהן ממשל טראמפ לכאורה התרחק ממעורבות בינלאומית וצבאית, ביצעה ארה"ב תקיפות אוויריות בשבע מדינות. היא לחמה בצורה כזו או אחרת בשמונה מדינות. הצבא והצי האמריקאיים ביצעו תרגילים ב־41 מדינות, וסייעו למבצעים נגד טרור ב־85 מדינות בסך הכל. בשבוע שעבר נאלצה ארה"ב לתקוף בסוריה מיליציות איראניות אחרי שבסיס ובו כוחות אמריקאיים הותקף בעיראק; כמה ימים מאוחר יותר, הותקף בסיס אחר בעיראק. אחרי שתי מלחמות ומשבר כלכלי ושלושה ממשלים שונים, האמריקאים לא מצליחים לצאת. והם כל כך רוצים.
יש יוצאת דופן אחת לעניין הזה, ולא, זו איננה ישראל. איראן היא המדינה שיכולה לגרור את האמריקאים, בזכות ההרסנות האלימה שלה, בחזרה למזרח התיכון. "אנחנו בסצנה מהסנדק", הירהר דיפלומט ותיק שיצא כבר לגמלאות (אף אחד לא רוצה לדבר און־רקורד, אגב; כולם עוד מקווים לקבל פירור או שניים מהממשל החדש). "אנחנו עם השורות שאל פאצ'ינו אומר: 'כל פעם שאני חושב שאני בחוץ, גוררים אותי בחזרה פנימה'". מי גורר אתכם, שאלתי בזהירות. "אתם", הוא השיב, בנחת. הוא לא כיוון לישראלים או לאיראנים. הוא כיוון לשבט המזרח־תיכוני כולו.
כדי שעיראק לא תקרוס, שהמזרח התיכון לא יתלקח, שהישראלים או הסעודים לא ייצאו להפצצה ומלחמה במפרץ הפרסי, שהאסון ההומניטרי בתימן ייפסק, שמלחמת האזרחים הסורית לא תחודש, שדאעש לא ירים את ראשו, כדי לוודא את היציבות באפגניסטן – טהרן היא המפתח. ואם הניתוח הזה לא היה מספק את וושינגטון, שהרי נמאס לה מהמזרח התיכון וגם מהאנליסטים שלו, הרי שהאיראנים מבהירים לה בשבועות האחרונים שאי־אפשר להתעלם מהם.
כל הכלים כשרים
כדי להבין איך זה יכול לקרות, כדאי להיזכר איך זה קרה בפעם הקודמת. בשנת 2012 פנתה ארצות־הברית של אובמה בחשאי לסולטן של עומאן דאז, קאבוס בן סעיד. הממשל ביקש להעביר מסר לאיראנים שהוא מוכן למו"מ ישיר וחשאי בין שתי המדינות. המסר הועבר באמצעות מכתב בכתב יד שקיבל סגן שר איראני בביקורו בעומאן, ונכתב בידי בכיר מהממלכה. האיראנים, בגדול, לא האמינו למסר ולא האמינו לאמריקאים. מה גם שאובמה עמד להתמודד בבחירות מול מיט רומני.
כעבור כמה חודשים, העומאנים ניסו שוב, דרך בעלים של חברת ספנות איראנית, מוחמד סורי. הפעם, תשומת הלב של טהרן כבר הופנתה לחיזור האמריקאי. בלי לעדכן את בנות בריתה, החלה ארה"ב במגעים נסתרים, מייגעים בצורה יוצאת דופן, עם הרפובליקה האיסלאמית. הם כללו שימוש בכל הארסנל הוושינגטוני. האמריקאים גילו שעלי אכבר סאלחי, ראש הסוכנות הגרעינית האיראנית, למד ב־MIT באותן שנים כמו שר האנרגיה של ממשל אובמה, ארנסט מוניץ, שנחשב לכוכב מזהיר בתחומו. היה להם חבר משותף. הם מינו את מוניץ, שסאלחי העריץ, להוביל את המו"מ הטכני. בפגישתם הראשונה, קיבל מוניץ דבש איראני עם אגוזים מעמיתו האיראני. כאשר לסאלחי נולדה נכדה, מוניץ הביא לה תלבושת ועליה הלוגו של האוניברסיטה שלהם ואיחל לו שתלמד שם, יום אחד, כמו סבא שלה. המסר היה ברור: ארה"ב ואיראן יכולות לנרמל את יחסיהן. לחזור לימים שבהם סטודנטים איראנים למדו בחוגים לפיזיקה גרעינית באמריקה.
הרומנטיקה הזו עברה מהעולם. האיראנים מרירים, לאמריקאים יש דברים אחרים על הראש. לוח ההתפתחויות (החלקי בהחלט) בעמודים אלה מבהיר היטב את המשחק בין איראן לארה"ב מאז בחירתו של ביידן. זהו משחק של מו"מ, של מחול חרבות. וכשאיראן מנהלת מגעים כאלה, עושים שימוש בכל הכלים: במילים, הצהרות, תמונות באתרים גרעיניים, ציוצים בטוויטר, וכמובן טילים ודם. האמריקאים מכירים את המשחק הזה היטב; ביידן מינה את בוגרי עסקת הגרעין, לחרדתם של אנשי נתניהו, לנהל שוב את הזירה האיראנית. מה שטהרן מחפשת זו תמונת ניצחון, הצהרת ניצחון, שתאפשר לה לומר שקודם הוסרו הסנקציות ורק אז היא נכנסה למו"מ על כניסה למסגרת הסכם הגרעין – הנוכחי, או כזה מחודש. זו הפרשנות המקובלת. אך הצעדים של האיראנים חריפים מאוד, וכוללים זינוקים אלימים שלא נראו בעבר. ההפרות המתרחבות שלהם בתחום הגרעיני, ספציפית ייצור האורניום המתכתי, שיתוף הפעולה הבליסטי עם קוריאה הצפונית שהתחדש, ההתקפות של המיליציות מטעמם על בסיסים אמריקאיים, הפיגוע בספינה בבעלותו של רמי אונגר הישראלי – הכל מעיד על מחשבה מתוכננת. אין חשש כי האיראנים בטווח הקרוב ינסו לפרוץ לפצצה, ונראה שהמטרה האסטרטגית שלהם שונה: אם יגיעו שוב להסכם עם המעצמות, הוא יהיה מעמדה נוחה יותר ובתנאים טובים יותר. "לפעמים אתה צריך להיפגש ולא להגיע לשום מקום כדי שיום אחד תיפגש עם הצד השני ותגיעו לאיזשהו מקום", אמר בשעתו שר החוץ ג'ון קרי לצוות המו"מ החשאי שלו עם איראן בסיבוב שעבר. בשבועות האחרונים הגיעו האמריקאים והאיראנים לשום מקום, ועכשיו הגיע הרגע הבא. ישראל תתגעגע להסכם הגרעין של אובמה; לפחות כך מתכננים בטהרן.
צרות בפיתוח החיסון הישראלי
הפרויקט שהחל בקול תרועה והשקעה גדולה סובל מתסמיני כשל חיסוני בכל זאת, עד הבחירות הוא ימשיך לרוץ
במדינת ישראל מסתובבים למעלה מ־200 בני אדם במצב קצת משונה: הם חוסנו, אבל בחיסון שלא ממש הוכחה יעילותו. פרויקט החיסון של המכון הביולוגי נפתח בקול תרועה רמה, פטריוטית. ראש הממשלה ביקר. שני שרי ביטחון, בנט וגנץ, נתנו את ברכתם. המכון, גוף ממשלתי ומוצלל למדי, קיבל תשומת לב ותקציבים. ואם לדייק, 175 מיליון שקל. מנהל המכון הביולוגי, פרופ' שמואל שפירא, התעקש על הפרויקט; ייאמר לזכותו שהצליח לגרור אחריו את הממשלה בהתלהבות ובנחישות. ייאמר לזכות חוקריו המוכשרים שהם הצליחו לעשות דבר שמעולם לא נעשה בישראל: לפתח אב־טיפוס של חיסון מקומי, להתחיל ניסוי קליני, ולעשות זאת בתנאים צנועים בהרבה מענקיות הפארמה הגדולות.
ייאמר לחובתו של פרופ' שפירא (והפוליטיקאים שמחאו לו כפיים) שהוא דיבר על ייצור 15 מיליון חיסונים ושהחיסון יינתן במנה אחת. אז ככה: אין צורך במדינת ישראל בכמות כזו של חיסונים, ולאור שיתוף הפעולה האסטרטגי שמתכנן ראש הממשלה עם מדינות אירופיות בייצור חיסונים והיחסים עם פייזר ומודרנה, ספק אם יהיה צורך. לגבי המנה האחת, ובכן, מסתבר שגם זה לא בתוקף. מתוצאות הביניים בניסוי השלב הראשון המתקיים כעת, עולה בבירור שהחיסון חייב יהיה להינתן בשתי מנות. בכך מתבטל היתרון היחסי שלכאורה היה לו (לבד, כמובן, מהגאווה הלאומית). בעיה אחרת היא מעט יותר חריפה: התוצאות אצל הנסיינים הן "לא חד־משמעיות" ולכן היה צריך "לשנות את תוכנית הניסוי". במהות השינוי, הוספת זריקת דחף לנסיינים – למעשה לחלקם, אלו שהראו תגובה חיסונית כלשהי.
תנו לי לתרגם: כל העניין מקרטע. אם צריך לשנות ניסוי באמצע, זו אינדיקציה שמשהו השתבש. עבור אימונולוגים מובילים בישראל, זו לא הפתעה. החיסון של המכון הביולוגי עושה שימוש בפלטפורמה של וירוס ה־VSV, עניין שחברת מרק, ענקית התרופות, ניסתה לפניה. היא החליטה לנטוש את הפרויקט; החוקרים הישראלים אמרו כבר אז שקרוב לוודאי שמרק הרגה את החיסון מסיבות טובות, ולא ברור מדוע שהמכון הביולוגי, שמעולם לא פיתח חיסון, יצליח היכן שמרק נכשלה.
ואכן התוצאות לא עודדו את החוקרים. בסך הכל הניסוי הכיל ארבע קבוצות. שלוש מהן היו של נסיינים שקיבלו מינונים שונים: חלש, בינוני וחזק. אחת הייתה של נסיינים שקיבלו שתי זריקות, כל אחת מהן של המינון החלש. הנה הנקודה: אצל רוב אלה שקיבלו את המינונים החלשים, לא התפתחו בכלל נוגדנים. החיסון לא עבד עליהם כלל. במקביל, התפתחו בעיות אתיות. איך אומרים לאנשים רבים, שחלקם קיבלו בכלל את זריקת הפלצבו, לא לקחת את החיסונים של פייזר ומודרנה, שהדגימו לפי מחקרים כ־90 אחוזי יעילות? שהם ימשיכו להסתכן? ומה לגבי תעודות מתחסן?
לכן, בשבועות האחרונים, נאמר לנסיינים שלא פיתחו תגובת נוגדנים טובה מספיק שהם יכולים להתחסן בחיסון פייזר. ושוב, זה לא הסוף. כי חלק מהאימונולוגים טרודים מהאפשרות (הנדירה, הלא־סבירה) של בעיות שיתפתחו בשל ערבוב החיסונים.
"ישראל מדינה קטנה", אמר לי חוקר בכיר אחד, "לפתח חיסון ועוד ממשלתי, זה עניין שלא היינו צריכים להיכנס אליו מלכתחילה". חוקר בכיר אחר, שמעורב במחקר, דוחה לגמרי את הדברים האלה. "זה כמו פרויקט הלביא", הוא אמר, "עשינו פה משהו שמעולם לא נעשה. טכנולוגיה חדשה, להעביר את זה ברגולציה, לפרסם מדעית בעולם את הקונספט. זה פותח פתח לעתיד, וזו לא תהיה המגפה האחרונה. ואם פתאום ייגמרו לנו החיסונים או היחסים עם פייזר? נרוץ בחזרה לפרויקט הזה".
ההשוואה ללביא, נדמה לי, מאוד במקום. כדאי רק להזכיר שפרויקט הלביא נגנז. "אין לאף אחד אומץ להרוג את הפרויקט הזה, אז הוא חי", אמר גורם בכיר בממשלה, "לפחות עד אחרי הבחירות".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה כי "כבכל ניסוי של חיסון, בחן ובחר המכון הביולוגי את המינון הנכון והמתאים. במינון זה קיימת תגובת נוגדנים טובה ויעילה כמצופה. הניסוי ממשיך לפי התכנון ובתיאום עם משרד הבריאות".
