הדרך של מנור סולומון לשערים נגד ריאל מדריד הגדולה בליגת האלופות התחילה בהשפלה קטנה עם הבוגרים במכבי פתח־תקווה. "בהתחלה לא היה לי קל", הוא נזכר, "עליתי לבוגרים כשהייתי כמעט בן 17 ובמשחק האימון הראשון של אותה עונה השחלתי למישהו בין הרגליים. המאמן, קובי רפואה, צרח עליי והוציא אותי ליד כולם, כולל ההורים שלי, ואני הולך ובוכה. יכול להיות שאיבדתי את הכדור, ואני זוכר שהוא קרא לי פישר. בוא נגיד שאחרי הפעם הזו הוא כבר לא צרח עליי בצורה כזו".
איך זה שלא?
"כנראה הבין שאתה לא עושה ככה לילד וכנראה שהסבירו לו לא לשאוג עליי ככה. המקרה הזה עיצב גם אותי. היה לי קשה לא פעם עם השחקנים בבוגרים כי פתאום מגיע ילד שבא ועושה דריבל ולפעמים מאבד כדור ואז שחקנים אחרים צורחים עליך. אבל מהרגע שהתחלתי לשחק די קבוע נגמר הדבר הזה, לא היו מעירים לי. הוכחתי את עצמי וקיבלתי את הפריבילגיה לעשות דברים שאני רוצה".
היית עונה למי שצעקו עליך?
"היו לי תקלים עם שחקנים בוגרים ממני, והם היו מעירים לי. אם מישהו היה בא ואומר דברים בנועם, לא צורח, לא הייתי עונה. אבל אם מישהו סתם היה צורח ומדבר לא יפה, יכולתי לענות. אף פעם לא דיברתי בצורה חצופה, אבל כן תמיד אמרתי את מה שאני חושב".
× × ×
הרבה יריבים נשארו מאחור מאז שסולומון לקח כדור לרגל, איפשהו בגיל שנתיים בחצר בית הוריו בכפר־סבא, ועד שנגע באליטה האירופית בגיל 19, כשעבר לשחטאר דונייצק האוקראינית. נכון לעכשיו, בגיל 21, אחרי עונת שיא בקריירה, עם שני כיבושים נגד ריאל מדריד בליגת האלופות, ועוד שמונה בליגה המקומית, הסכומים שמתעופפים סביבו נשמעים דמיוניים, כמו גם הקבוצות שרוצות אותו. מדברים על מועדוני פער כמו רומא, ארסנל, אפילו מנצ'סטר סיטי. אלא שכמו במלכוד 22, ההצלחה הגדולה של סולומון דווקא עלולה לעכב אותו. בקבוצה האוקראינית פשוט לא חושבים לוותר עליו.
"אני לא יכול להגיד בדיוק מה יקרה", סולומון מודד מילים, "כל עוד אין הצעה רשמית. אבל אני כן יכול לומר שהכיוון שלי הוא אנגליה. יש הרבה קבוצות שם שמתעניינות בי ונראה איזו קבוצה תהיה הכי רצינית".
יש חלום ספציפי באנגליה?
"אני לא אוהד קבוצה ספציפית אבל כל הטופ 10 של האנגלים הוא חלום. עכשיו גם פיני זהבי (סוכן העל - ר"ש) הוא בין המייצגים שלי והם עושים את מה שצריך. לקראת הקיץ יתחיל הכל".
אז בטוח תעזוב?
"ממש לא. יש לי חוזה בשחטאר. אני בטוח שתהיה הצעה לרכוש אותי, ואפילו הצעה טובה, אבל יהיה קשה לעזוב את שחטאר כי לא ישחררו אותי. ירצו עליי הרבה כסף. אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלבקש לעזוב. בסופו של דבר זה בידיים של הקבוצה".
מתסכל?
"כן, כל שחקן שרוצה לעבור והמועדון מונע ממנו, חווה תסכול מסוים. אבל ככה העולם הזה עובד. בשחטאר מדברים איתי על חוזה חדש, 'בוא תחתום לחמש שנים, תקבל שכר הרבה יותר גבוה'. אבל בסופו של דבר אתה עושה מה שחשוב לך".
זו לא הפעם הראשונה שבה סולומון מרגיש שהוא קרוב לקבוצת פאר, אבל בו־זמנית גם די רחוק. באוקטובר 2019 הוא הבקיע לשחטאר את שער הניצחון בליגת האלופות נגד אטאלנטה, באיטליה, בתוספת הזמן. ההצעות לא איחרו להגיע, כולל מהקבוצה האיטלקית עצמה שנחשבת לאחת הטובות בליגה שלה. "אטאלנטה רצתה אותי אבל שחטאר אמרו מראש מה הם מבקשים עליי, וידעתי שזה פחות יכול לצאת לפועל".
מדברים עליך עכשיו במחיר שיא של 25 מיליון יורו.
"כן, אלה הסכומים אבל יכולים לבקש יותר. שחטאר הוא מועדון עם הרבה כסף שלא באמת זקוק כלכלית למכירה שלי".
כלומר, אין אינטרס לבעלים למכור אותך?
"נכון. ואם הוא רוצה אותך מאוד בקבוצה, הכסף זה לא העניין - אלא אם יבואו וישימו סכום פנומנלי של 60 מיליון יורו, וזה לא ריאלי".
עדיין, היית כל כך קרוב לעבור לאטאלנטה וזה לא קרה. מתסכל, לא?
"נכון שאפשר להסתכל על זה כאכזבה אבל לא התחלתי אפילו לחשוב על המעבר כי בשחטאר ישר בלמו אותו. אמרתי לעצמי טוב, אני כולה שנה וקצת בשחטאר, יש לי עוד זמן ואולי אגיע מפה למועדון אפילו יותר גדול מאטאלנטה".
המשפט הזה היה יכול להישמע שחצני עד מופרך לפני שנתיים, אבל היום סולומון מדבר בטון נונשלנטי כי גם הוא מבין שאפילו אם יחכה עוד שנה באוקראינה, הנסיקה המשמעותית נמצאת מעבר לפינה, למקום שבו יוכל להתפתח לאחד הספורטאים הגדולים בתולדות ישראל. בקבוצות שבהן גדל מאז שהיה ילד אומרים על סולומון שהוא חלום של כל מאמן, עובד קשה, חרוץ מאוד, לא פועל מהאגו. "זה ילד קלאסה, הוא לא מישראל בכלל בהתנהלות שלו, זן נדיר", אומר עליו איש מקצוע שליווה אותו שנים ארוכות.
ההתגלגלות של סולומון מרשימה לא רק כי הוא הצליח לעשות את זה ממועדון פחות גדול בכדורגל הישראלי כמו מכבי פתח־תקווה, אלא גם כי בגיל 13 היה ספק אם יוכל לשחק ברמות הגבוהות ויהפוך לשחקן המצטיין שכולם הימרו שיהיה.
"היה לי איחור גדילה, וזה די הפריע לי בכדורגל במשך שנתיים", הוא מספר, "הייתי מאוד קטן, הלכתי לבדיקת עצמות, תהליך דומה למה שלאו מסי עבר אבל ברמה פחותה. תמיד הייתי מהנמוכים, גם עכשיו אני לא גבוה, אבל אז אתה רואה ילדים מסביבך מתבגרים, עם קצת שפם וזקן, ואני עדיין נראה כמו ילד קטן".
מה היו הממצאים?
"איחור בגדילה של שנה וחצי־שנתיים. בכדורגל זה מאוד השפיע עליי כי הייתי רגיל להיות מהיר וחזק ופתאום ילדים שגדלו איתי, שמשחקים מולי, גבוהים ממני ב־20־30 סנטימטרים, ויותר חזקים ממני. זה היה מוזר ובעיקר מבאס מאוד במגרש כי הכל הלך יותר קשה מאשר פעם. שתבין שהיה לי קל עד גיל 13־14 ופתאום נהיה מאוד קשה כי יש במגרש שחקנים יותר מהירים וחזקים ממני".
חשבת שהקריירה עלולה ללכת לאיבוד?
"לא יודע אם עד כדי כך דרמטי, אבל ידעתי שעד אז הייתי השחקן הכי משמעותי, יכולתי לעבור את מי שאני רוצה ולהבקיע הרבה גולים, ופתאום זה פחות קורה. אז בהחלט היו סימני שאלה, מחשבות והרהורים על מה קורה הלאה".
הייתה התערבות רפואית?
"לא, בסוף גדלתי והדבקתי את הפער בלי התערבות של הורמונים, כי לא הייתי בטווח שמצריך את זה. השנה הכי קשה הייתה בגיל 14. אבל בשנה שאחריה הרגשתי שיפור. התחלתי לקחת כדורי ברזל והעונה הבאה הייתה הרבה יותר טובה. בגיל 16 זה הסתיים לגמרי והרגשתי שהכל חוזר. אני מהיר מכולם, יותר חזק, מצליח לעבור במגרש את מי שצריך".
ירדה איזושהי אבן מהלב?
"כן, אני זוכר שאמרתי לעצמי, איזה כיף שזה חוזר אליי ואני מצליח לעשות את הדברים שהיו לי יותר קשים. היום אני בגובה של בערך 1.70 מטר, שזה כן נמוך בכדורגל אבל אם אתה חזק מספיק זה לא משפיע, לפעמים אפילו זה דבר טוב. עניין הגובה כן השפיע עליי בבית הספר. גם שם אתה קטן מאחרים, ואז יותר קשה עם בנות".
אז לא התחלת עם בנות?
"היו פה ושם, ברור, אבל לא הייתי מהחזקים בזה. לא הייתי עם ביטחון כמו בתיכון, כשכבר גדלתי".
× × ×
הוא נולד בשנת 1999 וגדל בכפר־סבא לאבא יוסי, מורה לספורט, מחנך ומאמן כושר, ולאמא איילה, גם היא מורה לספורט ומחנכת. כשהגיע לגיל שמונה, המשפחה עמדה בפני טלטלה של ממש. "אמא חלתה בסרטן השד. יש לי שני אחים קטנים ולהם לא היה מושג מה זה בכלל, אבל לי ההורים הסבירו שאמא תוריד את השיער. היא עברה את זה כמו גיבורה, לא נתנה לנו להרגיש שיש לה מחלה קשה ואחרי כמה חודשים התגברה על זה".
ביקרת בבתי החולים?
"יש לי לא מעט זיכרונות מביקורים בבית החולים. בזמן אמת לא הבנתי עד הסוף עד כמה זה יכול להיות מטלטל. רק בדיעבד, כשהתבגרתי, הבנתי את זה יותר לעומק. תודה לאל שאצל אמא זה חלף".
הוריו מספרים שהכדור היה אצלו ברגל בגיל שנתיים. "זוכר שרשמו אותי לחוג כדורגל בגיל חמש, לפני שעליתי לכיתה א'. שיחקתי גם טניס ואמרו שהייתי טוב אבל לא אהבתי את זה כמו כדורגל".
בכיתה א' הוא כבר התחיל להתאמן פעמיים בשבוע בבית ספר לכדורגל שקשור להפועל כפר־סבא. "בכל הפסקה הייתי משחק כדורגל, וגם מתחת לבית, בשכונה. תמיד עם הילדים הגדולים ממני, למרות שהייתי הכי צעיר והכי קטן פיזית. כבר אז חלמתי על איך שאני עולה למגרש ונהיה שחקן כדורגל".
היה לך מודל חיקוי?
"כשהתחלתי, היה את רונלדיניו בברצלונה ומאוד אהבתי אותו. אחר כך הגיע מסי, שעד היום הוא השחקן שאני הכי אוהב. תמיד אמרתי שלשם אני מכוון, וגם אם לא אוכל להיות ברמות שלו, שזה די חד־פעמי, אני רוצה להיות מהגדולים".
מתי הבנת באמת שיש לך את זה?
"כבר בחוג בבית ספר, כי הרבה פעמים שמתי לב שהורים באים כדי לראות אותי משחק ולא רק את הילדים שלהם. הם היו מחמיאים לי וההורים שלי היו מספרים לי על איך שמדברים עליי ביציע".
הדרך לתחנה החשובה הבאה, מכבי פתח־תקווה, התחילה בהופעה יוצאת דופן בליגת הילדים. "בגיל שמונה שיחקתי בהפועל כפר־סבא בשתי קבוצות, של הגיל שלי, שזו שנה ראשונה בליגה, ושל גיל תשע. יום אחד הגענו למשחק מול מכבי פתח־תקווה, שנחשבו הכי טובים בליגה שלנו. הבקעתי המון גולים והייתי מאוד טוב. עומרי לוזון, חבר טוב עד היום והבן של עמוס לוזון שהיה אז במכבי פתח־תקווה, שיחק בקבוצה נגדי. עמוס ראה את המשחק והוא ועוד שאלו 'מי זה הילד הזה'. ואז מישהו אמר לו, 'זה הבן של יוסי, מאמן הכושר בקבוצת הנוער'. הם דיברו עם אבא שלי ואמרו לו: 'בשנה הבאה מנור פה'. ככה עברתי למכבי פתח־תקווה".
ובינתיים אתה ממשיך ללמוד?
"ברור, הייתי תלמיד רגיל כמו כולם. היה קשה לי לשבת על התחת וללמוד אבל הייתי מאוד תחרותי גם שם והיו לי ציונים טובים. תמיד ממוצע סביב 87. גם בתיכון".
לא הרגשת שאתה מפסיד חלק מהילדות?
"ברור, כל הזמן. כשאתה מתבגר אתה גם יותר מבין מה אתה מפסיד. בתיכון זה עוד יותר מבאס. החברים מתחילים לצאת ויש מסיבות, זה החלק הכי כיף בנעורים, וכמעט לכל המקומות אתה לא יכול להגיע כי יש אימון או משחק למחרת. התחושה שאני מפסיד רגעים יפים ליוותה אותי כל הזמן. אני זוכר כשכולם התחילו להיות עם הטלפונים, יש מסיבה ואנשים מתחילים להעלות דברים, ואני רואה מהצד ולפעמים לוקח ללב שאני לא בתוך זה כי אני צריך ללכת לישון. אבל זה לא שבר אותי".
היית מהמקובלים בזכות הכדורגל?
"כן, תמיד אהבו אותי, הייתי ילד טוב כזה. לא יודע אם הכי מקובל, אבל בהחלט מהחבר'ה. בתיכון כבר הייתי יותר מקובל, כי צברתי יותר ביטחון".
× × ×
אחרי שצלח את בעיית הגדילה, השמועות על הכישרון של סולומון הגיעו גם לאנשי הנבחרות הלאומיות ובגיל 15 הוא הוזמן לנבחרת נערים ג'. אז גם סולומון עבר לתפקיד חדש, מקשר אמצע לשחקן כנף, מה שיתברר כמהלך משמעותי בקריירה שלו. "בהתחלה די שנאתי את זה והייתי עצבני על השינוי כי לא אהבתי לשחק בקו. אהבתי שהכל עובר דרכי מהאמצע. אבל עם הזמן התחלתי להתרגל ולאהוב את התפקיד".
בנובמבר 2016, רק בן 17, הוא מקבל דקות ראשונות בקבוצת הבוגרים של מכבי פתח־תקווה. "שיחקנו מול הפועל חיפה בסמי עופר, נכנסתי כמחליף, וההורים שלי בכו ביציע. אמנם הפסדנו אבל היה לי משחק מצוין. חודשיים אחרי הבקעתי את השער הראשון שלי בבוגרים, נגד בני־יהודה בנגיחה".
במאי 2017 הבקיע ובישל בניצחון יוקרתי על מכבי תל־אביב. "זה היה רגע יוצא דופן עבורי, כי כולם אוהדי מכבי שרופים במשפחה של אמא שלי".
חודש אחר כך הוא קיבל זימון מהמאמן אלישע לוי לנבחרת ישראל. "שיחקתי פיפ"א עם חברים בבית, אבא שלי נכנס, כולו קופץ מהתרגשות, אומר לי שזומנתי לנבחרת. לא האמנתי. אמרתי, 'אבא תן לנו לשחק, בחייך'. חשבתי שהוא מסתלבט עליי. אבל פתאום אני רואה מיליון הודעות והבנתי שאני באמת מוזמן. שוב, התרגשתי בטירוף".
בין לבין סיים תיכון בבגרות מלאה, מגמת מחשבת ישראל. "בכיתה י"ב כבר היה לי קשה כי שיחקתי בבוגרים, והיה לי הסכם עם בית הספר שאני מגיע פעם־פעמיים בשבוע. הם עזרו לי לעשות מבחנים לפני או אחרי האימונים. בסוף הצלחתי להשלים את כל הבגרויות. רציתי לשלב עם מגמת היסטוריה, אבל לזה באמת כבר לא היה לי זמן".
הוא התגייס במסלול ספורטאי מצטיין, עשה טירונות בניצנים ואז שירת בקריה. הנסיקה שלו במכבי פתח־תקווה התחילה להגיע גם לאירופה וכמה קבוצות גדולות הביעו עניין. "התחיל הייפ, הסוכנים שלי (גלעד קצב ושלומי בן עזרא) התחילו לקבל הודעות ופתאום אתה רואה המון פרסומים בחו"ל שאלה מתעניינים והקבוצה ההיא גם. בהתחלה לא הבנתי את הרעש. לוקח לך זמן לעכל שקבוצות גדולות מעוניינות בך".
מה עובר בראש?
"זה הלחיץ אותי, כי לא קל להתמודד עם ציפיות כאלה בגיל כזה. אתה בן 17 ויש עליך לחצים מאוד גדולים ופתאום כל משחק שופטים אותך ובכל משחק אתה צריך לבוא ולספק את הסחורה. כשמועדונים באירופה שמים עליך עין ויש את הדיווחים האלה, זה כל הזמן אצלך בראש. לפעמים הייתי מגיע למשחקים יותר לחוץ מהרגיל ואז מתקשה להציג את היכולת הרגילה. היו במועדון אנשים שניסו לעזור לי להתמודד עם זה, אבל בעיקר שמרתי לעצמי. אולי זו הייתה טעות. אז לא חשבתי שזה משפיע עליי, היום אני יודע שכן".
עמוס ואבי לוזון תמיד אמרו שתגיע רחוק, שאתה שווה הרבה מיליונים. בהתחלה זה נשמע כמו עוד הגזמה שלהם, אבל הם צדקו.
"עמוס ואבי מכירים אותי מגיל צעיר. אבי ידע תמיד מה אני שווה ולדעתי הוא הגזים אז בדרישות שלו עליי מול קבוצות באירופה, כי אתה משחק בליגה ישראלית ואתה לא אמור להיות שווה כל כך הרבה. אבל הוא תמיד ראה את העתיד וידע למה אני יכול להתפתח. אני עדיין חושב שאז לא הייתי שווה את הסכומים האלה. ברור שאני שמח ששמו עליי בסוף את הכסף הגדול. למזלי, אבי ושחטאר ידעו יותר טוב ממני מה אני יכול להיות".
בינואר 2019 הוא סוף־סוף עבר לשחטאר דונייצק, תמורת שישה מיליון יורו. נכון, זה סכום עצום לשחקן בגילו וזו קבוצה אירופית די גדולה שמשחקת בליגת האלופות, אבל קשה להגיד שזה סקסי ומלהיב כמו הליגה האיטלקית, הספרדית או האנגלית.
באינסטינקט הראשוני, התאכזבת שזה היעד?
"את האמת, כן. אבל הייתי בתקופה שבה הבנתי שאני חייב לעזוב את מכבי פתח־תקווה, כי הקבוצה הייתה לא טובה והרגשתי שלא רק שאני לא מתקדם, אני הולך אחורה. ואז הגיעה ההצעה משחטאר ובהתחלה אמרתי, 'מה עכשיו אוקראינה?' אבל ביררתי קצת וראיתי איזה מועדון גדול שחטאר ואיזה שחקנים יצאו משם. זה מועדון שבכל שנה משחק בליגת האלופות ומנצח ולפעמים עולה לשלב הבא. הבנתי שזה יכול להיות קרש קפיצה גדול בשבילי והחלטתי שאני הולך על זה בכל הכוח".
למרות שהיו עוד קבוצות על הפרק.
"היה מהלך די רציני עם מנצ'סטר סיטי, אפילו פגישה עם נציגים שלהם בארץ. אבל אם הייתי חותם שם היו משאילים אותי כמה שנים לליגות אחרות באירופה, נגיד הליגה ההולנדית. אז לא הייתי משחק במועדונים יותר גדולים משחטאר, ככה שיצא לטובה".
עוד זוכר את רגע החתימה בשחטאר?
"ברור, לא אשכח את זה לעולם. החתימה הייתה במגדלים בתל־אביב, יצאנו החוצה והבנו, אני וההורים, שעוד שבועיים אני טס ועוזב את הארץ, שהחיים שלי משתנים. יש גם את העניין הכלכלי. פתאום אתה מבין על מה חתמת, איזה סדר גודל של חוזה, וזה היה דבר מטורף שלקח לי כמה חודשים אחר כך לעכל אותו".
× × ×
מזג האוויר באוקראינה מסמן לא פעם 15 מהצד שמתחת לאפס. סולומון פוגש את הסביבה החדשה שלו בשיא הקור. "נסעתי עם אמא שלי והסוכנים לבדיקות רפואיות והיה קפוא בצורה שלא הכרתי, אבל אמרתי שאין בעיה ואתמודד עם זה כמו שכל הברזילאים בקבוצה התרגלו. בהמשך טסתי למחנה אימונים וגילינו שאני באחלה עיר, בקייב, ולא בדונייצק בגלל המלחמה שם. אז מצב הרוח שלי עלה".
דני אבדיה אמר על מתקני האימונים של וושינגטון שהוא הרגיש בגן עדן. הרגשת דומה?
"ישר הבנתי מה זה מועדון גדול, כמה אנשים עובדים איתך. אני עדיין לא נמצא בפסגה כמו דני באן־בי־איי, אבל הכל פי כמה וכמה ממה שהייתי רגיל אליו. המון מעסים, רופאים, פיזיותרפיסטים, הכל מהכל. שלא לדבר על הרמה באימונים. הצוות רצה להכניס אותי מהר לעניינים ויצא שלמדתי במחנה אימונים, בכמה שבועות, יותר ממה שלמדתי בשנתיים בארץ".
השתלבת בשפה?
"זה היה החלק הכי קשה. מדברים בקבוצה רוסית ופורטוגזית כי חצי מהסגל הם ברזילאים. אני כמעט היחיד שלא מדבר פורטוגזית או רוסית והיה לי קשה לתקשר. למזלי, היה לי חבר ניגרי, והתחברנו באנגלית. בחדר ההלבשה המאמן מדבר פורטוגזית ויש תרגום לרוסית, ואז מישהו מהצוות מתרגם לנו לאנגלית. עכשיו אני כבר מבין פורטוגזית".
שני המשחקים הראשונים שלו בשחטאר היו בליגה האירופית, בשלב שמינית הגמר מול פרנקפורט, "ובאחד מהם היו 60 אלף איש, והיה מרגש. במשחק השני הייתי בהרכב והוציאו אותי במחצית. התבאסתי מהמשחק שלי, לא שיחקתי כמו שאני צריך לשחק, אבל בסדר, הייתי צעיר".
סולומון הפגין יכולת טובה בשחטאר וגם בנבחרת ישראל אבל נתקל במטר של ביקורות. למרות המשחק המשובח בדרך כלל והדומיננטיות בהחזקת כדור, הוא לא נתן מספרים, כמו שאוהבים להגיד בעולם הספורט. לא בישולים, לא שערים. הביקורות באו לידי ביטוי בעיקר בנבחרת, שם ציפו ממנו להרבה יותר עם המעבר לאירופה. "בהתחלה באמת לא הייתי מאוד משמעותי בנבחרת. מתחילת השנה שעברה כבר קיבלתי את המפתחות ויותר עליתי בהרכב הפותח. השנה אני מרגיש שאני עוד יותר משמעותי ונותן משחקים טובים".
נעלבת מהביקורות?
"כל החיים אני שומע את הביקורות האלה, 'אוקיי, דריבל מדהים יש לו אבל איפה הבישול או הגול?' זה דבר שאני עובד עליו מהרגע שהגעתי לשחטאר עם מאמן אישי צמוד. ברגע שהתחלתי להגיע למצבים בנבחרת ולשחק טוב, הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שהגולים ייכנסו. לא פחדתי, לא לקחתי ללב את מה שאומרים, ורציתי לשפר את ההגעה למצבים, משהו שלא קרה במכבי פתח־תקווה".
וגם בא גול ראשון בנבחרת.
"בנובמבר נגד סקוטלנד".
הרגשת ששברת נאחס?
"כן כי היו כמה משחקים ששיחקתי טוב אבל לא הצלחתי לתת גול. היו שתיים או שלוש קורות וכדורים לא נכנסו לי ואמרתי, אני חייב לשבור את המנחוס הזה. בסוף זה קרה עם גול יפה".
אתה השחקן שאמור להוביל את הנבחרת בשנים הבאות. מלחיץ?
"כן, יש בזה משהו מלחיץ אבל אני אוהב את זה. כי אם מצפים ממך להרבה אז כנראה שיש בך משהו ואתה עושה דברים נכון".
כנראה שזו הקדנציה האחרונה של ביברס נאתכו, הקפטן. אתה רואה את עצמך קפטן הנבחרת אחריו?
"אני חושב שזה מוקדם לדבר על זה. יש לנו קפטן מדהים שכולנו אוהבים ואני חושב שאני עדיין צעיר ויש שחקנים שיותר מגיע להם, כאלה שיותר מנוסים ממני. בעתיד אני ארצה להיות קפטן, בטוח, אבל לא יודע אם בעתיד הקרוב".
יש מי שאומרים שאתה ילד טוב מדי מכדי להיות קפטן, שלא ברור אם אתה יכול להיות מנהיג.
"אני יכול להנהיג את הנבחרת. אני עוד אתבגר. יש כמה סוגים של מנהיגים ולא תמיד מנהיג הוא זה שמדבר הכי הרבה. כמו שביברס הוא מנהיג מסוג אחר לעומת ערן זהבי, למשל".
טוב, ממילא הנבחרת שלנו לא מגיעה לשום מקום אף פעם.
צוחק. "כי נבחרות אחרות פשוט יותר טובות מאיתנו. הסיבה האמיתית והפשוטה לזה שהנבחרת לא עולה לטורנירים חשובים היא שיש טובות יותר. כשאתה מסתכל על נבחרות שכביכול נמצאות ברמה שלנו, אתה רואה שכמעט כל שחקן שלהן משחק בקבוצות יותר טובות מאלה של השחקנים שלנו".
בקמפיין הנוכחי למונדיאל יש לנו סיכוי?
"הסיכוי נמוך יחסית והמטרה שלנו היא להגיע לכל משחק, לנצח ולהסתכל לכל יריבה בעיניים. בבית שלנו דנמרק היא בלבל אחר, אבל אולי אפשר לסיים לפני סקוטלנד ואוסטריה, הלוואי".
אחרי המשחק האחרון נגד סקוטלנד פורסם ששחקנים זעמו על ערן זהבי שלא מסר. עד כמה זה אמת?
"התקשורת אוהבת להמציא הרבה פעמים. כשאנחנו טובים אז הכל טוב וכשאנחנו לא טובים, גומרים אותנו. כשערן בועט עשר פעמים לשער ומבקיע פעם אחת, אז מהללים אותו. כשהוא לא מבקיע, גומרים אותו. זה לא צריך להיות ככה. אנחנו לא מושפעים מאף כותרת ולא מתרגשים. אני יכול להגיד פתאום לשחקנים ותיקים יותר, 'ראית מה אלה רשמו?' ואני מקבל מבט כזה, של 'היינו שם, שמענו הכל'".
איך היחסים בינך לבין זהבי?
"טובים. הרבה פעמים הוא אוהב לבוא ולדבר איתי על נושאים שונים בכדורגל, על דברים אישיים שלי שהוא מנסה לשפר אצלי. יש בינינו תקשורת טובה".
× × ×
הרגע הגדול הראשון בקריירה האירופית של סולומון הגיע עם שער ניצחון בליגת האלופות נגד אטאלנטה, באיטליה, בתוספת הזמן. "המשחק היה בסן סירו, וזו הייתה הרגשה מדהימה. במשחק שלפני הייתה לי הופעה ראשונה בליגת האלופות נגד מנצ'סטר סיטי בבית והייתי קצת אנמי. עליתי מהספסל ואמרתי לעצמי, אני רוצה להמשיך להיות פה, ברמות האלה, ועכשיו אני בא להראות את מה שאני יודע ולא מפחד. השער הזה היה חלום ילדות שמתגשם. לא יכולתי לבקש משהו יותר טוב. סן סירו, ליגת האלופות. אין כיף גדול מזה. אחרי זה לא יכולתי לפתוח את הטלפון מרוב הודעות".
ואז הגיע הגול נגד מנצ'סטר סיטי בליגת האלופות.
"זו הייתה מבחינתי חותמת כי על גול ראשון בליגת האלופות יכולים להגיד 'מקרי'. ואז בא גול שני נגד סיטי הגדולה, והוצאנו נקודה שזה דבר מדהים בשבילנו".
המרוץ המרהיב של סולומון לפסגות האירופיות נעצר כמו כולם, בקורונה. "הייתי בקייב עם דוד שלי. הוא גר איתי וככה עברו כמעט שבעה חודשים בלי לראות את המשפחה או את החברה שלי. היו גם חודשיים שלא ראיתי את הקבוצה. אתה לא יוצא לשום מקום, מתאמן בבית ומשחק במחשב. לא רואים את הסוף, אתה לא עושה את הדבר שאתה הכי אוהב, ואין אופק. כל יום הלכתי לישון כשאני לא יודע מה קורה איתי מחר, וזה הטריף אותי. ברור שהרגשתי מנותק. גם בודד לפעמים".
הניתוק נשבר כשהכדורגל שב לפעילות וסולומון חזר לאימונים ולמשחקים. שום דבר לא הכין אותו לרגע של מימוש פנטזיה כמו השער שכבש נגד ריאל מדריד בליגת האלופות, באוקטובר האחרון. "לפני המשחק הייתה לי הרגשה טובה. מאוד מרגש כשאתה נכנס למתחם האימונים של ריאל ורואה המון תקשורת. חשבתי לעצמי, זו ריאל מדריד הגדולה. בחימום ראיתי את השחקנים הגדולים ואת המאמן זינדין זידאן על הקווים ואמרתי לעצמי: תעשה את המשחק הכי טוב שאתה יכול. לא חששתי לשנייה. נתנו מחצית ראשונה מדהימה וכשהבקעתי שער הרגשתי בעננים, טירוף של ממש. בכל פעם יש לי צמרמורת מחדש כשאני חושב על הרגע הזה".
זה שכבשת גם במשחק הבא נגד ריאל כבר היה מעל ומעבר לדמיון.
"כן, היה גם גול יפה. זה כבר היה פסיכי. כל מה שאתה חולם עליו מתגשם, מה גם שהשער השני היה מבצע אישי שכולו סולו ובאמת הראה את היכולת שלי. אחרי המשחק כתבו לי באינסטגרם אוהדי ברצלונה וריאל מדריד. מברצלונה כתבו לי, 'תודה על הגול', ואוהדי ריאל כתבו לי, 'בוא לריאל'. קיבלתי פידבקים שכבר מכירים אותי בכל אירופה".
× × ×
כבר שנתיים וחצי הוא נמצא בזוגיות עם דנה וושינה. "הכרנו דרך חברים משותפים מזמן ורק לפני שלוש שנים חזרנו לקשר. אהבה גדולה. היא גרה איתי, השתחררה לפני שלושה חודשים מהצבא והגיעה".
פתאום אתה לא לבד.
"היה מוזר בהתחלה אבל כיף, עדיין מתרגלים לזה. אני אוהב את זה. פתאום אתה מגיע הביתה מהאימון ואתה אוכל עם בת הזוג שלך ורואה איתה סדרות וזה כיף".
מחשבות על חתונה?
"אנחנו צעירים, היא רק בת 21. מה אתה מחתן אותי?"
אוקיי. איפה מבלים?
"עכשיו יש סגר בקייב. אבל המסעדות ברמה גבוהה. יש קניונים, יש מקומות להסתובב. מאוד הופתעתי מקייב וגם החברים שלי מופתעים בכל פעם שהם מגיעים לפה".
הוא הפך לאיש עשיר בגיל די צעיר, כשלבנק נכנסים מיליוני שקלים בכל עונה בשחטאר. "אבל אני לא אומר לעצמי שאני עשיר אף פעם. פחות חושב על זה. כמובן שאתה יכול לקנות כל מה שבא לך וחופשות ובגדים, אבל אני לא משתגע מזה ויודע שאני צריך לחסוך ולהיות חכם עם הכסף, כי הכדורגל נגמר באיזשהו שלב. אני פשוט יכול להרשות לעצמי קצת יותר. אז ברור שאני מבזבז, אבל לא מתפרע".
מה הדבר הכי יקר שקנית?
"בית, בכפר־סבא. קניתי לאמא אוטו, אאודי קטנה, לא משהו מנקר עיניים, לא פרארי. הכי מגיע לה. ההורים לא מבקשים ממני עזרה ולא רוצים גם כשאני מציע. אבל אני בכל זאת מדי פעם עוזר, מפנק את האחים. ההורים עובדים כרגיל ולא רוצים להפסיק לעבוד".
איך ההרגשה פתאום שיש לך אפשרות לקנות כמעט כל מה שבא לך?
"אז מה אני אעשה? אקנה מכונית יותר טובה? אני משתדל לחיות בצניעות יחסית, ועם כל זה אני גם לא סגפן. אני לא משתגע בכלל מהכסף. ברור שאני רוצה להרוויח יותר כי ככל שמציעים לך חוזה יותר גדול, ברור לך שמעריכים אותך יותר. אבל הכסף לא מכוון אותי. אם היה מכוון, הייתי חותם בשחטאר ליותר שנים".
פרסום, כסף, תהילה. איך לא נותנים לכל זה לעלות לך לראש?
"קודם כל אני עם המשפחה, שלא משתגעת, וחברה שלי היא אותה אחת מלפני שהתפרסמתי והחברים אותם חברים. לפעמים גם אמא שלי אומרת שזה מוזר שאני מפורסם ברמה מסוימת ומרוויח ברמה מסוימת ואני עדיין חוזר הביתה ומרגיש באותם חיים כמו של פעם".
טוב, לא באמת כמו.
"כן, מחוץ לבית הכל שונה. חברים שלי אומרים לי לפעמים, 'כבר לא כיף לצאת איתך'. כי מציקים וכל שנייה באים וקופצים עליי ורוצים תמונות וחתימות ויש מקומות שאני לא יכול ללכת אליהם. פעם הגעתי לארץ והלכתי למסיבה ובדיוק חברה שלי הייתה בשירותים ושמעה מישהי אומרת, 'את לא מבינה מי פה!' אני לא יכול להיות עצמי באמת, כי כולם מסתכלים עליי וזה גם מבאס באיזשהו אופן אבל בחיים אני לא אומר לא כשמבקשים סלפי".
הצבעת בבחירות האחרונות?
"לא, כי אני לא יודע מה בדיוק אני רוצה. או שאני רוצה דברים שלא יכולים להתממש. אני לא רואה מישהו שיכול להחליף את נתניהו ברמה כזו, אבל מצד שני אני לא כל כך אוהב את הממשלה הנוכחית. אז החלטתי לא להצביע למרות שיכולתי".
והחלום לשחק בברצלונה?
"מאז שאני ילד. הסיכוי שזה יקרה הוא קלוש אבל זה החלום הכי גדול ואני לא מוותר עליו, יחד עם להוביל את הנבחרת לטורניר גדול. גם אם יש אפס נקודה אפס אחוז, אני עדיין מקווה ששני החלומות האלה יתגשמו".
razs@yedioth.co.il
