טקס האוסקר מתקרב! רגע, אל תעבירו עמוד. בחיי, זה משעמם אותי לא פחות, אבל בואו נדבר על זה רגע, כי פעם זה לא היה ככה. פעם טקס האוסקר – וקולנוע בכלל – ממש עניינו אותנו. פעם היינו רואים סרטים. יותר מזה: היינו הולכים לראות סרטים. היינו ממש מחליטים ללכת לסרט, מזמינים כרטיסים, בשלב מסוים גם בייביסיטר, ואז היינו מתלבשים, יוצאים מהבית, מחפשים חניה בחניון הקניון, סובלים בשקט את כל הפופקורניה הזאת והאנשים שמשום מה מסתובבים סביב החנות של א.ל.מ מוצרי חשמל בתשע וחצי בערב, מתיישבים באולם עם זרים מוחלטים שעושים דברים בלתי נסבלים אחרים – מתלחשים, מתמזמזים, בולסים, מסתירים, יוצאים באמצע, חוזרים, והחל משלב מסוים גם בודקים כל עשר דקות את הנייד – ורואים את הסרט.

והיינו עושים את כל זה כדי לראות אותו. כי החוויה הזו – סרט קולנוע – הייתה לפעמים, ומדי פעם לעיתים קרובות יותר, שווה את כל זה.

סרטים היו דבר.

כשהגיע טקס האוסקר השנתי ידענו, פחות או יותר, עם מה יש לנו עסק. לא ראינו את כל הסרטים, אבל חיכינו לראות אותם. ידענו שמתישהו ידברו איתנו על זה. שאנחנו נדבר על זה עם אחרים. שנצטרך להשתלב בשיחות על 'גלדיאטור', 'שר הטבעות', 'אבודים בטוקיו', 'מיליון דולר בייבי', 'נער החידות ממומביי', 'מיס סאנשיין הקטנה', 'המלכה' – סתם שמות מקריים משני העשורים האחרונים. ובואו לא נלך אחורה יותר, בואו לא נדבר על 'מטריקס', 'הפצוע האנגלי', 'אמריקן ביוטי', 'פורסט גאמפ', 'שתיקת הכבשים' וכל הטרנטינואים המוקדמים – כל הקולנוע הגדול של שנות התשעים שלא הייתה לכם שום דרך שלא לעבור דרכו – או במינימום דרך סניף בלוקבאסטר השכונתי – בדרך לפתחי היציאה מהעשור.

יודעים מי מועמדים לאוסקר בטקס הקרוב? עזבו, אין לכם סיכוי; אתם מסתכלים על 'מאנק', 'האב', 'יהודה והמשיח השחור', 'צלילי המטאל', 'מינארי', 'צעירה ומבטיחה', 'ארץ נוודים' ו'משפט השבעה משיקגו'.

כן, גם אני, כמוכם, עומד כרגע בתנוחת האמוג'י הזה שמניף שתי ידיים זעירות למעלה ולצדדים.

אלה סרטים טובים מאוד בחלקם – אני יודע כי גיגלתי אותם. את 'מאנק' ו'משפט השבעה' ראיתי בנטפליקס, השליש הראשון של שניהם היה בכלל לא רע, בשני השלישים האחרים ישנתי לא רע, כלומר על הספה.

אבל למי אכפת. אף אחד לא ניסה או ינסה לדבר איתי על אף אחד מהסרטים האלה.

אנחנו כבר לא מדברים על סרטים. אנחנו אדישים. רוצים לחזור ולעניין אותנו בטקס האוסקר? אין בעיה. בשביל אוסקר שנדבר עליו השנה כדאי שהמועמדים יכללו את 'גמביט המלכה', 'הכתר', '10 אחוז', 'לופן', 'קוברה קאי', 'מורתי התמנונית', הנציגה הישראלית 'חזרות', והפרס הולך, כמובן, ל'שיטת קומינסקי', שאולי לא נוצרה השנה אבל נוצרה מתישהו וזה לגמרי מספיק כדי שתזכה באוסקר כל שנה מבחינתי.

הטלוויזיה לא הרגה את כוכב הקולנוע. הסטרימינג הרג אותו. נטפליקס רצחה אותו. אמזון פריים קבעה את שעת המוות. הקורונה הביאה לקבורה וישבה שבעה חודשים. אה, ולא עזר שהקולנוע עצמו עבר לעשות את אותו סרט המשך בתקציב של זיליון דולר לעוד גיבורי־על מסובכים כל כך עד שאתה צריך להיות לכל היותר בן 14 כדי לפענח אותם.

וסרט הקולנוע – הדבר הזה שנמשך שעתיים, מתחיל ונגמר ולפעמים משנה את חייך, לפחות בקטנה, בסשן אחד בלתי נשכח – הפך לזומבי קולנועי; עדיין חי, אבל בעצם מת.

כלומר, הילדים שלי רואים סרטים – מהסוג שנוצר בשבילם וכולל כמעט תמיד דביבון תלת־ממדי עם איזה ליקוי דיבור חינני – אבל הם כבר לא יראו קולנוע משנה־חיים בתקופה שבה חייהם ישתנו. הם כבר לא יישבו ימים שלמים על מדרגות סינמטק חיפה בגיל 16 – כמו שאבא שלהם עשה (לפני שהפך לדוד מוחלט שכותב דברים כאלה בטון כזה) – ויראו את 'הסנדק' (שלושתם ברצף!), 'אפוקליפסה עכשיו' (גרסת הבמאי!), 'צייד הצבאים', 'כלבי הקש', 'אישה תחת השפעה', 'השיחה', 'ראן', 'ארוחת ערב עם אנדרה', 'ארוחת בוקר בטיפאני', 'החברים של אלכס' וכל סרטי הפטפטת של אריק רוהמר. אין סיכוי.

כלומר, ייתכן שזה עוד יקרה – אם מישהו מהם יהפוך, מכל הדברים, לגיק קולנועי – אבל הנה העניין: שהעניין שלהם בקולנוע כאמנות רלוונטית לחייהם, כזו שמגדירה עבורם את עצמם, כבר לא יתקיים. שום אח גדול כבר לא ייקח אותם איתו לקולנוע לראות משהו שאולי עוד לא ממש לגילם אבל הם כבר יבינו. או מונטי פייתון. שום סדרן לא ישנא אותם כמו שרק סדרנים ידעו לשנוא. שום ערב פורים הם כבר לא יתלבשו במיוחד, יארזו אורז בשקיות ויגיעו נרגשים לאולם כדי לרקוד מול 'מופע הקולנוע של רוקי'.

לא; הם יגדלו לעולם של סדרות. ושל סדרות רשת. ושל עלילות אינטראקטיביות. ושל גיבורי פורטנייט שעוד יעובדו לנרטיבים ארוכים.

זה לא רע. למעשה, ברמה היצירתית, הטלוויזיה חלפה מזמן על פני הקולנוע וגם השאירה לו אבק. 'וונדה ויז'ן', אולי הסדרה הכי טובה של השנה שלא הגיעה לכאן בצורה מסודרת, עשתה בשבילי את מה שהקולנוע עשה פעם אחרונה רק ב'המטריקס'. ואפילו היו בה גיבורי־על.

זה עולם של סטרימינג עכשיו. וזה בסדר. זה כבר לא כולל מסכי ענק, סאונד שאפשר לטבוע בתוכו, איזו דריכות וסכנה כמעט מוחשית – מהסוג שסרט מעולה באולם קולנוע, מחוץ לבית המוגן, מחוץ לזמן ולחיים עצמם – עשוי ליצור, רק כדי לגרום לך להגיד ביציאה: איפה אני חי. לעזאזל, כריסטופר נולאן, תגיד לי.

לא; אנחנו כבר נשב על הספה בבית, מנומנמים במידות משתנות, עם הפסקות שרירותיות בצפייה ובלי שום בעיות חניה, בייביסיטר או הבנה. אין לנו צורך לטלטל את חיינו – לא בדרך לאולם, ולא במהלך השהייה בו. לא יודע מי יזכה השנה באוסקר, אבל כבר די ברור מי הפסיד: הקולנוע.