במשקפיים שבורים ובחולצה קרועה ניצבת תמונתו של חבר הכנסת עופר כסיף מחד"ש בגלריה לא מחמיאה של מפגשים בין אזרחים למשטרה שהסתיימו בפיצוץ. אחרי שנה של מגפה עולמית שדרשה אכיפה קפדנית, מחאה שהוציאה עשרות אלפים לרחובות ושיתוק פיקודי ארוך ללא מפכ"ל, במשטרת ישראל עוד מלקקים את הפצעים ומנסים לקלוט את עומקו של משבר האמון שמולו הם ניצבים. הדבר האחרון שהיו צריכים שם עכשיו הוא עימות מתוקשר מול חבר כנסת, שעל פי הסרטונים חטף מכות משוטר בהפגנה פוליטית בשייח' ג'ראח.
ההפגנות בימי שישי בשכונה שבמזרח ירושלים הן עניין שבשגרה. לעיתים מתלהטות, לרוב דועכות בעצמן, אבל לא משהו שמגיע לכותרות. בהפגנה שהתקיימה לפני שבוע במחאה על פינוי תושבים מקומיים בשכונה הספיק רגע של התלהטות, ספק התגרות, כדי להיגרר אל איבוד שליטה ורמיסת חסינותו של נבחר ציבור. התמונות הקשות, שבהן נראה שוטר חובט בראשו של ח"כ כסיף וגורר אותו על הכביש, מחרידות דווקא משום שהן מוכרות להפליא. בכל מגזר, בכל קבוצה באוכלוסייה, ישנה מורשת קרב דומה. מבלפור ועד עמונה, מבני־ברק ועד היישובים הבדואיים בנגב, יודעים אזרחים לספר שבהפגנה דמותו של השוטר לא משרה עליהם ביטחון אלא בעיקר פחד ותחושה שמדובר בשני צדדים של המתרס. האזרח המוחה כמטרד שיש לסלק.
מה בדיוק התרחש באותו מפגש בין חבר הכנסת לשוטר? הדעות חלוקות. על פי התמונות, נראה כי הח"כ הזדהה בפני מפקד הכוח המשטרתי במקום ועמד בראש ההפגנה. מהתחקיר, שהוצג למפקד המחוז ניצב דורון תורג'מן, עולה כי שוטרי יס"מ ומג"ב ניסו לחסום את ההפגנה כשניתנה הוראה פיקודית לפזר את האירוע. המפגינים התנגדו.
על פי אחת הגרסאות, כסיף אומר לשוטר: "בוא נראה אותך מזיין אותי". כסיף מכחיש בתוקף. מכאן השאלה העיקרית שנשאלת היא "מי התחיל" – שאלה שמזכירה בעיקר את ימי הגן. לטענת השוטר, כסיף בעט בו ולכן עצר אותו בכוח. גם את הטענה הזו מכחיש כסיף. "מעולם לא בעטתי בשוטר ומעולם לא נתתי אגרוף לשוטר. מדובר בשקרים מוחלטים" אמר.
מה מספרות המצלמות? כמו בכתם רורשאך, תלוי את מי שואלים. במשטרה נסמכים על תיעוד של האירוע שצילמה אחת המפגינות. בהילוך איטי של הסרטון נראה כסיף נדחף, ואז נראית תנועה לא ברורה דיה מפלג גופו התחתון. בתגובה רשמית של המשטרה נטען כי כסיף נראה שם בועט בשוטר. פרשנות אחרת לאותו סרטון ממש היא שהח"כ ניסה להשתחרר מאחיזתו של השוטר. מח"ש כבר חוקרת וגורמים בסביבת המפכ"ל הטרי, רב־ניצב קובי שבתאי, מגבים את השוטר.
הגיבוי שקיבל כסיף הגיע מכל הקשת הפוליטית, כולל היריבים מהצד הימני של המפה. יו"ר הכנסת, יריב לוין מהליכוד, ויו"ר תקווה חדשה, ח"כ גדעון סער, גינו בתוקף את האלימות והפגיעה בחסינותו של כסיף, ואפילו ח"כ בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית) מסר שמדובר באירוע "חמור ובלתי מתקבל במדינת חוק דמוקרטית".
סמוטריץ' יודע בדיוק על מה הוא מדבר. רק לפני ארבעה חודשים הוא הגיע לזירה שבה נהרג אהוביה סנדק בגבעות בנימין. השוטרים חסמו בפניו את המעבר והניחו דוקרנים מתחת לרכבו, וכשהתחיל ללכת ברגל, קפץ עליו שוטר למנוע את כניסתו לזירה. גם במקרה הזה, חסינותו נרמסה ברגל גסה.
סרטון משטרתי ערוך
"ליבי יוצא אל השוטרים שעובדים בגשם ובחום ונתקלים בזלזול, בקללות ובצעקות", אומר יועץ התקשורת הלל פרטוק, שהיה בעבר דובר המשטרה. "מצד שני – מה הגבול? זה לא יכול להיות תירוץ לאלימות קשה כלפי אזרחים. האלימות תמיד חוזרת על עצמה אצל אוכלוסיות מוחלשות: ערבים, בדואים, יוצאי אתיופיה, חרדים. יש פה משהו לא נכון באימון של השוטרים, בחינוך שלהם. אפשר לטפל בזה באופן מדעי, להקדיש לזה מחקר שמחלק את התקריות הללו לקבוצות, לומד אותם וגוזר מהם תורת התנהלות לא אלימה. אבל זה לא נעשה.
"כבר בזמן ההכשרה צריך לחנוך את השוטרים לנורמות חדשות. הצבא, למשל, ידע לפתור את בעיית האלימות באמצעות חינוך של החייל משלב מאוד מוקדם. מצלמות הגוף עוזרות כי מצלמה מרתיעה את השוטר, אבל בלהט האירועים שוכחים שהיא שם. לצערי הדברים לא משתפרים. יש עמדה במשטרה שאומרת, 'נראה אותך באותה סיטואציה', מעין התרסה כלפי כל מי שמבקר את המשטרה".
פרטוק מודה כי גם במסגרת תפקידו כדובר עמד בפני מצבים שבהם המידע שקיבל מהכוח לא תאם את המציאות. "הרבה פעמים עולה טענה מהשטח, וכשפניתי לתגובה מדובר המרחב קיבלתי סיפור הפוך. זה מתקבל על הדעת כי חוויה היא עניין סובייקטיבי. אבל לצערי יש פעמים שבהן חוצים את הגבול. אני זוכר מתי קלטתי את זה, וזה שבר אותי. היה אירוע של אלימות שוטרים כלפי אדם בתחנת דלק בחדרה בשנת 2011. קיבלתי מהמרחב סרטון ערוך של המקרה שבו החשוד מרים יד על השוטרים ומתנגד למעצר. כשהעברתי את תגובת המשטרה לכתב שפנה אליי, הוא הראה לי את המצלמות של תחנת הדלק. שם ראיתי שלמעשה קיבלתי חומר ערוך, והחשוד התנגד למעצר רק אחרי שקיבל כמה מכות מהשוטרים. אני אישית חושב שכשמגלים את האמת, הכי טוב להודות בטעות, אבל לא נתנו לי להוציא את התגובה הזו. בסופו של דבר התגובה הרשמית של המשטרה הייתה שהחשוד גילה התנגדות למעצר. שם התחלתי להיזהר והבנתי שכולם מגבים את כולם".
דוברת המשטרה לשעבר מירב לפידות נזהרת. "הפגנות או מחאות מתרחשות בלי הכוונה מראש של המשטרה. המשטרה נכנסת לפעולה באחד משני מקרים: או שבשטח מתחילה תסיסה והפרעה לסדר הציבורי, או שאזרחים פונים למוקד ומתלוננים על רעש או פגיעה. תקיפת שוטר זה משהו שלא עוברים עליו לסדר היום. אין סובלנות לזה ולא צריכה להיות. צריך לפעול באופן מיידי. אני הבנתי שכסיף התחיל כשבעט בשוטר. זה לא דבר פעוט. השוטר טוען שלא ידע שהוא חבר כנסת, וגם זה משמעותי. מאוד חשוב מי התחיל ראשון. זה אפילו קריטי לתהליך. זה לא שאנחנו בגנון, אבל כאזרח אסור לך להרים יד על שוטר, נקודה. לא משנה מה חשבת לעצמך.
"צריך לזכור שבהפגנות מגיעים הרבה מאוד פעמים להסלמה מכוונת כי בעצם המטרה היא להדהד נושא כלשהו ולעורר את השיח הציבורי. לכן יש משהו במבנה של הפגנה שמעודד עימות עם שוטרים, כי זה מצטלם טוב ומעורר רעש. ביצוע מעצר הוא תמיד תמונה קשה לצפייה, זה אף פעם לא מצטלם טוב מהצד של השוטרים עצמם".
האלימות של המשטרה לא באה לידי ביטוי רק בהפגנות קיצוניות. זה קורה גם בשיטור יתר של אוכלוסיות מסוימות, במפגשים בנאליים עם אזרחים.
"המשטרה עשתה מאמץ מאוד גדול בעניין הזה. הייתה לשוטרים הכשרה מסודרת בנושאים של רב־תרבותיות ומתן שירות לאוכלוסיות שוליים או קצה. רואים את זה גם בגיוס שוטרים מוסלמים לשירות. מנסים לייחס לארגון אג'נדה פוליטית כזו או אחרת לא מהיום, אבל למרות הטענות, סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה קובע שבשלוש השנים של רוני אלשיך כמפכ"ל (תקופת כהונתה של לפידות כדוברת), אמון הציבור במשטרה עלה בארבעה אחוזים וחצי – מ־42 אחוז ב־2015 ל־46.5 אחוז בשנת 2018".
מה לגבי תיאום גרסאות?
"הטענה לציפוף שורות לא לגמרי מנותקת מהמציאות", לפידות בוחרת את מילותיה בקפידה, "אני לא זוכרת אירוע ספציפי, אבל ברור שמי שישבו בשוחות יחד שומרים אחד על השני. זה כמעט מתבקש. הם מסכנים את חייהם לא מעט פעמים באירועים רגישים וזו עבודת צוות הדוקה. בסופו של דבר, בתחקיר, תיאומים לא יחזיקו מעמד. כשמתחילים לחקור פריים אחרי פריים, אז התיאום הזה לא באמת מחזיק ואי־אפשר להמציא סיפור קוהרנטי של 360 מעלות".
כדוברת נאלצת להוציא הודעה שלא היית שלמה איתה? כמה השפעה יש לך על הנרטיב?
"לדוברות ולדוברים בהחלט יש השפעה על הנרטיב והם לא רק ממלאים פקודות. אנחנו אנשי מקצוע ויודעים לבחון כל מקרה לגופו ולהגיב אליו. כדוברים צריך לקחת בחשבון שמה שנראה מאוד ברור בדקות הראשונות באירוע, מתברר לפעמים בדיעבד כהרבה יותר מורכב. ולכן צריך לדעת לסייג את התגובות ולהשאיר מרחב תמרון".
"בעיניי, האלימות אמורה להיות מוצא אחרון", מבהיר פרטוק, "המטרה כרגע צריכה להיות אימון לאיפוק תחת לחץ ועקירה של תרבות השקר והגיבוי האוטומטי. השוטרים מרגישים מותקפים, הם מרגישים שהם מייצגים את החוק, והם באמת עושים עבודה קשה מאוד בכל פרמטר, גם מבחינת התנאים וגם מבחינת עוצמת העימותים שאליהם הם נקלעים. אבל לפעמים התחושות הללו הן אלו שמונעות תיקון. המשטרה מפעילה כוח כדי לשמור על הסדר, אבל התוצאה הפוכה: כך הם מאבדים את אמון הציבור ויוצרים כאוס. הנוכחות של המשטרה מייצרת מתח, ולכן האווירה הופכת לנפיצה".
כדי להבין את התחושה של השוטרים עצמם כשהם בשטח ופועלים בסיטואציה מורכבת, ביקשנו לשמוע את קולם. אלא שהמשטרה לא איפשרה זאת, כחלק ממדיניות שגם היא מלמדת משהו על צורת ההתמודדות שלה עם הבעיה.
"סיכול ממוקד"
כשהוריו של אהוביה סנדק, שנהרג בדצמבר אשתקד במהלך מרדף משטרתי בגבעות בנימין, שמעו על ההפגנה האחרונה שהסתיימה באלימות, הם צחקו צחוק מר. במקרה שלהם, המפגש עם המשטרה נגמר בטרגדיה.
"סיפור חייו ומותו של אהוביה משקף את הנגע שהחברה הישראלית סובלת ממנו", אומר האב אברהם. "אנחנו שבויים בעולם של קלישאות סטריאוטיפיות. זה נכון כאשר בוחנים אירועים קשים בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה, בפעולות התגמול והאלימות נגד החברה החרדית וכן, גם בהתנהלות המשטרה כלפי המפגינים בבלפור. דווקא מי שממונים על אכיפת החוק הפכו לעבדים הנרצעים של גישה זו. נעלמו האדם, הפרט, היחיד והנפש ואיתם הגיעו הזרות, הניכור, האלימות הקשה ואובדן החמלה.
"לפני כחודש מצאו שרידי קלף מימי מרד בר־כוכבא, ובאופן מדהים הפסוק מזכריה שמופיע שם משקף את זעקת ליבנו ומהווה מסר לחברה הישראלית כולה: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ, דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. נדרש בדק בית אמיתי ותיקון עמוק במערכת היחסים של המשטרה מול האזרחים".
מאז מותו של אהוביה במרדף, לאחר שהוא וחבריו נחשדו בידוי אבנים, נפשם של איילת ואברהם סנדק לא מוצאת מנוח. "בננו הבכור מצא את מותו בסיכול ממוקד שבוצע בו ובחבריו במהלך מרדף מיותר ומנוגד לנהלים", בוחר אברהם במילים חריפות. "הרכב נוּגח בידי רכב משטרתי בתום מרדף במעלה כביש צר שסופו בכניסה לבסיס צבאי סגור. אנחנו אנשים ממלכתיים מאוד, אכפת לנו מהמדינה וכואב לנו על הקלקול במערכת המשטרתית. אני עד היום שואל: איך זה יכול להיות שהטלפון הראשון שקיבלתי בשבעה הוא מימ"ר תל־אביב שבו מודיעים לנו שאנחנו מוזמנים לחקירה? אני עובד סוציאלי, יש לי יכולת הכלה, אבל מצאתי את עצמי צורח על השוטר הזה מתהום נשמתי. הוא אומר לי: זה לא אישי. ואני שואל: איך אפשר להגיד דבר כזה?
"צריך להסתכל על כל מקרה לגופו. הכל אישי. אנחנו לא רובוטים. אתה שוטר שעובד עם בני אדם, אז תעבוד כמו בן אדם. מאז שנהרג אהוביה, אף גורם רשמי לא בא אל ביתנו כדי למסור גרסה לאירועים או לעשות מעט מן המעט ולהודיע לנו כיצד באמת הוא נהרג. אנחנו מתייסרים בשאלות רבות ולא מבינים איך ייתכן שהשוטרים נחקרו רק אחרי שלושה ימים, כשזו תאונה שמת בה אדם".
ראאד אבו אל־קיעאן, יו"ר הוועד המקומי של הכפרים עתיר ואום אל־חיראן ואחיינו של יעקוב אבו אל־קיעאן, שנהרג מירי שוטרים בעת פינוי אום אל־חיראן בשנת 2017, מדוכדך. "מתי היהודים יבינו שמה שקורה אצלנו בסוף תמיד יגיע גם אליכם? הפשיעה משתוללת במגזר הערבי וגובה כמות קורבנות אסטרונומית, אבל המשטרה מתעסקת בטפל. הנה, עכשיו הפשע המאורגן הגיע גם לרחובות אשקלון וחולון. היחס הנורא של המשטרה כלפינו בהפגנות ובמעצרים גם מגיע אליכם. אי־אפשר לנתק בין האוכלוסיות, ולכן זה אמור להיות מאבק משותף".
אירועי אום אל־חיראן הם כתם כבד שרובץ על משטרת ישראל ועל כהונתו של המפכ"ל הקודם אלשיך. במובנים רבים, מותו של יעקוב הפך לסמל למאבק בתרבות המשטרתית מול אזרחים בכלל, ואזרחים ערבים ובדואים בפרט.
בעת פינוי אום אל־חיראן נפגעו שני שוטרים מרכבו של יעקוב, והשוטר ארז עמדי־לוי נהרג. יעקוב נורה ונפצע אנושות, אך הופקר ולא קיבל טיפול רפואי עד שמת מפצעיו. בעוד המשטרה הודיעה כי מדובר בפיגוע דריסה, אחרים הציגו גרסה שלפיה אבו אל־קיעאן נפגע עוד קודם מהירי, איבד שליטה על רכבו, ופגע בשוטרים בשגגה. האירוע נבדק במח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים), אבל פרקליט המדינה לא הכריע בשאלה האם היה מדובר בפיגוע.
אבו אל־קיעאן, מורה במקצועו, הוכרז תחילה כמחבל על ידי המשטרה ועל ידי השר לביטחון הפנים דאז, גלעד ארדן, ושמו אף נקשר לדאעש. אך לאחר שורה של חשיפות עיתונאיות נוקה שמו ברמה הציבורית, ובספטמבר האחרון התנצל ראש הממשלה נתניהו בפני משפחת אבו אל־קיעאן. גם נשיא המדינה רובי ריבלין התייחס לפרשה ואמר כי גם על ארגונים ממשלתיים מוטלת האחריות להתנצל.
"ביום האסון, שבו דוד שלי והשוטר ארז לוי נהרגו, הראשון שחטף מכות היה ח"כ איימן עודה. הוא דימם מהראש וזה היה מראה מזעזע. לכן שום מקרה של אלימות משטרית לא מפתיע אותי. במקרה שלנו השב"כ הודיע מהר מאוד שזה לא היה פיגוע, אבל למדינה לקח שלוש שנים וחצי להפנים את זה. קיוויתי שבעקבות האסון משהו ישתנה בתודעה של הציבור היהודי והערבי. קיוויתי שזו תהיה נקודת מפנה ביחסים של אזרחים עם המשטרה, אבל זה לא קרה. בהלוויה של דוד שלי, אחרי הפינוי ואחרי ההאשמות הקשות ודחיית מסירת הגופה, השתתפו עשרות אלפים. המשטרה לא הגיעה, והאירוע התנהל בשקט. הנוכחות המשטרתית היא זו שהרבה פעמים מחממת את הגזרה", מסביר ראאד.
"אצלנו בנגב ההפגנות מאוד קצרות, כי יודעים שהעסק יתפזר באלימות, אז אנשים מעדיפים ללכת לבד לפני שהם יותקפו. יהודים רק מתכנסים להפגנה שעה־שעה וחצי, אצלנו אחרי חצי שעה העסק מסתיים. כשאתם מעידים על יחסים גרועים עם המשטרה, אני מזמין אתכם לנגב, לראות מצב חמור באמת. אני יודע שגם חרדים וגם אתיופים ועוד אוכלוסיות מותקפים על ידי המשטרה, לא פעם באי־צדק, וזה תמיד רע, אבל שם לפחות המשטרה מנסה לפייס, ליישר את ההדורים. היא יודעת לתקשר עם ההנהגה, ראשי הקהילות והרבנים. אצלנו זה לא קיים".
ראאד מגיע לבלפור כמעט כל שבת. "אני יודע ששם לא ירביצו לי כי אני הולך עם יהודים. אני מתחבא בין האשכנזים", הוא צוחק. "אני מבין שהשוטר הוא בן אדם, לא רובוט. באקלים של הסתה ושל אמירות מאוד קיצוניות על אוכלוסיות שלמות מצד ההנהגה, זה מחלחל גם אליו. הדעות הקדומות לא צומחות בוואקום; הן מגיעות מאיפשהו. אז אל תתפלאו כשזה מתפוצץ בנקודות חיכוך רגישות. אנחנו זקוקים למשטרה ולא רוצים לוותר עליה, אבל נדרש פה שילוב מערכות בשביל תיקון. השר לביטחון הפנים נרדם בשמירה. התיקון הזה זה תפקידו".
תגובת המשטרה: "השימוש בכוח הוא נדיר ביותר"
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "המקרים שהוזכרו בכתבה חריגים, נבדקו או נבדקים בימים אלו ואינם מייצגים את הכלל. מתוך עשרות מיליוני מפגשים של שוטרים ואזרחים מדי שנה בפעילות מבצעית, במחאות ובכלל, רק בפחות מ־0.01 אחוזים מהמקרים מבוצע שימוש בכוח – נתון המעיד על שימוש נכון ומידתי בסמכות זו. לצערנו, במקום לכתוב על אלפי מקרים בשנה שבהם מותקפים שוטרים בברוטליות, וחלקם אף נפצעים, יש מי שמטיל דופי בהם ובמשטרה. מאבק בטרור ובפשיעה, טיפול בהפרות סדר ובאלימות, והתמודדות עם אזרחים המתנגדים למעצר או מנסים להכשיל אכיפה משטרתית – כל אלה מחייבים שימוש בסמכויות אכיפה ולעיתים גם שימוש בכוח.
"להלן התייחסות פרטנית למקרים שהוזכרו:
1. מרדף במחוז ש"י: בעקבות דיווחים על חשודים שמיידים אבנים לעבר כלי רכב, כוחות משטרה ביצעו חסימה של ציר הנסיעה. משזיהו את רכב החשודים הורו לו לעצור, אך הנהג עקף את החסימה והמשיך בנסיעתו תוך נהיגה פרועה ובמהירות מסוכנת. הבלשים נסעו בעקבותיו ובסמוך לצומת התרחשה תאונה שבמהלכה הרכב האזרחי התהפך. בעקבות המקרה נפתחה חקירה ובסיומה הועבר התיק להחלטת הפרקליטות.
2. אום אל־חיראן: ממצאי בדיקת מח"ש קבעו כי אין כל חשד לביצוע עבירה פלילית מצד השוטרים שפעלו בשטח בתנאים מבצעיים מורכבים. כבכל אירוע מבצעי המסתיים באובדן חיי אדם, התקיים הליך למידה והפקת לקחים.
3. הפרות סדר בשייח' ג'ראח: מתחקור ראשוני עולה כי אחד המפגינים תקף שוטר תוך שהוא בועט בו וחובט באגרוף בפניו. השוטרים נאלצו להשתמש בכוח סביר על מנת לעצור את התוקף, שלא הזדהה. כשהתברר כי מדובר בחבר כנסת, הוא שוחרר במקום. מספר שוטרים נפצעו ונזקקו לטיפול רפואי. מפקד מחוז ירושלים הורה על תחקור האירוע. המשטרה תמשיך לאפשר לכל אדם את הזכות להפגין, אך לא נאפשר הפרת סדר אלימה ואנו מגנים פגיעה באנשי חוק".
