ניתוח המצב / ניתוח המצב בחדר המצב אצלנו בסלון על הספה ביום שני בלילה מול הטלוויזיה שעה שהחלו להופיע שם הכתוביות בחום־כתום, ועליהן שמות ערים כמו שדרות ואשקלון. וכמובן שמות יישובים שספגו צבע אדום ושחלקם לצערי לא תמיד היו מוכרים לנו למרות שאנחנו חיים בארץ מעת לידתנו. כל זה גרם לי לומר לה שאני חושב שבלילה הם יירו על גוש דן וגן. "מה זה גוש גן, המצאה שלך?" שאלה. זה גוש רמת־גן עניתי.
"טוב אז תעיר אותי אם תהיה אזעקה?" אמרה, והלכה לישון. "בטח", הבטחתי. "לפעמים המרחב שלנו נהיה צר וקצרצר כמו צרצר מצורצר". יצא לי משפט לא קצר ומוזר כזה. אבל היא לא שמעה אותו כבר למזלי.
הילד נולד בשלום / למרות שכבר לא דיווחו על מתים וחולים קשה מהמגפה אלא על 30 אלף הצופים שבאו למשחק הקובע בין מכבי חיפה למכבי תל־אביב, נדמה שעדיין לא סיימנו ללקק את פצעי הקורונה. נכון שהתורים למטושים שראיתי בחניה מול הלונה פארק בתל־אביב היו בעיקר בגלל הופעות, משחקי כדורגל, חוץ לארץ וחופשות. אבל עדיין גלגל הענק עמד ב"פריז" ולא זז. ואפילו ל' לא שבה לגמרי לעבודה מהחל"ת. היא כבר עסקה בלהתאמן בלהיות "דולה" שמלווה יולדות בנאמנות אין קץ עד הלידה, שעה שהצירים באים בתכיפות בלתי נסבלת. ול' אפילו סיפרה לי שביום ראשון בלילה הייתה אזעקה באשקלון, אבל הצירים ניצחו והילד נולד בשלום.
חוץ מזה? חוץ מזה היה משהו מעודד נוכח העובדה שבמו עיניי נתקלתי בהכנות לפתיחת בתי הקולנוע בסינמה סיטי. ועם כל זה חשתי פיצול אישיות כזה, כי כבר היינו בהכנות אחרונות להודיע על חזרתנו להופיע, ושעכשיו השתבשו כשעזה התלהבה מעצמה והחלה לירות לכיוון ירושלים ואחר כך לדרום.
"הכל פקע כמו מיתר דקיק ברגע אחד", אמר לי מישהו שמנגן גיטרה. ואילו אני נזכרתי במשפט אחר, מההצגה 'החייל האמיץ שווייק', שהיה אומר: "ניפגש בשש אחרי המלחמה", ולא לפניה כמו שחמאס איים.
ימי הדינוזאורים / אז הם ירו בסוף באמת פונקט בשש, וכשבהתחלה ירו במפתיע לכיוון ירושלים וסביבותיה הסתערו שדרי הטלוויזיה על הזכוכיות בבית שנפגע כמוצאי שלל רב וצילמו אותן מכל זווית אפשרית. עדיין לא ידענו מה צפוי לנו. אבל אחר כך כשחמאס התחיל להנחית ירי מסיבי על תושבי העוטף חזרה אלינו ברגע המציאות המלחמתית הישנה שלפני הקורונה לייף, שהתבטאה בחרדות גדולות אצל רבים שכבר חוו את הסיטואציה קודם, וגם בחרדה קטנה שהתגנבה לקולה כשאמרה: אז תעיר אותי אם תהיה אזעקה?
בלילה באמת לא הייתה אזעקה בגוש גן ודן. רק במקומות הקבועים בדרום. אנשים נפגעו וגם סבלו מפצעי חרדה שאנחנו כבר מבינים שהם כמו פצעים אמיתיים. אבל הטור היה חייב להיכתב עד שלישי בצהריים. ושוב הופיעה אצלי הדילמה מה יהיה אם מה שאכתוב עכשיו לא יחזיק מים אחר כך.
תפילות של ילדים / וכך כאמור הגיע יום שלישי בבוקר. והבנתי שהתחסנו אמנם נגד קורונה אבל פחות נגד ירי מסיבי. ואוטומטית יצאתי החוצה וגיליתי שלכאורה אצלנו בגוש גן, שלא כמו בערים מעורבות או מופגזות, הייתה שלווה. אחד יצא בחלוק רחצה. אחד עמד ואסף את הקקי של הכלב שלו. וכשהיא התעוררה היא שאלה: ירו? כי ישנתי כמו מתה. אל תדברי ככה אמרתי. אפילו לא בצחוק.
"אוי הקדמתי", אמרה העוזרת שבכל זאת באה. שני אופנוענים דפקו רייס כי כולם פה היו גיבורים. ממרסקי הטילים מכיפת ברזל ועד אנשי העוטף שספגו בגבורה אמיתית את כל הירי הזה. ובמיוחד ילדיהם הקטנים והנבונים שככל שהירי גבר למדו להתפלל יותר בינם לבין עצמם את תפילותיהם האישיות, כמו שאנחנו עשינו כשהיינו ילדים. כן אני זוכר תפילות כאלה. חרישיות, מופנמות, מלאות חרדה, שהחלו בשורה: "אלוהים שלי רציתי שתדע".
מטלות / היו לי מטלות ממטלות שונות ביום שלישי. מלהכניס את הרכב למוסך בגלל תאונת פח קטנה שעשיתי בדרך דרומה בוקר אחד. אפילו קבעתי פגישה טנטטיבית עם זמר היפ־הופ מקסים. אבל כמו כולם כבר היינו עסוקים בסערה הזו שהתרגשה עלינו. אפילו כשרחצתי את הידיים, ציחצחתי שיניים, זה מה שהטריד אותי. האם אנחנו בדרך לאיזה צוק איתן מחודש?
ואתם הרי יודעים כבר שכשאדם בטוח שהוא בשליטה על חייו, ושהחיים הטובים נראים קרובים מתמיד, אז אלוהים מתחיל לצחוק. ובום, מטח טילים. ושוב עמד אור הלר חברנו הטוב (שאני מכיר מגיל 12 כשלמד עם הבן שלי בכיתה) ודיווח ותוך כדי זז ברתיעה מופגנת כשכיפת ברזל שיגרה את הטיל שלה ברעש איום.
ואם מחט אורן דוקרת אצבע, אז ערב קודם לפתע נדקרתי דווקא מסכין מטבח, כשהלכתי להכין לי סלט מלפפונים בשביל הדיאטה. והדם זרם עד הרצפה באמת סתם מסלט מלפפונים.
התגברות הפרסומות / וככה התחלתי לשמוע מחברים את המשפט הישראלי כל כך שפוגש אותך כשהנורמליות בחיים פוגשת את הלא־נורמלי: "איך ראבק אין לנו רגע אחד של שקט בחיים המזוינים והיפים האלה", או באנגלית: "נו דאל מומנט אה?" ושוב בוטלו הלימודים בכל מיני מקומות, ועדיין בין כל אלה רצו הפרסומות בטלוויזיה בקריזה. ובעיקר הבליטו את העובדה המוזרה שהחיים הם מין סיפור מוזר של קיצוניות. כי ככל שרבו השידורים הסוערים כך התגבר קצב הפרסומות. ועוד שמתי לב שלפתע הוחלפו בטי־וי כל הפרופסורים המכובדים למגפות מהשנה החולפת ומי שחזר מהמדפים הסגורים היו שוב המומחים למצבים כאוטיים שנקראים אלופים ותתי־אלופים במיל'. אוי כמה לא התגעגענו לפרשנויות המלחמה.
הזמנה לצימר / שמעת אזעקה? שאלה בהתעוררות חרדתית פתאומית בשלוש בלילה. לא לא, זה סתם אמבולנס חולף, הרגעתי. ואחר כך שכבתי במיטה נים ולא נים והמתנתי לבוא הבוקר. ובשלוש וחצי לפנות בוקר בשנת 2021 ירדתי למטבח. הבטתי באצבע. הדם פסק לרדת ממנה. אחר כך נתקפתי במאנצ'יס של זיכרונות (כאלה מאז גיל שש) מסערות מלחמה. והוצאתי מהמקרר את שאריות סלט המלפפונים התפל מהערב. ושוב חשבתי איך אדם מזמין חופשה לו ולמשפחתו כי "בחג השבועות תעשה לך קציר חיטים והזמנה לצימר". ואיך אז מתברר לו שוב שאין לו שליטה על כלום. אפילו באיי סיישל נתקעו נופשים ישראלים שנסעו לעשות חיים במים הכחולים. באו ליהנות ולפתע לא נתנו להם ללכת.
שיחזרו הציפורים. עדיף / וזאת היתה רק ההתחלה. והלב מגוש דן וגן שוב יצא למי שחי בדרום הארץ ושהרקטות החמאסיות שיבשו את חייו לגמרי. ובקיצור, במונחים של כוח וחולשה, ביום שלישי עדיין לא היה בטוח שהירי הזה ייפסק עד סוף השבוע. וכשהבטתי קצת למעלה אל צמרות העצים, המחשבה היחידה הייתה שהלוואי שהציפורים ינחתו בחצר שלנו, או בכל מקום אחר. כי זה באמת מרגיע יותר מטילים שנוחתים לך על הראש והבית כשלא הזמינו אותם מראש. ובסוף היא צדקה והם ירו על גוש דן, אבל לא היה צריך להעיר אותה, כי שנינו לא ישנו.
