בדרך לחתונה של האחיין שלה, אסי, נתפסו ליפה עמדי השרירים ברגליים. בעלה וארבעת הילדים כבר חיכו ברכב, נרגשים, לבושים יפה, מצפים. היא לא הצליחה לזוז לכיוון האוטו. "לא ידעתי מה קורה", היא נזכרת. "התחלתי להתפלל לאלוהים שהכל יעבור בשלום. אמא שלי התקשרה ואמרה, 'נו איפה אתם? למה אתם מאחרים? ייקחו לכם את המקום, יש פה מלא אנשים'. בדרך היא התקשרה שוב ואמרה שהזיזו אותנו לסוף האולם. זה מה שבסוף הציל אותנו. כל מי שישב במקום שהיינו אמורים לשבת בו נהרג. גם אחי".
הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
לא במקרה היא זוכרת אנקדוטה קטנה כמו שרירים תפוסים. כל אירועי הערב ההוא חקוקים בה. התחושה שמשהו רע הולך לקרות, היא אומרת ממרחק של 20 שנה מאותו יום במאי 2001, לא עזבה אותה במשך שעות, עד שבתוך זמן קצר היא כבר הייתה בסרט אימה. "הגענו והתיישבנו במקום שההורים שמרו לנו. איך שהתיישבנו הרגשתי שהרגליים שלי שוקעות. בעלי הציע שנלך להגיד שלום לחתן והכלה. אמרתי לו שכבר נלך. הרגליים שלי שקעו פנימה לתוך הרצפה, לא הבנתי מה קורה. בתוך מספר דקות הרצפה קרסה. בהתחלה חשבתי שמדובר בפיגוע, כי זה היה בתקופה של פיגועים. כמה שניות אחרי שהרצפה נפלה ראיתי את שלושת הילדים שלי, אבל את הבן הגדול שלי לא ראיתי. לא הצלחתי למצוא אותו. פשוט רציתי לזרוק את עצמי למטה".
פחד אימים.
"אמא שלי משכה אותי בחוזקה ואמרה, 'לא, לא, אל תעשי את זה. הנה הוא פה, ליד הקיר'. הכל היה אבק ופיח וגם הייתה דליפה נוראית של גז. התחלתי להיחנק. תחושה נוראית. אחי שפך עליי מים והעיר אותי מהעילפון. באותו הזמן אמא שלי פשוט ראתה את כל המשפחה נופלת. היא החזיקה אותי ובכתה. עדיין לא היה לנו מושג מה קרה ומי חי או מת. זה היה נורא". כעבור כמה שעות היא גילתה שהיא איבדה באסון את אביה יוסף שריקי ז"ל ואחיה ניסים שריקי ז"ל. את השברים היא אוספת עד היום.
20 שנה חלפו מאז החתונה של אסי וקרן דרור באולמי ורסאי בירושלים. אירוע משפחתי ואישי שהפך לאסון לאומי, סמל של ישראבלוף, קיצורי דרך וזלזול בלתי נסבל בחיי אדם. הרגעים האחרונים של החוגגים, שרקדו בשמחה ובחופשיות על רחבת הריקודים ובתוך שניות נבלעו לתוך האדמה, נצרבו בתודעה הישראלית. 23 אנשים, רבים מהם קרובי משפחה, נהרגו, ו־380 אורחים נפצעו כשרצפת הפל־קל של האולם קרסה מגובה שלוש קומות.
למרות הזמן שחלף, ניצולי האירוע עדיין לא מוצאים מנוחה. מעבר לכך שהם איבדו בני משפחה וחברים, הם סוחבים בעצמם צלקות פיזיות ונפשיות, ומצאו את עצמם מנהלים במקביל לשיקום מאבק משפטי מתיש וסחבת קיצונית גם במושגים ישראליים בדרך לקבלת פיצויים. עד כדי כך שאפילו 20 שנה אחרי שהרצפה באולם השמחות הירושלמי קרסה עשרות מהנפגעים עדיין לא קיבלו פיצויים.
"כלום. אפס אגורות", מספרת יפה, שגם היא וגם אחותה שנפצעה באירוע עדיין מחכות שמישהו ייתן להן פיצוי שאולי לא ינחם אבל לפחות יסייע בהתמודדות עם פצעי האסון. "שום כלום. גם לטיפולים שאמרו שישלמו עבורי. עד היום אני ממתינה לסיום המשפט שלי. אמא שלי ז"ל ששכלה את בעלה, נכדים שנהרגו ונפצעו, והחיים שלה נהרסו בדקה אחת, קיבלה את המינימום שזה היה 50 אלף שקל. קשה מאוד לסבול את הכאב הזה. אי־אפשר לתאר מה עברנו. עכשיו כשהיו בחירות לא הלכתי לבחור. לא היה לי במי לבחור. בעלי בזמנו עבד בכנסת. ניגשנו לכל חברי הכנסת שיעזרו לנו. כולם אמרו, "כן, כן, נעזור לכם, בוודאי", ושום דבר לא קרה. הילדים שלי רוצים לברוח מפה. לא רוצים להישאר פה. שתבין איך המדינה מתנהלת. אם אין לך קשרים אתה אבוד".
× × ×
רק אחרי שהאבק התפזר ואחרוני האנשים שנקברו תחת הריסות אולם האירועים הוצאו במאמצי החילוץ המורכבים, גילו נפגעי האסון את עוצמתו המחרידה. משפחות שלמות שהגיעו לחתונה כדי לשמוח ולרקוד יחד, איבדו ילדים, אחים או הורים. רבים סבלו מפציעות במשך שנים ומכאב קשה מנשוא. הקהילה התנפצה לרסיסים. כל אחד היה עסוק בניסיון הקשה לשקם את עצמו.
"באסון ורסאי ההתמודדות והשיקום שונים ממקרים אחרים", מסביר עו"ד ד"ר אסף פוזנר, שמייצג 290 מתוך 440 התובעים בתביעת הענק של נפגעי האסון נגד המדינה, תביעה שלמרבה התדהמה עוד לא הסתיימה עבור כל המעורבים. "אם חס וחלילה אני או אתה נפגעים באירוע כלשהו אז יש לך את החברים, משפחה וקרובים אחרים שיכולים לסייע לך. מה שקרה כאן זה שאתה נפגעת, אבל גם החברים שלך, המשפחה שלך ובעצם כל המעגלים החברתיים שמקיפים אותך. לא היה מי שיתמוך בהם. כולם נפלו יחד".
רבים מהנפגעים מספרים בכנות שגם 20 שנה אחרי כן, המשפחות והקהילה לא באמת התאוששו. "חלק מהמשפחות שהיו באירוע קרסו לגמרי", מספרת אחת הפצועות באסון, "המשפחות של החתן והכלה, שספגו לא מעט נפגעים, עברו ממש משבר. קרע גדול".
"חצי משפחה נמחקה", מספר דוד סרור, שאיבד באסון את אמו מרים, אחיו הגדול משה ואחיו הקטן אליאור ז"ל. "נשארנו אבא שלי, אחותי הקטנה ואני". הוא בן דודו וחברו הטוב של אסף החתן. בעקבות האסון הוא החליט להצטרף למכבי האש כלוחם. "משפחה נורמטיבית, אנשים טובים, כולם עשו צבא, בית עם חינוך. כולם אזרחים שתורמים ועוזרים. היינו מגיל צעיר נפגשים כל הדודים אצל הסבתא", הוא מתאר את ילדותם.
את האסון הוא זוכר היטב. "ישבתי סביב השולחן עם אמא שלי, אחי הגדול ואחי הקטן. ראיתי את אבא שלי עומד ברחבה ליד איזה עמוד, שאחר כך הציל לנו את החיים. אחותי הלכה לדבר עם איזו בת דודה ואז כאילו קיבלתי קול פנימי כזה שאמר לי ללכת לעמוד ליד אבא שלי. דקה או שתיים אחרי זה הרצפה קרסה. הסתכלתי לעבר השולחן שישבתי כמה דקות קודם סביבו והוא נעלם. אנחנו נשארנו על אי של רצפה, סביב עמוד תמך בקומה רביעית, תלויים באוויר. ריבוע של שני מטרים שפשוט החזיק".
כמה זמן המתנתם ככה?
"משהו כמו חצי שעה או 40 דקות. הסתכלתי למטה לבדוק אם אני רואה את אמא והאחים שלי אבל זה היה קשה מדי. הכל היה הריסות וגם היינו מאוד רחוקים מהקרקע. ברגע שהרצפה התמוטטה אז היה אפקט שהרבה אוויר עלה למעלה לאחר הנפילה וחשבתי בהתחלה שזה איזה אפקט של עשן של האולם. אחרי כמה שניות אני מסתכל לצדדים ואני רואה שאני עומד על פי תהום. הגיעו מכבי אש ופיקוד העורף. זה היה הרגע שבגללו הבנתי שאני רוצה להיות כבאי ולהציל חיי אנשים. מכבי אש ראו שיש קומה מתחתינו, חלק מהאולם שלא קרס. הם הרימו סולם מהחלק הזה וכך חילצו אותנו. אני מיד רציתי לסייע בחילוצים אבל עצרו אותנו מלסייע. אתה עומד מחוץ לאירוע ואתה רואה איך מוציאים מאות פצועים מההריסות וביניהם אתה מנסה להבין אם זה מישהו מבני המשפחה שלך".
מתי הבנת שאמא שלך והאחים נהרגו?
"לפנות בוקר אני וחברים נוספים חיפשנו בכל בתי החולים. בבוקר אבא שלי נסע לאבו כביר כמוצא אחרון והם היו שם. שלושתם היו שם. אבא שלי התקשר אליי והודיע לי שהם נהרגו. הכי כואב לי זה על אחי הקטן. הוא היה פשוט משהו מיוחד. הוא היה ילד טוב, מלאך. אבל בסדר, ממשיכים הלאה, חייבים להמשיך לחיות".
איך משתקמים מדבר כזה?
"בוחרים בחיים. לשבת ולבכות כל היום כמה מר גורלי זה לא יעזור לי. פשוט פיתחתי לעצמי איזשהו מנגנון לא של הדחקה כי זה כואב לי, עדיין כואב לי, אבל פשוט מחקתי אותם כאילו באיזשהו אופן מהזיכרון, וזה הדרך להמשיך לחיות. עצם המחשבה עליהם מעורר בי כל כך הרבה כאב שאני פשוט לא רוצה להתעמת איתו. אחותי הייתה צריכה להתמודד עם אובדן כזה כשהיא רק בת 17. זה קשה. אני עוד הייתי בן 25, טיפה בוגר יותר. היא הייתה צריכה להתמודד עם זה וזה לא היה קל".
מירה ארבלי, חברה של המשפחה שנכחה בחתונה ונפצעה באסון, מתארת את רגעי קריסת הרצפה בתור "משב רוח שפתאום יונק אותך לקרקעית הבניין ואתה מקבל בום, כל הגוף שלך רועד". ארבלי ישבה סביב שולחן יחד עם אחותה וגיסתה, כשלפתע הרצפה פערה את פיה. "זה היה עוצמתי מאוד. לאחר הנפילה התחילו אינספור צרחות וזעקות של בכי: 'אמא תעזרי לי' ו'בבקשה שמישהו יעזור לי'. אני נפלתי על כמה אנשים, לא יודעת אפילו כמה היו מתחתיי".
הצלחת להבין ברגעים הראשונים מה קרה?
"ממש לא. חשבתי שמדובר ברעידת אדמה או פיגוע. אני זוכרת שראיתי את אבא שלי מאחוריי ואת אחי ממשיך להתגלגל מהנפילה יחד עם מלצר ושולחן במדרון ההריסות. כולם צרחו והיו בהיסטריה. אף אחד לא הבין בכלל מה קרה. רעשים של נפילות ובומים המשיכו ללוות את התמוטטות הבניין".
מה עשיתם?
"אבא שלי מיד אחרי הנפילה צעק לעבר כולם, 'חבר'ה, תירגעו, שכל אחד יזכור את השם שלו, את תעודת הזהות שלו, ותכף יגיעו כוחות החילוץ'. הוא היה ממש אבא גיבור. הסתכלתי למעלה וראיתי צינורות קרועים ומים שנזלו עלינו. היה הרבה אבק וחול סביבנו. אמרתי לאבא שלי: 'אבא חייבים לקום! התקרה הולכת ליפול לנו על הראש'. הוא אמר לי: 'אני לא יכול לקום, הרגל שלי לא איתי'. התרסקה לו כל הרגל מהברך ומטה מהנפילה. הוא הרים כיסא שהיה לידו והסתתר תחתיו בפני שברי ההריסות שהמשיכו ליפול. את אמא לא ראיתי בין ההריסות. לפתע מיששתי את עצמי והרגשתי את בד השמלה של אמי. הבנתי שאני שוכבת עליה. היא הייתה מתחתיי. אחי שנפגע פחות קשה מהנפילה ניסה להקים אותי. כל ניסיון שלי לצאת מההריסות היה כרוך בסבלם של האחרים ששכבו תחתיי".
איך בסוף חילצו אתכם?
"לאחר זמן מסוים שמעתי את כוחות החילוץ מגיעים אלינו. עבדתי באגף לחירום וביטחון של עיריית ירושלים. הכרתי את כולם שם. צעקתי למפקד הכיבוי, 'תעזור לנו'".
מ', חברה קרובה של הכלה קרן, הייתה צמודה אליה ברגע הקריסה. "אחזנו יד ביד ברגע הנפילה", היא נזכרת. "מיד אחרי זה הייתה דממה. פשוט דממה. הייתי בטוחה שאני היחידה שניצלה. רק אחרי כמה שניות טובות פתאום התחילו צרחות וצעקות וזעקות. אנשים כולם הפכו להיות אפורים לגמרי. כולם היו מכוסי אפר והמון־המון דם. היה נורא קשה לדבר כי כל הפה מלא אפר ופיח. כל אחד ניסה להבין מה קורה איתו. באיזשהו שלב אני עצמתי עיניים ומישהו שהיה לידי אמר לי: 'אל תעצמי! אל תעצמי! אם את תעצמי את לא תקומי יותר'. זאת הייתה התחושה בין ההריסות. התחושה הייתה שאם אני אעצום עיניים אני לא אקום יותר. קרן הייתה לידי כל הזמן. ראיתי שהיא בחיים".
בעקבות האסון, החתן והכלה אסף וקרן עזבו את הארץ וחיים בפרוורי העיר לאס־וגאס בארה"ב עם בנותיהן. "החיבור ביניהם מדהים", מספרת מ', שביקרה אותה לאחרונה בארה"ב. גם אחיו של החתן אסף ירד מהארץ ומתגורר בסמוך לבני הזוג. הם בקשר עם המשפחה שנשארה מהארץ, אך הטראומה, לדברי חברים ומקורבים, נוכחת מאוד בחייהם.
"הם הרגישו אשמה מאוד גדולה", מספרת מירה ארבלי, "ברור שזה לא נכון, אבל הם הרגישו אשמה גדולה על המוות של האנשים והפציעות שאנשים ספגו. בגלל זה הם עזבו את הארץ. הם הרגישו לא נעים להיות פה אחרי מה שקרה".
לדברי יפה עמדי, דודה של החתן, "אסף הרגיש מאוד לא נוח לחיות פה. הם הרגישו אשמה. אחותי הגדולה, אמא של אסף, לקחה את האשמה. כל השאלות הופנו אליה. תחשוב שכל המשפחה, החברים, החברים מהעבודה, כולם שאלו אותה מה עם זה וזה. כל בוקר היא ראתה בבנק את החברות שלה, אנשים שנפגעו, זה היה לה קשה. היא פגשה את היתומים שנשארו בעקבות האירוע, ניסתה לעזור ולחבק אותם. זה היה נורא. היא עברה תהליך קשה. לפני שהיא נפטרה, המילים האחרונות שלה היו: 'אני לא אשמה שזה קרה'. אמרתי לה: 'את לא אשמה, את לא אשמה'. אנשים הוציאו עליה את כל הכעס. אנשים שלא קיבלו את הפיצויים האשימו אותה. כשהיא נפטרה אנשים לא ידעו איך לבקש ממנה סליחה. נהרסו חיים שלמים של משפחות".
המשפחה בארץ מנסה להישאר יחד. "אחות של אבא שלי מזמינה אותנו מאז המקרה פעם בשבועיים כל שישי אליה. מספר דוד סרור, "גם עם האחים של החתן אני בקשר טוב".
דיברת פעם על זה עם החתן?
"מעולם לא. נסעתי פעם אחת לבקר אותו בווגאס. העברנו שם יחד חוויה טובה, התארחתי אצלם כמה ימים, היה ממש כיף אבל לא דיברנו על זה. לא מדברים על זה. אני גם רציתי לעזוב בגלל ההתנהלות של מדינת ישראל שהיא גן חיות. החזק שורד, המשטרה לא משטרה, עונש זה לא עונש, אין חוקים. אנשים עושים דברים ומקבלים עונשים קלים ואנשים לא מפחדים לעשות פשעים. הכל פה נראה כמו מדינת עולם שלישי".
× × ×
גם במדינה שמתורגלת למרבה הצער באירועים רבי־נפגעים, אסון ורסאי הצליח לחשוף מנגנון פגום ואיטי של פיצוי וסיוע. איש לא שיער שגם 20 שנה אחרי הלילה ההוא התיק עדיין יהיה פתוח.
הצעדים הראשונים דווקא היו מהירים: צוות חקירה מיוחד שמונה לאיתור המחדלים מצא במהירות את האשמים – מנהלי האולם הורשעו ב־2004 והמהנדסים מאחורי הצבת תקרת הפל־קל הידועה לשמצה הורשעו שנתיים לאחר מכן. אלא שאז המהירות נגמרה, והחלה תביעה מפותלת של מאות נפגעים נגד עשרות גופים.
"המדינה הגישה את כתבי האישום בשנת 2003 ורק אז שיחררו את כל החומר שאיתו אפשר להכין כתב תביעה אזרחי", מסביר עו"ד פוזנר את הסחבת, "לפני זה היה ניסיון חסר תוחלת להגיש תביעה ייצוגית". מהררי החומר שהצטברו ("רק עמודי הנספחים שהיו בתיק מנו 3,000 עמודים", מספר עו"ד פוזנר) הוכנה תביעה שהוגשה בינואר 2004.
אם הגשתם ב- 2004 את התביעה איך עד היום חלק מהנפגעים לא קיבלו את הפיצויים?
עו"ד פוזנר: "מרגע שהגשנו את התביעה היה רצון של בית המשפט לקדם את התיק. זה היה בהתחלה אצל השופט אוקון. אחרי זה הוא פרש, ולתיק לא היה אבא ואמא עד שהשופט סובל מונה. היה רצון של בית המשפט לאחד בין כל התובעים למשפט אחד שיכריע ביחס לכולם. לא בטוח שזאת הייתה הדרך הכי חכמה. יכול להיות שהיו צריכים להכריע בעניין האחריות ולפזר את התובעים למספר שופטים לבירור הנזק. למזלנו ב־2010, הגיעו להסכמה שימנו מומחים מטעם בית המשפט ולא שכל צד יביא את המומחים שלו. צריך להבין את סדרי הגודל: יש 440 נפגעים ולחלקם היו כמה מומחים, אנחנו מדברים על 1,200 מומחים בתיק. אם תיקח 440 נפגעים שאחד צריך אורתופד ונוירולוג ומומחים נוספים אז תחשוב שאם היו פועלים בצורה הקלאסית במשפט נזיקין זה היה מוביל למצב שבו הצד התובע היה מביא 1,200 מומחים ומהצד השני היו מביאים גם 1,200 מומחים כנגד, כל מומחה היה נחקר על ידי הצד השני וזה פשוט יוצר אלפי שעות של דיונים בבית המשפט ועשרות שנים של משפט. בשלב מאוחר יותר הוסכם שההליך המשפטי הזה יהיה בלי חקירות. התהליך עצמו לקח מספר שנים שבהן המומחים מעריכים את הנזק של כל אדם ואדם שכמובן שונה בין אדם לאדם".
מה התעכב כל כך משנת 2010?
"תחשיבי פגיעות הנזיקין הועברו בין הצדדים כבר משנת 2011. למרות זאת, חלפו ארבע שנים עד שהחליטו מה גובה הנזקים. לא הייתה מניעה כבר אז לשלם את כספי הפיצויים, אבל המדינה החזיקה בטענה שלא הוחלט שהיא בכלל צד ואחראית לעניין. רק שנתיים וחצי לאחר מכן המדינה הסכימה, לטענתה לפנים משורת הדין, לשלם את הפיצוי לנפגעים. גם לאחר הסכמה זו הם לא שילמו את החוב לנפגעים עד שלא סגרו בין הצדדים מי משלם וכמה, לפחות בין הגופים המוסדיים. זה עיכב את התשלום עד 2018".
עבור הנפגעים, הסחבת המשפטית הייתה המכה שהביאה את הנוקאאוט. "לא היה ברור את מי תובעים ומי לוקח אחריות על האירוע", נזכרת מ', "זה לקח המון־המון זמן. שלחו אותי לכל מיני ועדות של פסיכולוגים ורופאים שיקבעו את אחוזי הנכות שמגיעים לי. עבר המון זמן וכבר כולם אמרו לי שהכל תקין ואני לא זכאית לשום דבר. ככה זה היה אצל רוב הנפגעים. העבירו אותנו שבעה מדורי גיהינום. תבענו את הגופים הרלוונטיים ורק לפני שנתיים קיבלתי את הפיצויים וזה היה סכום זעום ועלוב".
כשאת מסתכלת אחורנית על הטיפול בך, איך את מסכמת אותו?
"זאת הייתה סחבת לא נורמלית. בתקופה הראשונה כן הייתה תמיכה על בסיס יומיומי מבית החולים וגם מעיריית ירושלים. הם דאגו להציע פגישות עם מטפלים ופסיכולוגים. הרגשתי שבהתחלה היינו מאוד עטופים בתמיכה. ברגע שחזרתי לאיזושהי שגרה - כולם נעלמו. לא הייתה אף התעניינות משום גוף. אם עורכי הדין לא היו דואגים לנו אז אף אחד לא היה מתעניין בנו. זאת תחושה של תסכול וכעס מאוד גדול. תחושה שאף אחד לא זוכר אותך ואת לא מעניינת אף אחד".
גם יפה עמדי מתארת תחושות דומות. "איבדתי אבא ואח באותו היום. זה היה סרט בלהות. כל החיים שלי קרסו בשלוש הדקות של הנפילה הזו. עד היום אני עדיין בטראומה. הייתי באסון יחד עם ארבעה ילדים שסוחבים גם טראומה נוראית. בעלי עזב את הבית אחרי האסון. הוא גם היה בטראומה. ואז כל הצרות התחילו. האחיות שלי נפגעו, האמא של החתן נפצעה מאוד קשה. היא הייתה בתהליך שיקום הרבה זמן. הילדים של האח שנהרג היו במצב קטסטרופה. אחרי האירוע את צריכה לעזור לכולם בזמן שאת בעצמך צריכה עזרה. עד היום אני לא ישנה, עד היום יש לי סיוטים".
ביקשת סיוע?
"כן. אני זוכרת רק שאמרו לי שאין תקציב. אמרתי להם: מה זאת אומרת? יש לי ארבעה ילדים בטראומה נוראית. מה זה אין תקציב? אז הילדים שלי לא טופלו. המורים והמנהלים בהתחלה עשו המון מאמץ לעזור אבל אחר כך כולם נעלמו. אתה מתמודד לבד עם זה. כל אמבולנס שאני שומעת גורם לי לחרדה ופחד. היה שם 280 אמבולנסים מחוץ לאולם. זה היה מראה מזעזע. זאת תמונה שלא עוזבת אותי עד היום. פחדנו לעלות במעליות, לא יכולנו להסתכל על החתן והכלה. וזה היה המקצוע שלי, מעצבת שמלות כלה".
הצלחת לשרוד?
"הלוואות בלי סוף. לא עמדתי בלחצים. לא בשכירות של הדירה, ניתקו לנו את המים, החשמל, את הטלפונים. שלחנו מכתבים שאנחנו נמצאים בתקופה קשה אבל זה לא עניין אף אחד".
גם דוד סרור מרגיש קרוע. מצד אחד משרת בגאווה כלוחם אש, מצד שני כועס על המדינה ומאוכזב ממנה. את הפיצויים הוא קיבל לפני ארבע שנים, אחרי דרך משפטית מפרכת. "התמוטטות הבניין הייתה המלחמה הראשונה שלנו", הוא אומר, "המלחמה השנייה הייתה לקבל את הפיצויים. אתה חושב על זה ואומר למדינה, באמת? אחרי 15 שנה, תודה רבה שזה מה שאת מציעה לי? אנשים מתו בדרך. אנשים יכלו לקבל את הפיצויים האלה וטיפה לשפר את החיים שלהם. וגם הסכומים שהם נתנו אלה סכומים מאוד מעליבים. אני קיבלתי 80 אלף שקל על כל החוויה שעברתי. זה סכום עלוב. הפסיכיאטר שהמדינה מינתה עבורי טען שאני בסדר גמור כי אחרי שבועיים חזרתי לעבודה. חזרתי לעבודה כי הייתי צריך להתפרנס. אם הייתי מחכה לפיצויים שלכם אז הייתי מת מרעב. זה שחזרתי לעבוד זה ממש לא אומר שאני בסדר. אני עד היום לא בסדר".
"המשפחה שלי עוד התמודדה עם זה בסדר אבל משפחות אחרות הגיעו לפת לחם", אומרת בכאב מירה ארבלי, "זה עלבון ובושה למדינה בטיפול במשפחות האלה. לא ניהלו נכון את הטיפול. משפחות הגיעו לעוני ורעב בשל ההוצאות על הטיפולים וחוסר היכולת להתפרנס. פגשתי את הנפגעים האחרים בקופת החולים. אני זוכרת שפגשתי זוג מהאירוע שממש בכה שם ואמר: 'אין לנו כסף לטיפולים, אין לנו איך לפרנס את עצמנו יותר'. אני זוכרת את הפרצופים שלהם. רק לפני שלוש שנים קיבלתי את הפיצויים שלי, וגם הפיצויים שקיבלתי זה לעג לרש. זאת בושה. היום בן אדם שמועד ברחוב ונופל יקבל יותר כסף ממה שאני קיבלתי. אני קיבלתי 320 אלף שקל. אבא שלי כבר מהתחלה אמר תפסיקי לצפות ולקוות שיפצו אותך. היינו במחשבה שיאללה, העיקר שיצאנו מזה בחיים".
איפה היה הקושי בהתמודדות?
"זה היה עלבון מאוד גדול. שלחו אותי מחוץ לעיר לכל מיני מקומות. שולחים אותך לקריית־גת, לתל־אביב, לבת־ים, לכל מיני מקומות מרוחקים מירושלים, ואני בכלל סוחבת נכות וקשה היה לי להתנייד. שלחו אותי בלי סוף לבדיקות כדי לקבוע את הפגיעה מהאסון. רצו לבדוק אם אני מצליחה לנעול נעליים. אם הצלחתי אז זה אומר שאני בריאה ואם לא אז אני פצועה".
"זה באמת בייש אותי שהייתי צריך לרדוף אחרי פיצויים". מוסיף דוד סרור, "אני אומר לך שאנחנו מדינת עולם שלישי כי אנשים עושים מה שהם רוצים והמדינה מאפשרת את זה. אני אזרח שומר חוק שמשלם מסים, ביטוח לאומי, מס בריאות, הכל. אני רוצה לקבל את הביטחון שמגיע לי מהמדינה. ככל שחולפות השנים המצב נהיה פה גרוע יותר. היו צריכים להגדיר את זה כפיגוע המוני ולתת מיד סיוע ועזרה למשפחות. לא למשוך אותן 20 שנה עד לקבלת הפיצויים".
לדברי עו"ד פוזנר, גם לרקע שממנו הגיעו המשפחות הייתה השפעה על הסחבת בטיפול בנפגעים. "אם זה היה בניין שנופל, לא עלינו, ברמת אביב, אני מאמין שהלחץ על הרשויות היה גומר את זה יותר מהר. לנפגעים באסון ורסאי לא היה כוח ציבורי. בראייה אחורה, המדינה עשתה טעות גדולה מאוד. כאשר יש לך קהילה שלמה שמתפרקת, מן הראוי שהמדינה לא תבוא ותוציא את המחשבונים שלה ותעשה חישוב מדוקדק על כל דבר. אני לא תומך בסתם לזרוק כסף אבל כאשר אתה מדבר על 20 שנה - זה מוגזם. לצערי אם המדינה הייתה מתנהגת באופן מושכל ומשלמת בסמוך לאירוע היא גם הייתה חוסכת כסף וגם זוכה להכרת תודה ולשיקום הנפגעים".
פוזנר משווה את האירוע לאסון נוסף שהתרחש באותה השנה – אסון התאומים, שם נסגרו פיצויים בצורה מהירה. אבל לא חייבים להרחיק עד מנהטן. ד"ר ענבל בלאו, מומחית למנגנוני פיצויי משפטיים באירועים רבי־נפגעים מהפקולטה המשפטית בקריה האקדמית אונו, משווה את האירוע לאסון המכביה שהתרחש ארבע שנים קודם לכן. "תביעות הנזיקין הוגשו מיד", מספרת בלאו, "באסון המכביה היתה קבוצה מאוד חזקה שדי מהר הגישה תביעות לבתי משפט. התחילו לסגור את תיקי הפיצויים והיה הרבה לחץ לקראת המכביה ה־16 בגלל איום לבטל אותה בשל אי־סיום עניין הפיצויים. המדינה נכנסה כאן כאחת המפצות למרות שהיא הכחישה את היותה אחראית, אבל היא הבינה את החשיבות של זה. אחד הגורמים שזירז את ההליכים היה הלחץ העצום מצד יהדות התפוצות ובעיקר מיהדות אוסטרליה. במונחי זמן יחסיים הרוב הגדול של הנפגעים קיבלו את הכסף מהר מאוד. קבוצות חזקות יותר מבחינה זהותית ומבחינת עוצמה ויכולת השפעה חברתית ופוליטית, מקבלות פיצויים מהר יותר. פה באסון ורסאי אין לך את זה".
כחצי שנה לאחר האסון, ב־2002, נחקק "חוק סיוע המדינה לנפגעי קריסת הרצפה באולמי ורסאי" במטרה לתת להם מענה. הוקמו ועדות רפואיות, אך הן התכנסו בימי שישי אחת לשבועיים, ועל פי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הדבר גרם להתקדמות איטית מאוד בבדיקת הזכאות, ורבים מהנפגעים התלוננו על קריטריונים נוקשים מאוד. על פי הדוח, כ־40 אחוז מהנפגעים שביקשו סיוע כלכלי לא נמצאו זכאים לכך.
"הנפגעים לא אמורים להתעסק בדבר כזה כשהם עוד עסוקים בהליך ההשתקמות האישי שלהם", מוסיפה ד"ר בלאו, "אנחנו רואים שמי שמשתייך לקבוצה חזקה יותר ויש לו יותר כסף לעורכי דין יקבל פיצוי יותר מהר וגבוה ממישהו שמשתייך לקבוצה מוחלשת. למה הפגיעה ברגל של אדם א' שווה יותר מהפגיעה יותר מפגיעה ברגל של אדם ב'? ראוי שיהיה חוק אחיד. זה יהיה טוב לכולם".
