שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אוהד צויגנברג
    "היה לי חשוב לא לאבד את המילים". נדיה עדינה רוז | צילום: אוהד צויגנברג
    24 שעות • 23.08.2015
    נושכת שפה
    מתוך הכאב על מות אחותה בפיגוע תופת מתוך הקושי לגדל את שני אחייניה שאותם אימצה מתוך הגמגום שאיתו התמודדה, צללה נדיה עדינה רוז לעולם המילים והתחילה לכתוב שירה. "לשתוק הייתה הדרך הכי קלה עבורי, אבל בחרתי להתגבר על הכאבים בעזרת השירה"
    אלעד זרט

    ב־29 בינואר 2004 החריד פיצוץ עז את שכונת רחביה בירושלים, לא הרחק מבית ראש הממשלה. מחבל מתאבד עלה על אוטובוס אגד, קו מספר 19, והתפוצץ. 11 בני אדם נהרגו ויותר מ־40 נפצעו. אחת ההרוגות הייתה חנה אניה בונדר, אמא לשני ילדים, בת 38 מירושלים.

     

    לאחותה הצעירה, נדיה עדינה רוז, אמא לשלושה ילדים קטנים, היה ברור דבר אחד: ילדי אחותה המנוחה יגדלו אצלה. "היה לי ברור שאקח את הילדים אליי ואגדל אותם לצד שלושת הילדים שלי", היא אומרת. "אחותי התגרשה, ולאבא של הילדים לא היה קשר איתם. תיכננתי להתחיל באותו היום של הפיגוע תקופה חדשה, ואכן יצאתי לתקופה שכזאת, רק שונה לגמרי מזו שציפיתי לה".

     

    על הפיגוע שמעה נדיה מבעלה. "חזרתי הביתה, הלכתי לישון, ואז בעלי העיר אותי ואמר לי שהיה פיגוע שתי תחנות מהבית של אניה. האחיינית שלי, הבת של אניה, שמעה את הפיגוע והתקשרה מיד לאמא שלה, וכשהיא לא ענתה, היא התקשרה אלינו. זה התרחש בדיוק בזמן שבו אניה הייתה אמורה לנסוע לעבודה.

     

    "אני זוכרת איך התעוררתי, התיישבתי על המיטה, וחשבתי האם יכול להיות שאחותי הייתה על האוטובוס. ניסיתי לשכנע את עצמי שלא, אבל אז אמרתי לעצמי — כן. פתאום הכל התבהר והבנתי שזה קרה. בעלי נסע לאבו־כביר כדי לזהות את הגופה, אבל רק בלילה יכלו לספר לנו בוודאות שזאת היא שהייתה על האוטובוס. היא נסעה בסך הכל תחנה וחצי עד שהאוטובוס התפוצץ".

     

    "ניסיתי לשכנע את עצמי שהיא לא שם". הפיגוע ברחביה | צילום: סבסטיאן שיינר (קרדיט ידיעות אחרונות)
    "ניסיתי לשכנע את עצמי שהיא לא שם". הפיגוע ברחביה | צילום: סבסטיאן שיינר
    קרדיט ידיעות אחרונות

     

     

    כמו לפגישה עם המאהבת

     

    במשך שנים לא הצליחה נדיה לגעת בכאב ובאובדן, במיוחד כששני אחייניה, שעברו להתגורר בביתה, חיפשו גם הם תשובות לכאבם ולא מצאו. בימים אלה היא מוציאה ספר שירה ראשון, "דיו של שלג" (הוצאת אפיק־הליקון), שבו היא מצליחה להעביר בתמצות ובדיוק מפתיעים בבשלותם התמודדות עם תלאות הקיום — מוות ובדידות, אבל גם שמחה ואופטימיות.

     

    את כותבת בספר: "מֵאָז/ הוֹרַי לֹא דִּבְּרוּ/ עָלֶיהָ. // כְּמוֹ לִפְגִישׁוֹת עִם מְאַהֶבֶת/ נָסַע אָבִי בַּחֲשַׁאי/ לְקִבְרָהּ".

     

    "להורים שלי היה קשה מאוד. ההורים שלי התרסקו מאותו יום. ציפיתי שאמא שלי תעזור לי, כי יש לי עכשיו חמישה ילדים לגדל — אבל אמא לא יכלה לתפקד. גדלתי אמנם בבית יציב, אבל בית שנהגו לשתוק בו. היו לי התקפי חרדה ואני ממש זוכרת את השתיקה שריחפה באוויר.

     

    "פתאום הפכתי לאחות הגדולה". האחות חנה אניה בונדר ז"ל (קרדיט ידיעות אחרונות)
    "פתאום הפכתי לאחות הגדולה". האחות חנה אניה בונדר ז"ל
    קרדיט ידיעות אחרונות

     

     

    "אחרי הפיגוע הוריי לא דיברו על אחותי כדי לא להכאיב זה לזו. ניסו להתחמק מהנושא. כל אחד בכה בנפרד או בלילה, או כשאחד מהם לא היה בבית. אבא שלי לא אמר לאמא שלי שהוא נוסע לבית קברות. גם אני לא יכולתי לדבר על אחותי במשך שבע שנים. אני זוכרת שכשנסעתי למוסקבה, שאלו אותי 'מה שלום אחותך', ועניתי, 'הכל בסדר'. רציתי רק לעבור לנושא אחר".

     

    בשיר אחר, "ירושה", את כותבת: לֹא יָדַעְתִּי לְבַשֵּׁל./ אֲחוֹתִי הַגְּדוֹלָה הִשְׁאִירָה לִי/ אֶת הַבְּכוֹרָה סְתָם כָּךְ,/ הָלְכָה. // יְלָדֶיהָ עָבְרוּ לָגוּר אִתָּנוּ,/ הַסִּיר הִתְרַחֵב./ יָדִיּוֹתָיו הִתְרַחֲקוּ זוֹ מִזּוֹ/ וַאֲחוֹתִי מִמֶּנִּי./ כָּבְדוּ בְּתוֹכוֹ תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה".

     

    "יש מעט מאוד שירים שלוחצים עליי מלמעלה. בדרך כלל אני עומדת במרחב לבן לגמרי. כשיש לי משהו בגרון שאני רוצה לומר, אני מדשדשת באותו מרחב לבן, וכמו שמחפשים נפט אני מוצאת את המילים מלמטה. בעלי תמך בי ובהחלטה לאמץ את שני הילדים של אניה. לילדים היה קשה מאוד. זה נשמע אבסורדי, אבל גם הם ניסו להתחמק מהנושא של המוות של אמם. אנשים לא רוצים לשים את היד על האש. חוששים להיכוות.

     

    "בכל פעם, כשהיינו צריכים לנסוע לבית קברות לאזכרה, הרגשתי את הבכי כבר שלושים יום קודם. אבא שלי כבר נפטר, אבא של בעלי נפטר, אמא שלי היום בבית אבות, יש לה אלצהיימר והיא לא מדברת. אני עולה לקבר של אבא שלי, אבל אין מה להשוות את זה לאזכרה של אחותי. המוות של אחותי עדיין נשאר פצע פתוח ואני לא יודעת אם זה יעבור".

     

    עטיפת הספר (קרדיט ידיעות אחרונות)
    עטיפת הספר
    קרדיט ידיעות אחרונות

     

     

    קשיי ההגירה

     

    אלו לא הכאב והאובדן היחידים שנדיה ברחה מהם. הם היו מנת חלקה מרבית חייה. היא עברה חיים לא קלים של הגירה בגיל מאוחר מרוסיה, למידת שפה חדשה, והורים שסחבו עימם תלאות. רצח אחותה בפיגוע רק הוסיף להם טונות של כאב. לתוך המורכבות הזאת נוספו שני ילדים בני 14 ו־15, ונדיה, שהייתה עד אז האחות הקטנה, הפכה לאמא של משפחה גדולה.

     

    לפני מספר שנים למדה נדיה כתיבה יוצרת (בין השאר אצל גלעד מאירי, אגי משעול, וליאור שטרנברג). את השתיקה החליפה השירה, ופתאום הרגשות החבויים פרצו וקיבלו צורה ומלל. "שפה זה משהו שתמיד היה טעון אצלי, מכמה סיבות", היא מספרת. "בגיל 11 התעוררתי יום בהיר אחד, והבנתי שאני לא יכולה להגיד אפילו מילה אחת שלמה. התחלתי לגמגם. ההורים שלי צעקו עליי שאפסיק לשחק משחקים. הם היו בטוחים שאני עובדת עליהם. בבית הספר תיקשרו איתי בכתב, כי לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. כך גם התחלתי לצייר. זאת הייתה הדרך שלי להביע את עצמי".

     

    איך הגמגום מסתדר עם שירה וכתיבה?

     

    "זה היה קשה מאוד בהתחלה. גם עכשיו, כשאני מדברת, אני חושבת איך אני אדבר, ולא מה אגיד. היכולת שלי לדבר היא מאוד קשה. מאוד קשה לי לכתוב בצורה זורמת. אוצר המילים שלי לא גדול. כשעליתי ארצה התווספה לזה השפה החדשה. היה לי מאוד חשוב לא לאבד את המילים שידעתי, שכן לשתוק הייתה הדרך הכי קלה עבורי. השקט שלט מספיק בבית שבו גדלתי".

     

    נדיה עדינה רוז נולדה במוסקבה ב־1967. תחילה לא ידעה כלל שהיא יהודייה, אבל משנודע לה על כך, הלכה בעקבות אחותה אניה וחזרה בתשובה בגיל 16. "אמנם לא היו מהפכות במוסקבה, אבל היה בלתי אפשרי להיות שם יהודי במובן המסורתי", היא מספרת. "סבתא שלי גדלה עם מזוודה ליד הדלת. היא הייתה מוכנה שייקחו אותה בכל רגע לכל מקום. היו דברים שלא דיברו עליהם אצלנו — על היהדות, על כאב ועל מוות במשפחה.

     

    "רק בבית הספר, דרך ילדים שקראו לי בכינויי גנאי, נודע לי שאני יהודייה. כשאחותי ואני התחלנו ללכת לשיעורי יהדות, היה אדם שעמד בכניסה לבית כדי להזהיר את האנשים. כל נושא היהדות היה חשאי לחלוטין. אבל אצלנו זה הגיע ממקום של חיפוש זהות.

     

    "בסופו של דבר אני מאמינה שאימצתי את השקפת העולם היהודית מאחותי. זה עוזר לי להתמודד עם הקשיים שאני מתמודדת איתם. אמנם חזרתי בשאלה מזמן, אבל אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם. אני מוצאת הרבה סימנים שמותה של אחותי לא היה במקרה".

     

    כמו מה למשל?

     

    "יומיים לפני הפיגוע אחותי באה אליי וביקשה שאצלם אותה. בערך באותו זמן היא גם הלכה לעבודה שלה והעבירה את כל הכספים שלה לביטוח חיים. אלה דברים לא ברורים. מה גם שבתיק שלה, שנמצא אחרי הפיגוע, היה פתק שרוף שבו כתבה שהיא יודעת שהיא צריכה ללכת ולהיוולד מחדש. היא האמינה בדברים נסתרים".

     

    בגיל 22 עלתה רוז לארץ. תחילה התיישבה במרכז קליטה בכרמיאל ואחר כך עברה לעפרה. כשהתחילה ללמוד בבצלאל, עברה לירושלים, שם היא מתגוררת עד היום. היא מציירת ומפסלת, אמנית במלוא מובן המילה, שגילתה את המלל רק לפני חמש שנים, ועתה משלבת בספר שיריה גם עבודות ציור.

     

    הכתיבה היא עדיין תרפיה עבורך?

     

    "בוודאי. הייתי צריכה להוציא את זה. אנשים שקראו את הדברים שלי, התפלאו איך לא דיברתי על זה עד עכשיו. אבל היה לי יותר קל להגיד את זה בשירה. אני חושבת שבאותה מידה שלא האמנתי שכל הדברים האלו יקרו לי, לא האמנתי שאכתוב שירה. זה נתן לי כוח להעז ולהתעסק בכך. זה משהו בלתי נתפס. כמעט בלתי אפשרי. אני חושבת שהאירועים האלה הכריחו אותי לדרוך בשדה שספק שהייתי מעזה בכלל לחשוב עליו". •

     


    פרסום ראשון: 23.08.15 , 19:58