אדם אהריש הלוי הקטן הוא רק בן חודש, אבל הוא יודע שהוא נסיך, הנכד הראשון של משפחת אהריש, ולכן הוא מוכן להיות אך ורק על הידיים של אמא שלו. לוסי לא מתרגשת מהקולות שהוא משמיע בכל פעם שהיא מעיזה לתבוע את הגפיים שלה בחזרה. "אני לא מהאמהות הלחוצות האלו, שיבכה קצת, זה בריא". רק שבאיזשהו שלב הוא פועה במחאה כה רמה שהיא מחליטה להרים אותו מהעגלה. היא יוצאת איתו למרפסת, משקיפה מגובה של 16 קומות על הבתים של שכונת התקווה, מתיישבת על כדור פיזיו כתום וקופצת. ככה מתנהל רוב הראיון איתה, כשהיא מדברת ומקפצצת על הכדור יחד איתו כמו כריסטיאן אמנפור אקרובטית, כי "רק בתנועה, על הציצי שלי, הוא לא מגז’דר".
בעוד היא מקפצצת למעלה ולמטה, אני נזכרת איך היא הגדירה את עצמה קודם. "אני נחום תקום, פעם בכמה שנים מגיעה לי נפילה, ואני שוב צריכה לקום, לנער את האבק ולהתחיל מההתחלה". היא דיברה על הנפילה הכי גדולה בקריירה שלה, הפיטורים הפתאומיים והאכזריים מהתוכנית 'שיחת היום' ששודרה מדי אחר צהריים ברשת, ואיך דווקא הפעם, אחרי מלא נפילות מקצועיות שמכולן קמה אפילו עוד יותר מצליחה, היא מצאה את עצמה לראשונה בחייה חסרת אונים. "ניסיתי וניסיתי שזה יעבור", היא אמרה, "אני הרי רגילה להסתדר בעצמי. אבל הפעם זה לא עבר. צחי לא הבין מה קורה לי, אני מולו ואני כאילו לא נוכחת. שותקת שעות. לא משמיעה מילה. הייתי שוכבת בסלון ובוהה בכל תוכניות האקטואליה שאחרים מגישים ומקנאה, מקנאה מאוד. הייתה בדיוק עוד מערכת בחירות ואני מבינה שאני מחוץ למערכת הזאת. אבל כל המגישים שם, אני מסתכלת עליהם בקנאה, מדמיינת מה אני הייתי שואלת את הפוליטיקאי באולפן. צחי מבקש לדעת שוב ושוב מה קורה איתי, ואני מסתכלת עליו בעיניים מזוגגות, מדברת שטוח, בעוד הוא אומר לי, 'את לא האישה שאני מכיר"'.
איזו אישה הוא מכיר?
"את העצמאית, המצחיקה, שיודעת תמיד מה לעשות. בפעם הקודמת שהייתה לי נפילה מקצועית, הייתי רווקה, נכנסתי מתחת לשמיכה בדירה שלי ובכיתי, אף אחד לא ראה אותי. אמרתי לצחי, 'הקושי שלי היה שכשהגיעה הנפילה הזאת, אתה ראית אותי כל הזמן', ואני לא רגילה שרואים אותי חלשה, אני אוהבת לקחת את הקושי שלי למקום רחוק ומבודד, כמו חתול חולה שהולך הצידה. זה גם הוסיף לי קושי, שהוא רואה אותי לא מושלמת. זאת ההתמודדות שלי עד היום, לאפשר לו את זה.
"אני יודעת שצחי מעדיף אותי חזקה, שהוא התאהב בעצמאות וביכולות שלי, אבל אין ברירה, הוא יהיה חייב גם לראות אותי פחות. כשאני אומרת לו שקשה לי, אני רואה על הפנים שלו את הבלבול, איך קשה? את אחת שרואה קיר ונכנסת דרכו במאתיים קמ"ש, ואז אני רואה איך הוא עושה איפוס לפנים שלו, בסדר, איך אני יכול לעזור. אבל בפיטורים מרשת, צחי היה חסר אונים, לא ידע מה לעשות עם הרובוט בסלון. בשלב מסוים אמרתי לו שאני חושבת שאני צריכה פסיכולוגית. אחרי זה הלכתי לאחותי סעידה, שגרה פה דלת ליד, ואמרתי לה, 'פעם ראשונה שאני צריכה מישהו שיעזור לי. אני נופלת בלי מצנח. לא מצליחה לעצור את הנפילה'".
היא הלכה לפסיכולוגית במשך שנה שלמה. "הדבר הראשון ששאלתי אותה איך שנפגשנו היה, ‘תגידי, איבדתי את זה? אני בדיכאון קליני?’" הפסיכולוגית הרגיעה אותה שאין חשש שהיא תאבד את השליטה העצמית שכל כך מאפיינת אותה, היא שומעת אותה ברדיו ולוסי היא הבן אדם מאוד מודע. ובאמת, בסיומה של שנת הטיפול אהריש מצאה את עצמה עושה שני דברים מהותיים: נכנסת להיריון ויולדת את אדם, ומסכימה לצלם את חייה ל'מחוברים', הדוקו־ריאליטי עתיר השבחים שבו היא תככב בקרוב.
"אדם הגיע לעולם רק כשאני הרגשתי שאני רוצה להיות אמא, ולא שנייה אחת קודם", היא אומרת. "בטח לא אז, כשכולם אמרו לי שכדאי לי לנצל את ההזדמנות שפיטרו אותי ולהיכנס להיריון".
אנשים התחילו לייעץ לה את זה כמה שבועות אחרי שהמנכ"ל החדש של רשת שבדיוק התמזגה עם ערוץ עשר, יוסי ורשבסקי, הבהיר לה בכל דרך שזהו, זה נגמר, שהם אפילו לא מוכנים לתת לה להגיש איזה מגזין זניח בשעת פוסט־צ'ולנט מנומנמת בשבת. למעשה, כל כך לא רצו אותה על המסך, שלא הייתה להם בעיה שהמשכורת תתקתק והיא תשב בבית. "הדבר הכי משפיל בשביל בן אדם גאה ומסתדר לבד כמוני זה לקבל כסף על כלום. את לא מבינה למה, מה יש בך שכל כך חייבים להרחיק?"
מעטים ידעו שבזמן שהמנכ"ל החדש פיטר אותה, לוסי כבר הייתה בהיריון. "הייתי בשבוע שביעי או שמיני", היא מגלה, "ויומיים אחרי הפיצוץ הגדול עם ורשבסקי, הפלתי את התינוק".
לדעתך ההפלה קשורה לשוק הנפשי שחווית?
"יכול להיות, זה בטח לא הוסיף. מה גם שחודשים אחרי זה, כשאני כבר בבית ובשיא העצב על העבודה שאיבדתי, שוב נקלטתי, ושוב הפלתי. היום אני מבינה עד כמה לא קלטתי מה קורה איתי. מעל פני השטח העמדתי פנים שאני לוקחת את זה בצורה הכי טבעית שיכולה להיות, אפילו כתבתי פוסט מפוכח על זה שאני בת 38, זה נורמלי, 30 אחוז מההריונות בגיל הזה מסתיימים בהפלות. ופתאום זה נחת עליי בבום, הכאב העצום הזה, הריק שנהיה לי עם הירידה של התוכנית, והכל התערבב יחד עם ההפלות. העיתוי של הפיטורים היה כל כך אומלל. זה היה כמו לראות את החלום של החיים שלי מתנפץ לי מול העיניים. בדיוק חשבתי שהנה הכל הסתדר לי, התחתנתי, אני בהיריון, התוכנית שלי מצליחה, מצאתי מקום שבו יש לי סיי, אני בדרך להיות מגישת האקטואליה שתמיד רציתי להיות, וכאילו חיכו לי בפינה. את מכירה את התחושה הזו? את מאושרת? השגת? טוב לך? יופי, עכשיו בואי וניקח לך את הכל.
"השתגעתי כשאנשים אמרו לי לנצל את הזמן הפנוי הזה. מה תנסי להיכנס להיריון שוב עכשיו? אני רוצה עבודה! אני רוצה להיות אני. אני לא אביא ילד לעולם כדי למלא אצלי חלל. בדיעבד אני שמחה שחיכיתי, כי הייתי במצב נפשי לא טוב. אני זוכרת שיום אחד אמרתי לצחי, 'אולי אני פשוט צריכה להשלים עם זה שזהו, התפקיד שלי בתקשורת נגמר'. הרגשתי שזה המסר, אני צריכה להיפרד מהחלום שלי להיות עיתונאית ואשת אקטואליה ולהתחיל לחפש את עצמי במקומות אחרים. צחי ניסה להתווכח איתי, אמרתי לו, 'אתה רואה הצעות אחרות להגיש שמתדפקות לי על הדלת?' את יודעת, זה מדהים, בסוף נקלטתי להיריון רק כשחזרתי להיות אני העובדת והעסוקה, אדם נקלט חודשיים אחרי שהתחלתי לעבוד בדמוקרט TV".
ואולי התקופה הקשה הזו שהיא עברה קשורה גם לדרך שבה פוטרה. "יום אחד אני משדרת את התוכנית, אבי צבי (מנכ"ל רשת הקודם והפטרון שלה שהביא אותה לשם — ד"ס) עוד היה ברשת, ופתאום מגיע פוש לסלולרי שלי. זה ציוץ של רז שכניק שאומר, 'ברכות ליעקב אילון שחוזר לערוץ עשר הממוזג, ועומד להגיש את הרצועה של חמש אחר הצהריים'. ואני חושבת, איך חמש, הרי זו הרצועה שלי. וזה מגיע תוך כדי שאני מראיינת ומרגישה כאילו שמישהו העיף אותי מהכיסא, אבל באלימות, בבעיטה, לכי יא בת זונה, עופי מפה. הלב שלי פועם כל כך חזק, פחד כזה, בלבול נוראי, מה קורה פה. ומילא אני, הצוות שלי פונה אליי ואומר, מה זה אומר לגבינו? והם רואים שאני באפלה. זה משפיל, מהר מאוד הם מבינים שאף אחד לא טרח להגיד למנחה".
אוף, למה ככה.
"אני יוצאת מהמערכת, מסתובבת כמו ב'גרין מייל', כמו נידון למוות מהלך שאפילו לא יודע מתי תגיע המצ'טה. אני עולה לוורשבסקי, אומרת לו, 'אבל למה בצורה הזאת? אני הבאתי נתוני רייטינג תחרותיים. אמרתי לו שכמה מהמונולוגים שלי מהתוכנית נהיו ויראליים בכל העולם והגיעו למאות אלפי צפיות. את יודעת מה הוא אמר על זה? 'אני לא צריך להגיד לך שאנחנו עובדים בטלוויזיה ולא ברשתות החברתיות'.
"הוא פשוט לא הסביר לי כלום. בסוף אחרי שכמעט התחננתי, הוא אמר לי, ‘טוב, אולי נמצא איזה משהו בשבילך’. אז כמה ימים אחרי כן אמרתי לו, אולי אני אחזור לתשע בבוקר? אמר, ‘רצועת הבוקר מסודרת’. אולי שלוש בצהריים? אמר לא, ‘יש שם את סיון כהן’. אוקיי, אולי משהו בשבת? לא. ואז אמרתי לו, גיא זהר עזב. ‘לא, יש לי את טל ברמן’. בסוף לא יכולתי יותר, אמרתי לו, מה אתה בעצם אומר לי? 'שאין לי מה לעשות איתך בעתיד הנראה לעין'. אחרי שבוע הם באו אליי בהצעה שבגלל ש'את וצופית גרנט חברות' בואו ניתן לכן תוכנית קלילה ביום שישי בערב".
למה לא לקחת?
"כי זה לא מה שאני רוצה לעשות, תוכנית קלילה. ועם כל הכבוד לזה שאני וצופית חברות, זה לא אומר שאנחנו מתאימות להגיש יחד בכלל. זה הרגיש לי כמו הצעה כזו לנשים, נו, אז אתן הבנות חברות, בואו תראיינו סלבים ותבשלו עם שפים. כבר הקמנו תוכנית חברתית שמתעסקת לא בנתניהו כן או לא, אלא בנו, בבעיות של האזרחים, עם צוות שמייצג את הערב רב של החברה הישראלית, ועכשיו אתה בא ואומר לי בואי תראייני אנשים שיצאו מ’האח הגדול’?
"ויתרתי על ההצעה, ויום אחד קמתי בבוקר ואמרתי לצחי, ‘יודע מה, ממילא משלמים לי על כלום, בוא ניסע לחופשה מהממת במלדיביים, לפחות אני אהנה מהכסף הזה’. היינו שנינו באמצע הים, נוף מטורף, ים טורקיז, שמיים מעל, את בגן עדן, ואני פתאום קולטת שבתוך כל גן העדן הזה מה אני עושה? אני נכנסת כל הזמן לבדוק את הרייטינג של התוכנית שהחליפה אותי. ולא רק זה, של כל התוכניות של רשת. אובססיה. ואני פתאום מבינה שאני במקום לא טוב. מקום ממש לא טוב".
קצת מוזר שלמגישה כמוך לא הצליחו למצוא שום משבצת אקטואלית. יכול להיות שזה אישי?
“לא רבנו ולא הסתכסכנו לפני שהוא הפיל עליי את המצ'טה. אני עד היום לא יודעת למה הוא פיטר אותי, ולמה ככה. כל כך רציתי להשתחרר משם, שהסכמתי לוותר על שלושים אחוז מהשכר שמגיע לי, העיקר להיות חופשייה. והם הסכימו, ואז הופעתי יום אחד באולפן שישי, והסוכנת שלי קיבלה טלפון מוורשבסקי שאמר, אם היא מופיעה עוד פעם אחת בערוץ 12, לא תקבלו את הכסף. אמרתי או שאני לוקחת אותם לבית משפט ויוצאת שוב הבחורה הבעיייתית שעושה בלגנים או שאני פשוט מוותרת על עוד מהכסף שלי, רק תשחררו אותי. בסוף החלטתי לוותר על חמישים אחוז ממה שהיו אמורים לשלם לי. למזלי אבי בן טל, המנכ”ל שהחליף את ורשבסקי, התייחס אליי בהגינות ושילם לי את כל הכסף”.
יכול להיות שזאת הייתה גזענות שגרמה לגוף השידור לבעוט אותך? אחרת, למה להתעקש שהמגישה הרהוטה שמצליחה לעורר כזה באזז בינלאומי, לא תגיש ברשת שום דבר אחר?
"למה העיפו אותי? בואי נגיד שזו לגמרי הייתה רוח המפקד. אני חושבת שההוראה הגיעה מהכי־הכי למעלה, שזה חלק מהתקופה הזו שבמסגרתה התקשורת נפטרת מעוד ועוד אנשים שמזוהים עם השמאל, או שמתנגדים בקול למנהיג. כי לא רק אותי פיטרו, גם את ירון לונדון. יוסי לוי, שהיה היועץ של נתניהו, אמר לי בתוכנית במפורש - אין עיתונאי שקיבל תפקיד שלא אושר על ידי בלפור. לימים כשראיתי מה קרה באופירה וברקו עם מירי רגב, כשמירי אמרה לברקו, ‘כל עוד אנחנו נהיה בשלטון אתה לא תאמן את נבחרת ישראל’, נפל לי האסימון. אם לפני שנה זה עוד היה מתחת לרדאר, עכשיו זה על השולחן. מירי רגב אומרת את זה בריש גלי ובלי להתבייש, אתה הולך נגדנו? אתה לא תקבל את מה שמגיע לך. אז כנראה שבגלל שהלכתי נגדם, אני לא אהיה בטלוויזיה'".
אהריש, מגישה מאוד טובה ומלוטשת, שיש לה כריזמה מהסוג שכוכבי פופ היו מוכנים להסניף בתור בושם חדש, חוזרת ומתעקשת שזו לא גזענות אלא הפה הגדול שלה והדעות שהיא השמיעה. זו בטוח לא הייתה גזענות ישירה. אף אחד לא אמר “תעיפו את הערבייה הזו מהמסך”. בטח לא יוסי ורשבסקי, שהוא איש ליברלי ופתוח. אבל מהשנייה שלוסי ביצעה את האקט שמכונה אצלי להתאהב ובשמרנות מדוברת “התבוללות”, היא נגעה בטאבו רגיש. בעיני חלק מהציבור היא נהייתה מישהי שמעודדת ערכים אנטי־דתיים, אנטי־ימניים. אין לי ספק שאף אחד ברשת לא חשב עליה את הדברים האלו, אבל מדובר בגוף שידור שמבין במותגים. בהנחה שרשת החדשה רצתה להיחשב פחות אליטיסטית ויותר כל-ישראלית, האם זה יהיה מופרך לחשוב שהיא שמה לב לכך שיש אנשים שרואים בעצם הצבתה של לוסי על במה מרכזית אקט מטורלל? אלו דברים שקופים, לא מודעים, אבל הם מחלחלים.
"הרבה אנשים אמרו שזו גזענות, ויכול להיות שזו גזענות, אבל אני מסרבת להגיד את זה", לוסי אומרת. "אני לא רוצה להאמין שאנחנו במקום רע כזה. ומצד שני, את אראל סג”ל ששר שיר יחד עם נתניהו, השעו, לא פיטרו. למה? התשובה כתובה על הקיר. היא מאוד ברורה בעיניי, אבל אני לא מוכנה לקבל את התשובה הזו. הרי על מה הדלקתי משואה? על המלחמה שלי בגזענות ולמען הפלורליזם בחברה הישראלית. בתור מישהי שחתמה על הסכם עם החברה הישראלית לתפארת מדינת ישראל, ברגע שאני אומרת לך שזו גזענות, אני הרמתי ידיים.
“מי שרוצה שיסיק את המסקנה הזו, שיסיק אותה. למרות שכשאני מסתכלת על נוף התקשורת הישראלית, בואי נחפש את הערבים, אבל לא אלו שהם על תקן ערבים, כלומר כתב לענייני ערבים, אלא ערבי שנמצא בתקשורת פשוט כמו קרן מרציאנו, יונית לוי ותמר איש שלום. את רואה כתב ערבי לענייני כלכלה, למשל? וגם לוסי איוב, שנמצאת בתאגיד, ואני מתה עליה, כן, מה אומרים עליה? ‘היא חצי יהודייה, היא בסדר’, ואני לא רוצה להזכיר מה עשתה לאיוב מירי רגב על זה שהיא אמרה באירוויזיון ‘מסאא אל־ח’יר’. מירי עלתה על הפודיום ואמרה, ‘אהלן וסהלן זו מילה מדהימה אבל במדינת ישראל אנחנו מתחילים במילה שלום’, לא משנה ש’מסאא אל־ח’יר’ זה ערב טוב, בשביל אנשים גזענים זה אותו דבר. כשאת מסתכלת לאורך השנים, את מבינה שלקחת מישהי כמוני זה משהו שדורש אומץ, שהיה אותו לאבי צבי, ואחרי זה כבר לא היה קיים. חשוב לי להדגיש שאני מדברת על רשת של אז, אני לא יודעת מה קורה שם היום”.
בתקופה שעבדת שם היו גילויי גזענות אחרים?
"כשהתחיל גל האלימות בחברה הערבית, אמרתי למישהו בכיר, ‘בוא נעשה על זה סדרת כתבות’. הוא אמר לי, 'זה לא מעניין, זה הרי רגיל אצלכם שרוצחים נשים'. הדבר הזה גמר אותי באותו הרגע. אני 12 שנה בתקשורת, ואני לא מאמינה שאני עדיין שומעת את זה".
תסבירי.
"אני יודעת מה זו גזענות. חוויתי את זה מגיל אפס. אני יודעת מה זה לבוא לבית ספר ושאומרים לי חתיכת ערבייה מסריחה. אני עם גזענות בפנים יודעת להתמודד. עם גזענות סמויה, עם זה קשה לי. עם תקשורת שמחזיקה מעצמה לוחמת האור שנלחמת בתופעות האלו בכתבות בחדשות, ואז מדברת ככה אליי במסדרונות. 12 שנה אני בתקשורת, ואני עדיין מתקשה להאמין שמישהו ששייך לאנשי התקשורת הנאורים, אלו שמביאים בזעזוע בחדשות סיפורי הגזענות, יגיד לי ‘זה רגיל אצלכם’, כי אם בתקשורת הנאורה יש ניחוח גזעני, אז מה אנחנו מתפלאים שזה מה שקורה ברחובות? זה עוד צביעות אחת לאוסף. והניסיון להתחנף לקהל הימני ולפצות אותם על התקשורת השמאלנית מדי? היו שנים ארוכות שכן, התקשורת הייתה שמאלנית, וזה באמת היה מעצבן, שחלק כל כך גדול בציבור לא מקבל שום קול וייצוג, אבל עכשיו? המטוטלת כבר מזמן מאוזנת בצורה כמעט חזקה מדי לימין".
יוסי ורשבסקי מסר בתגובה: “למרות שלוסי אהריש הינה ברוכת כישרון, הצופים, לצערי, לא ידעו להעריך זאת ותוכניתה הובסה יום אחר יום במספרי הרייטינג. לפני המיזוג בין ערוץ 10 לרשת, הכנו את רצועות השידור החדשות בחשאיות תוך כדי הפעלת ערוץ 10. לצערי העניין דלף ולכן לוסי לא שמעה על זה ממני. על כך אני מצר. לוסי לא פוטרה ולכן לא עברה שימוע. בשיחה שניהלתי איתה כשעברתי לנהל את רשת, הסברתי לה את השיקולים והתנצלתי על כך ששמעה את זה בתקשורת. ללוסי היה חוזה עבודה עם רשת לשנתיים נוספות. הצעתי ללוסי מספר הצעות להשתלב בלוח השידורים, אך לוסי פסלה אותן, והעדיפה להמשיך לקבל משכורת מבלי לעבוד (לוסי קיבלה שכר של כמעט שנתיים מבלי לעבוד). לגבי טענת השמאלנות המופרכת: לוסי היא לא הסמן השמאלי של אנשי ערוץ וחדשות 13. אני מאחל ללוסי הצלחה רבה בדרכה”.
× × ×
אדם הראשון לשמו וקוטל המוצצים נרדם, ולוסי מנצלת את ההפוגה כדי לקחת לעצמה עשר דקות לבדוק סמסים ומיילים. "יש לי 196 הודעות שלא עניתי עליהן בטלפון עוד מהלידה", היא אומרת, "אני מרגישה כל כך נורא עם זה. לפני שלושה ימים בכיתי לצחי כמו שלא בכיתי בחיים. אני רוב הזמן לבד עם התינוק, לא שצחי, כפרה עליו, לא משתדל ממש, כשהוא כאן הוא קם לחתל אותו, אבל הוא רוב הזמן לא פה. בערך מהרגע שילדתי צחי היה בצילומים, מה שאומר שאני כבר חודש וחצי פה לבדי, בין ארבעה קירות. לפני שלושה ימים ניסיתי לרמוז לצחי בעדינות שאני חייבת קצת זמן לעצמי, ואז הוא אמר לי, 'אני בבוקר בהקראה עם השחקנים, ואחר כך יש לי משהו עם העמותה'. הוא מתנדב בעמותה של היחידה שלו מהצבא, דובדבן. ושם משהו נשבר בי, אני לא יכולתי".
בצדק. מילא עבודה, אבל הוא עוד מתנדב? לפני האישה המאוד נזקקת שלו?
"התפרקתי, אבל הוא אהוב ליבי ואני יודעת שגם לו זה לא פשוט. זה לא הסיבוב הראשון שלו כאבא, יש לו ילד בן 17, דין המהמם, מנישואים קודמים. בסיבוב הראשון שלו כאבא רוב הזמן הוא היה גרוש, הוא קיבל את הילד פעמיים בשבוע ובשאר הזמן היה חופשי. ופתאום הוא בא הביתה, לאישה שקשה לה, לתינוק שבוכה".
את מקנאת בו לפעמים, שהוא קיבל כזה ברקה של פרנסה ועבודה עם הילד, ואת פחות מוצאת את עצמך?
"אני לא מקנאה בו, הוא החבר הכי טוב שלי בעולם. אני כן נהיית מרירה על כל ההודעות שמחכות לי ואני לא אוהבת להיות מרירה. זה מטריף אותי שאני לא יכולה. אז אני מלמדת את עצמי לבקש עזרה ולהגיד מה אני צריכה".
בהפקת 'מחוברים' (תעלה בשבוע הבא ותשודר משני עד רביעי ב־HOT3 ו־NEXT TV) אומרים שחלק מהסיפור של לוסי בעונה הוא ללמוד לסמוך. להישען על מישהו. לא רק להסתדר לבדה כמו חיילת אמיצה. "בשתי מילים להגדיר את לוסי?" אמר לי חבר, "זאב בודד. רק בלי הזאב. היא נחמדה מדי, אנשים אוהבים אותה והיא אותם".
גם את בעלה, צחי הלוי, שחקן כובש ומצליח שכיכב בשלל להיטים טלוויזיוניים, כמו 'פאודה', 'שוטרים', 'הזמר במסכה' ועוד, היא הקסימה בזכות היותה בחורה מהסוג הלא נצמד. "צחי הוא מאוד גבר אלפא קלאסי", היא אומרת. "הוא אמנם לא רואה כדורגל תודה לאל, וגם לא פלייסטיישן שזה הכי כיף, אבל הוא כן אחד כזה שצריך מדי פעם לנסוע עם החברים שלו מהצבא לטיולי שטח. אז הוא פחד שאני אהיה אישה מהסוג הנידי, שאני אגביל אותו, שאני אתקשר אליו נונסטופ. לאט־לאט הוא הבין שאני מאלו שמאמינות בחופש מוחלט. עד היום, אני והוא לא מסתמסים במהלך היום. אין טלפונים, יש ספייס. גם עכשיו עם הילד, אין אצלי לשלוח לו תמונות שלו במהלך היום. זה הגיע למצב שצחי מבקש, ‘מאמי, אולי תשלחי איזו תמונה שלו? אני מתגעגע’".
בעצם, גם כדי להשיג אותו טיפסת שנים בעיקשות ובנחישות שלך אל ההר.
"נפגשנו במסיבת יומולדת של אבי ישככרוף (מיוצרי 'פאודה' — ד"ס), קלטתי שהוא מסתכל עליי, ונזכרתי שהוא הציע לי חברות בפייסבוק איזה חודשיים לפני כן, אישרתי את זה והוא לא עשה עם זה כלום. וככה גם במסיבה, מסתכל ולא עושה כלום. אז הרמתי את כוס היין שלי ועשיתי לו לחיים של תתקרב. ועדיין הוא לא בא. אז אני הלכתי. דיברנו, ומצאנו את עצמנו בסוף לבד על רחבת הריקודים, ואז הוא לקח אותי בטויוטת המסתערבים החבוטה שלו הביתה. נפרדנו בנשיקה ליד הבית שלי, וזהו. כמה ימים לאחר מכן, הזמנתי אותו אליי, וגם, ההתחלה הייתה כזו, איך נגיד, ידידים עם בנפיט. שנינו לא היינו בקטע של זוגיות. אני רציתי להתאושש אחרי זוגיות גרועה, זה היה תשעה חודשים יותר מדי, עם בחור שבגד בי ללא הפסקה, וגם צחי רצה חופש".
התאהבתם לאט־לאט.
"תקופה ארוכה היינו ידידים עם יתרונות, פעמיים בשבוע כזה, בא והולך. אחרי שמונה חודשים כאלו כבר הייתי מאוהבת בו קצת, אי־אפשר שלא להתאהב. אמרתי לו חד וחלק, 'תקשיב, מישהו הציע לי דייט, אם אתה אומר שאנחנו בקשר, סבבה, לא, אבל אם זה לא קשר, אני יוצאת הערב לדייט'. הוא נהם, 'אני לא מחפש בחוץ'. אוקיי, אז אנחנו בקשר? 'אני לא יודע איך את רוצה לקרוא לזה'. זה היה כמו להסביר מה זו זוגיות למוגלי נער הזאבים, כי צחי לא מצטיין בהבעת רגשות. וככה דברים התחילו להיבנות, ועם כל העליות והמורדות, מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי בבטן שהוא האבא של הילדים שלי, אני לא צריכה עם צחי להגיד יותר מדי. הוא מבין אותי בלי מילים, ואני מלמדת אותו לדבר".
היום, כשהם כבר שמונה שנים יחד ואחד הזוגות הכי קרובים שראיתי, היא מחקה אותו בצורה קורעת מצחוק, היא בכלל בחורה מצחיקה מאוד. באחת הסצנות הכי מרגשות ב'מחוברים', רואים את לוסי שוכבת בחיקו של צחי אחרי יום קשה, והוא מלטף אותה בעדינות על הפנים. בעיניים שלה רואים איך היא, הבחורה שתמיד עשתה את זה לבדה, סוף־סוף הצליחה למצוא לעצמה בית בתוך גוף של גבר. להתמסר. "זה תהליך, להבין שאני יכולה לבקש עזרה מצחי. אחרי הלידה הייתי עשרה ימים בבית חולים. בגלל שעברתי כריתת שחלה בגיל 13, ובגלל שהיו לי שני ניתוחים קודמים, הקיסרי היה בעצם הפעם השלישית בחיי שבה פותחים לי את הבטן, המעיים שלי נכנסו לשוק. הם הפסיקו לעבוד. ובתוך זה, את שוכבת במיטת בית החולים, מחוברת לזונדות, ובאים ושמים לך את התינוק על הציצי, תאכל.
“אני חושבת שהטראומה הכי גדולה הייתה כשצחי היה צריך לקלח אותי. שהוא היה צריך לראות אותי במצב שבחיים לא הייתי מסכימה שיראה אותי. הייתי מלאה בבצקות וענקית מרוב נוזלים, והרגע הזה שצחי מוריד לי את המכנסיים? זה הרגע ששבר אותי. לא יכולה לסבול שזה מה שהוא רואה. צחי אומר לי, 'בואי אני אקלח אותך’, וכל מה שאני מרגישה זה איך כל התפיסה שמלווה אותי כל החיים, לוסי מסתדרת, קורסת לי. אני תמיד הייתי פרפקט, ללוסי לא צריך לדאוג. ופתאום אני כבר לא אני".
× × ×
אהריש מורגלת לעצמאות מגיל אפס, כאחת משלוש הבנות של מערוף וסלווא הריש מנצרת, שעברו לדימונה בעקבות עבודתו של האבא. "אולי זה בגלל שלאבא שלי יש רק בנות, הוא לימד אותנו מגיל צעיר לעשות הכל לבד. צחי היה מלביש פרקטים ומתקין מזגנים לפני שהוא נהיה שחקן, והוא עד היום מסתכל עליי במבט של מה אשתי עושה עם המקדחה".
אמרת בעבר שוויתרת על הרעיון לצאת עם גבר ערבי, ועם יהודי הבטחת להורים שלך שאת לא מתחתנת.
"זה לא שוויתרתי עליהם, הם לא כל כך הסתדרו איתי, הגברים הערבים. הייתי יותר מדי בשבילם. ומצד שני, יצאתי עם גברים יהודים שהייתה להם בעיה עם הדעות הפוליטיות שלי. פעם יצאתי עם איזה בחור מאוד שמאלני, ובסוף הוא נפרד ממני, כי הוא אמר לי שאני ימנית מדי בשבילו. את קולטת? אני כל החיים שלי רציתי רק להיות חופשייה להיות אני ופשוט לא הייתי מוכנה לבצע בעצמי תיקונים כדי להתאים להיות רעיה עדינה של מישהו. בגלל זה האהבה שלי לצחי היא סוג של נס. יש בינינו איזו הסתדרות טבעית. וזה ככה גם עם ההורים. מה שכן, לשני האבות היה קשה בהתחלה עם הרעיון שהילדים שלהם יוצאים עם בני דתות שונות".
הם דאגו למה יהיה עם הילדים שלכם?
"בהתחלה כן, אבל איזה יופי זה נהיה עם השנים, אנחנו פשוט חיים יחד אחד עם המנהגים של השני. היה קטע נחמד כשיצאנו מבית החולים, כשהלכנו לרשום את אדם בדלפק של משרד הפנים. הפקידה כותבת 'לאום: יהודי', ואני עושה עם העיניים לצחי, והיא קולטת שיש בעיה, אז היא מסתכלת על צחי ואומרת – מה, אתה לא יהודי? אני אומרת לה, ‘לא הוא, אני’. היא שואלת, אז מה לכתוב, מוסלמי או ללא דת? ובזה בחרנו, ללא דת. תחת הסעיף לאום בתעודת הלידה, זה מה שכתוב לאדם".
הבנתי שאחרי הברית שעשיתם לאדם הטוקבקים השתוללו. מה פתאום ברית.
"הייתה תמונה שאבא שלי עומד עם הכיפה, וצחי עוטף אותו בתוך הטלית שלו יחד עם הבן שלו דין לרגע אחד, ואנשים התחרפנו מזה. מה חשבתם, שאבא שלי יעמוד בברית של הנכד שלו ולא ישים כיפה? אם זה לא לכבד את הדת, אז מה כן? ובכל זאת, גם החברה הערבית וגם היהודית, לשתיהן יש טענות אלינו. אה, וגם לאורן חזן. כי כמובן שלאורן חזן אין שום דבר יותר מעניין לעשות מלהביע את דעתו על הברית של לוסי וצחי. איזה בחור מוזר, בחיי. מה אתה רוצה, בן אדם, קמת בבוקר וזה מה שהציק לך? אין לך להאכיל את הילדה שלך ארוחת בוקר, לקחת אותה לגן? זה בן אדם שחי בלי משמעות, אז הוא מחפש בציציות של אחרים".
באחת הסצנות ב'מחוברים' רואים אותך יושבת ובוכה מהטוקבקים שקיבלת כשנודע שאת בהיריון. לא התרגלת כבר?
"אני כבר מורגלת בטוקבקים רעים, אבל הפעם זה היה אחרת. כי זה הילד שלי, הדבר הכי טהור ותמים בעולם, הוא עוד לא הספיק לעשות שום דבר רע, אז איך אתה יכול כבר לשנוא אותו? לטנף על תינוק שרק נולד נראה לי כמו שיא הרשעות. בכלל, עוד לפני שילדתי, אחרי החתונה, אנשים איחלו לי שהלוואי שאני לא אצליח להיכנס להיריון לעולם, ומישהי גם כתבה, 'אמן שכל הלידות שלך יהיו שקטות'. לאחל לי שהילדים שלי שאני אביא יגיעו מתים? למה?"
איך אפשר לראות דברים כל כך יפים כמו אהבה גדולה של בני זוג, תינוק שרק נולד, אושר, וישר לרצות לטנף אותם ולרסס עליהם רוע? אהריש לא מבינה. ומילא כשזה מגיע בדמות טוקבקיסטים, כולנו מבינים שלרוב מדובר ביצורים סתומים יותר מקליפות גרעינים, אבל מה לעשות שזה הגיע גם למשפחה שלה. בשנים האחרונות, לוסי ניתקה קשר עם המשפחה המורחבת מהצד של אמא שלה. הפעם, בשונה מהדרך המפייסת הרגילה שלה, היא לא מתכוונת להשלים. היא אפילו לא הייתה בהלוויה של סבתא שלה, כי ידעה שהם יהיו שם. "לא הייתי אומרת להם כלום מתוך כבוד לאמא שלי, אבל אני לא מסוגלת להסתכל עליהם. הם ריסקו אותה לרסיסים".
מה מפריע להם?
"אני, כולי, עצם ההוויה שלי. מהרגע שנכנסתי לעולם התקשורת, הדעות שלי עיצבנו אותם. הפיצוץ הכי גרוע הגיע אחרי שהדלקתי משואה, ואז אמא שלי ממש נודתה מהמשפחה. התירוץ הרשמי היה שהבת שלה שיתפה פעולה עם ה־סמל של האויב הציוני, יום העצמאות. קצת אחרי המשואה, סבתא שלי חלתה, וכשאמא שלי באה לבקר אותה, בני המשפחה שלה נעמדו מול הדלת ולא נתנו לה להיכנס, וככה זה המשיך, אמא שלי לא ראתה את אמא שלה שנתיים. הם לא נתנו לה לשים רגל בבית. על זה אני לא אסלח להם לעולם”.
× × ×
אדם התעורר ושוב מתלונן. "בואי אישה", לוסי מחקה אותו, "תביאי את הכדור פיזיו, תעבדי קצת על שרירי התחת שלך". כל עוד היא שומרת על ההומור והקסם החם הזה שלה, נראה לי שאין מה לדאוג לה, היא תמצא את המקום שלה בתקשורת שוב. "ברור שאני רוצה להיות במקום מרכזי שמשפיע ומגיע לכמה שיותר", היא אומרת. "בשבילי, 'הזמר במסכה' היה נטו פאן, אבל 'מחוברים' זה משהו שרציתי. רציתי להראות לאנשים שצחי ואני לא מנהלים שיחות נוקבות על הכיבוש בבית, אנחנו מדברים כמו כל זוג. וגם צריך להתפרנס, מה לעשות, זה לא שקיבלתי הצעות על שמאל ועל ימין אחרי הפיטורין מרשת".
אבל את גם לא לוקחת כל עבודה. למשל, הנחית עם אודי סגל את ‘לפני החדשות’, ועזבת, מיוזמתך.
"כן, הכל התחיל בראיון שעשיתי עם בנצי גופשטיין. הכריחו אותי לראיין אותו, ואז הוא בא לאולפן ואמר שסופם של הערבים לא להיות פה במדינה. לא נפגעתי ממה שהוא אמר, כמו מהרוע שהיה לו בעיניים. רוע שלא מבוסס על שום דבר מלבד היותי ערבייה. המבט שהיה לו היה אותו המבט של המחבל שזרק על האוטו של המשפחה שלי בקבוק תבערה כשהייתי בת חמש וחצי, כי הוא היה בטוח שזו משפחה יהודית. רוע צרוף, טהור. אחרי גופשטיין החלטתי שאני לא נותנת יותר במה לגזענים. היו אנשים שלא הייתי מוכנה לראיין, מחנין זועבי לאורן חזן. היו לי ולאודי חילוקי דעות, וכשהבנתי שאני לא יכולה לכפות את הדעה שלי על המגיש שישב לצידי, וזה גם לא פייר כלפיו, חשבתי שזה הזמן לפרוש. מה שאני לא יכולה לישון טוב בלילה איתו, אני לא עושה".
אולי זה טיפה נאיבי מצידך. להילחם ככה על ערכים בעולם התקשורת.
"היו לי ויכוחים עם צחי על חנין זועבי, למה את לא מוכנה לראיין אותה? אני לא מוכנה בגלל הסיפור ההוא על המרמרה. מהרגע שהיא עלתה על הספינה הזו, היא בעצם גרמה לי ולמשפחה שלי ולכל החברה הערבית לעלות על המרמרה. ואותו דבר עם מצעד ניצחון לרוצח שחבר כנסת של רע”מ השתתף בו, ועם ללכת לבקר בכלא מחבלים. כפיתם על כל החברה הערבית לתמוך במחבלים יחד איתכם. חוסר אחריות. ואני עוד נשואה לקצין בצה"ל, אז לא".
מה עמדתך לגבי מנסור עבאס והחבירה לנתניהו?
"מה שמנסור עבאס עשה זה מה שאיימן עודה היה צריך לעשות ב־2015, להיכנס לזירה ולשחק את המשחק הפוליטי. ואם בסוף מי שלא נותן לנתניהו את השלטון יהיה מנסור עבאס, חבר כנסת מהתנועה האיסלאמית, הוא ייכנס בגלל זה לספרי ההיסטוריה. ואגב, קארמה היא ביץ', מה זה כלבה, כלבת רוטוויילר. אני חושבת שעבאס יהסס מאוד להשאיר לנתניהו את המנדט. יש גבול, גם אם אתה רוצה לשחק את המשחק. הוא בן אדם מאוד פרגמטי, ואת יודעת מה, הוא גם עושה 'נה' לשמאל.
"תראי איזה יופי הפרשנים מהצד הימני מדברים עכשיו, 'הערבים אינם מקשה אחת'. ברור שאני לא מאמינה לזה, חרטא ברטא, עכשיו נזכרתם שיש בינינו גם רופאים ומהנדסים? חבורה של צבועים כולכם. אה, באמת, באמא שלכם? אנחנו כבר לא נוהרים כגוש רצחני לקלפי? אז יש לי בוז כלפי הצביעות של הימין, אבל הכעס האמיתי שלי הוא כלפי השמאל. אני רותחת מעצבים על השמאל שחיכה לנתניהו שייתן לערבים תעודת כשרות. אתם חבורה של פחדנים ועלובים. קל להגיד שתי מדינות לשני עמים, אבל אז, יאיר גולן ממרצ אומר: הדבר האחרון שמרצ צריכה זה להיות מפלגה יהודית ערבית. אם מרצ לא תהיה המפלגה המעורבת, מי תהיה? ואז הוא אומר, 'אני אעשה הכל כדי שהתהליכים שמסתמנים במדינה לא יקרו'. אז למה פסלת את הערבים?”
והכניסה של בן־גביר ומפלגת נעם לכנסת?
"ברור שזה לא בא לי טוב, אבל צריך להיות הגונים. את יודעת מה, אם אבתיסאם התנצלה וסלחנו לה, בוא ניתן לאיתמר בן־גביר ליהנות מהספק. אולי הוא השתנה".
התינוק מנמנם עליה. "תראי איך הוא ישן באגרופים קפוצים", היא אומרת, "כמו אבא שלו. צחי שנים היה ישן במין היכון כזה, דרוך לקראת ההתקפה. הייתי מתעוררת באמצע הלילה ומנסה לפתוח לו את האגרופים, להרגיע לו את הגוף. פעם דיברנו על זה, שהוא ישן כאילו שהוא עדיין בצבא, בדובדבן. והוא צוחק עליי שגם אני דרוכה ומוכנה לפעולה כל הזמן, עם איך שאני יושבת על קצה הכיסא. ולכן אני יודעת שאני אסתדר גם הפעם. צחי ואני מדברים על לכתוב סדרה על הסיפור שלנו. אני רוצה להרים מופע, אולי סטנד־אפ. אני עוד מעט אחזור לעבוד ב'דמוקרט TV', זו הפינה היקרה והאהובה שלי, המקום שבו מותר לי להגיד מה שאני חושבת, וזה עושה רייטינג כמו של ערוץ 20, שזה לא רע. נכון. יכול להיות שהפרק של עיתונאית ואשת אקטואליה הוא כרגע בהולד, לפחות בטלוויזיה המיינסטרימית. יכול להיות שהתפקיד שלי בתקשורת המיינסטרימית אפילו נגמר. אני יודעת שהכל זה חלק מהדרך שלי, מאמינה שכל אחד בסוף נוחת על הכיסא שהוא צריך לנחות עליו".
