שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: ישראל יוסף
    המוסף לשבת • 22.10.2015
    שבר בדואי
    הפיגוע הרצחני שביצע מחבל מהפזורה הבדואית בתחנה המרכזית בבאר–שבע העמיק את הפחד והחשדנות בין יהודים וערבים בנגב עבדאללה אל–מחדי, שנדקר לפני שבועיים על ידי מחבל יהודי, חושש לחזור לעבודתו בעיריית דימונה: "חשבתי שאני הולך למות" סנ"צ יניב שלמה, מפקד משטרת העיירות, מנסה להרגיע "בחודש האחרון היו כאן 13 אירועי יידוי אבנים, אבל מדובר בעיקר בילדים משועממים. הם אמרו בחקירה: 'רצינו להראות לחבר'ה שאנחנו גברים'"
    עודד שלום

    עבדאללה אל־מחדי מרים את החולצה וחושף תחבושת גדולה המכסה פצע דקירה בצד שמאל של חזהו, קצת מתחת לצלעות. חוץ מזה יש לו גם פלסטר גדול על המצח המכסה חתך לא עמוק. פני ילד, בן 20, נמצא בחופשת מחלה. כשבאנו אליו ביום שלישי אחר הצהריים הוא שלח את אחיו הצעיר אל הכביש הראשי שינופף לנו כדי שנדע לאן לפנות. גם כן פנייה. כדי להגיע אל הכפר הלא מוכר אום־ראתם, עשרה קילומטרים מדימונה, פשוט יורדים מהכביש הראשי, מאטים על השוליים הלא רחבים ופונים לדרך עפר.

     

    רצינו לבוא מוקדם יותר, אבל אל־מחדי היה בקופת חולים. הלך שיבדקו לו את הפצע ולקבל הפניה לצילום. ככה אמרו לו הרופאים בסורוקה אחרי ששוחרר. כל שלושה ימים ביקורת, בעוד עשרה ימים צילום של הריאה השמאלית. הסכין עשתה לו שם חור־חור, אבל הרופאים, אומר אל־מחדי, סידרו הכל, ועכשיו "השבח לאל, אני מרגיש ככה ככה".

     

    אל־מחדי נדקר לפני שבועיים בדימונה על ידי מחבל יהודי, נער בן 17, תושב העיר. כמו בכל בוקר הוא הגיע למתחם אגף שפ"ע של העירייה ברחוב הבאבא סאלי, שם עליו את האפודה הזוהרת של מנקי הרחוב, החתים כרטיס ויצא עם המטאטא ועגלת פח הזבל. "לא היה לי ממה לפחד", הוא אומר, "אני עובד שם כבר שנתיים וחודש וכולם מכירים אותי. אני עם האנשים פיקס. שלום שלום, בוקר טוב, מה שלומך, חיוכים. הגעתי לרחוב מרחבים והתחלתי לעבוד, ככה עם המטאטא, לאסוף שקיות ועטיפות לתוך הפח, ופתאום בא אליי בחור צעיר שלא הכרתי וביקש ממני סיגריה. אמרתי לו שאני לא מעשן והמשכתי בעבודה. לא חשדתי בכלום, לא ראיתי שום סימן, המשכתי כרגיל.

     

    "אחרי כמה דקות, אולי עשר, הרגשתי מכה חזקה בגב והסתובבתי מהר לראות מה קרה. ראיתי אותו עם משהו ביד שצמוד אליי וסובבתי את הראש וראיתי סכין בתוך הגב שלי. כאב לי נורא. צרחתי מכאב. הוא ברח אבל השאיר את הסכין בגב שלי. מהכאבים והבלבול משכתי את הסכין והוצאתי אותה מהגב. הייתי מבולבל ולא חשבתי. אחר כך אמרו לי שבמצב כזה לא מוציאים את הסכין. התמוטטתי מתחת לבניין וצרחתי מכאבים שיעזרו לי. התחילו לבוא השכנים ואחת מהן, קטיה, שמה את היד שלה על החור בגב כדי לעצור את הדם. איבדתי הרבה דם וחשבתי שאני הולך למות. עכשיו אני מדבר איתך ונזכר בפחד. זה טראומה".

     

    סנ"צ שלמה. "אלעוקבי לא היה מוכר לנו. לא נתקלנו בו בהפרות סדר כמסית או כעבריין" | צילום: ישראל יוסף
    סנ"צ שלמה. "אלעוקבי לא היה מוכר לנו. לא נתקלנו בו בהפרות סדר כמסית או כעבריין" | צילום: ישראל יוסף

     

     

    תחזור לעבודה אחרי שתחלים?

     

    "וואלה, אני לא יודע. אני מאוד רוצה, אבל מפחד. אני מקווה שיהיו לי הכוחות הנפשיים, כי אין לי עבודה אחרת".

     

    אל–אקצא של הנגב

     

    אם הפיגוע בדימונה לא פגע מספיק בדו־קיום בנגב, הגיע הפיגוע הרצחני בתחנה המרכזית בבאר־שבע ביום ראשון השבוע ונתן בו חבטה נוספת, קשה עוד יותר. הפעם היה זה מחבל בדואי. מוהנד אלעוקבי, תושב הפזורה מאזור חורה, שירה למוות באקדח בחייל עומרי לוי, חטף את נשקו ופתח באש לכל עבר. עכשיו תושבי הנגב מפחדים זה מזה, היהודים מהבדואים והבדואים מהיהודים, ורק ראשי היישובים משני הצדדים ומפקדי המשטרה מנסים להרגיע את הרוחות, להכניס קצת שפיות לתוך ביצת השנאה והפחד.

     

    המחבל אלעוקבי
    המחבל אלעוקבי

     

     

    כ־250 אלף בדואים חיים בנגב, מרביתם עובדים בערים וביישובים היהודיים. אלעוקבי, 21, עבד כמסגר אצל קבלן המועסק על ידי אחד המפעלים הגדולים באזור ים המלח. אביו חליל אומר שלבנו היו חלומות על חיים טובים רחוק מכאן. "בחודש פברואר הוא נסע לקנדה כדי ללמוד ולעבוד. כשנחת בקנדה שאלו אותו 'איפה הוויזה של העבודה והלימודים?' ולא הייתה לו. הוא לא ידע שזה החוק שמה. החזיקו אותו 48 שעות בשדה התעופה ושלחו אותו בחזרה לארץ. זה היה לו קשה".

     

    פגשנו אותו במקרה ביום שלישי בבוקר בתחנת דלק על כביש 31, מחכה להסעה חזרה הביתה מסידורים. שבט אלעוקבי הוא אחד השבטים הוותיקים בנגב. בשנת 48' ישבו אנשיו בכפר אל־עראקיב, סמוך לקיבוץ משמר הנגב, ושלוש שנים לאחר מכן התבקשו להתפנות מכפרם שהיה תחת ממשל צבאי. לדבריהם של זקני השבט, הובטח להם שיוכלו לחזור לאדמתם כעבור חצי שנה, הבטחה שלא קוימה. חלקם עברו לרצועת עזה וחלקם התיישבו באזור אל־סייד שבצפון הנגב, סמוך לאזור שבו תוקם כעבור 40 שנה העיירה חורה.

     

    כל זה לא מעניין עכשיו את חליל, שבנו מוהנד חוסל מירי אנשי כוחות הביטחון אחרי שרצח את עומרי החייל ופצע עוד עשרה בני אדם. "חינכתי את הילדים שלי לדו־קיום", הוא אומר, "לא לדברים כאלו. מוהנד היה בחור שקט, חייכן, לא היה לו את הדברים האלה בראש. אני לא בתנועה האיסלאמית ולא קיצוני. אני מתפלל בבית, לא הולך למסגדים. עבדתי עם יהודים בכל הארץ בציוד כבד ויש לי חברים יהודים. זה שיש לי זקן זה לא אומר שאני קיצוני. אני מגנה את המעשה, אבל אני לא בטוח שהבן שלי עשה מה שאומרים שעשה. לא ראיתי וידיאו ואם הוא עשה את זה שיראו לי תמונות. אם הייתי יודע שהוא רוצה לעשות דבר כזה, הייתי קושר אותו בכוח לבית".

     

    סגן ראש מועצת חורה, כאיד אבו אלקיעאן, אומר שהמחבל מוהנד אינו מייצג את הכלל. "אני לא רואה כאן הקצנה. עוד לא פגשתי אנשי דת שאומרים 'לך תרצח'. מעולם לא שמעתי כאן הסתה, לא במסגדים ולא ברחוב. ראשי הציבור הבדואי בנגב יצאו בהודעת גינוי חד־משמעית נגד המעשה הנפשע". יש לו גם בקשה: "תפסיקו לפרסם שאלעוקבי הוא מחורה. הוא לא תושב המקום אלא מתגורר ביישוב לא מוכר, אל־גרין, בסמוך לחורה. הם מקבלים מאיתנו שירותי חינוך ובריאות, אבל לא נחשבים לתושבי חורה".

     

    18 אלף איש חיים בחורה. 47 אחוזי אבטלה, מערכת חינוך הישגית עם 62 אחוזי זכאות לבגרות ותשתיות של עולם שלישי. את תהליך ההתקרבות לדת שעוברת החברה הבדואית בעשור האחרון רואים כאן היטב בדמות המסגדים החדשים שנבנו. השפעת הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית ניכרת בשטח. נציג הפלג הצפוני בנגב, אוסמה אלעוקבי, מתגורר בפזורה של חורה. אחת לשבוע מארגנים אנשיו נסיעות למסגד אל־אקצא. את אדמות המריבה של הבדואים בדרום הם מכנים "אל־אקצא של הנגב".

     

    בקיץ האחרון נעצרו בעיירה חורה שישה תושבים, שלושה מהם מורים, בחשד שהפיצו את משנת דאעש. לפני שנה דווח על עותמאן אבו אלקיעאן, רופא מתמחה מהיישוב, שיצא לסוריה, הצטרף לכוחות דאעש ונהרג בקרבות. בכבישי האזור נרשמו בחודש האחרון כמה מקרים של יידוי אבנים על רכבים. כל אלו יצרו תחושה של עוינות וחשש.

     

    מפקד תחנת העיירות, סגן־ניצב יניב שלמה, אומר שצריך להיזהר מהכללות. "אנחנו בקשר יומיומי עם ההנהגה והתושבים. החיבור הוא מצוין ויש לנו פרויקטים קהילתיים משותפים. אני לא מרגיש שישנה הקצנה דתית. תומכי דאעש הם המיעוט שבמיעוט. גם בנושא הלאומני אני לא רואה הקצנה".

     

    אלעוקבי היה מוכר לכם?

     

    "הוא לא היה מוכר לנו. לא נתקלנו בו בהפרות סדר כמסית או כעבריין".

     

    בתחום אחריותו של סנ"צ שלמה שש עיירות בדואיות, 11 יישובים מוכרים בתהליכי הסדרה ועוד כ־20 כפרים לא מוכרים. הגזרה שלו גובלת בדרום הר חברון, 37 ק"מ של קו תפר. "עד לפני חודש היו שם 12 פרצות בגדר ההפרדה, שדרכן נכנסו מאות שב"חים ביום", הוא מספר. "אבל מאז תחילת גל הטרור האחרון, משרד הביטחון סגר את הפרצות. יש בדואים שמעורבים בהסעה של השב"חים מהגדר לבאר־שבע או לצמתים. אבל בשבילם זו פרנסה, לא עניין לאומני".

     

    בחודש האחרון היו 13 אירועים של יידוי אבנים בצירים ראשיים בנגב. אבל גם זה, אומר סנ"צ שלמה, לא מעיד בהכרח על הקצנה. "בכל תפיסות המיידים שביצענו היה מדובר בילדים מתחת לגיל 18 שאמרו בחקירה: 'אני רוצה להיות גבר. להראות לחבר'ה שאני גבר'. הם הולכים בקבוצות של שלושה־ארבעה ילדים, זורקים ובורחים. באף מקרה שעצרנו מיידים הם לא אמרו לנו 'זרקנו על רקע לאומני'. אתה לא רואה פה דגלי פלסטין ותהלוכות בעד אל־אקצא, למרות שגם פה קיימת דאגה לאל־אקצא. אתה רואה רק אקשן של צעירים שבאים לעשות בלגן מתוך שעמום. עצרנו אנשים שקראו בפייסבוק לזרוק אבנים, אבל גם המסיתים הם מיעוט. ראשי היישובים עצמם יוצאים לצמתים כדי למנוע הפרות סדר. הם מבקשים מאיתנו להקים עוד נקודות משטרה. תושבי היישובים עצמם מתנגדים לדברים הללו מתוך רצון לקיים חיי שגרה".

     

    חמושים במטאטא

     

    את השגרה הזו מנסים גם בדימונה לשמר בכל הכוח. 100 עובדי ניקיון מעסיקה העירייה, 50 מהם בדואים ותושבי שטחים. חיים ורנצקי, מנהל אגף שפ"ע (שיפור פני העיר), אומר שהדו־קיום בעיר הוא עובדה קיימת. "בין עובדי המטאטא יש לי רוסים מבוגרים ובדואים צעירים. זה לא שהם מדברים כל היום, אבל היחסים בסדר גמור. יש לי שלושה טרקטוריסטים ערבים שעובדים כל היום עם יהודים והם מדברים חופשי, צוחקים ואין שום בעיות. בצוק איתן הפעלנו צוות מתנדבים לפינוי וניקוי מקלטים בבתים משותפים. בצוות הזה היו בדואים ותושבי שטחים. יש לי 17 עובדי שטחים, שמונה מהם עובדים כאן כבר 30 שנה, ושניים מהוותיקים נדקרו באותו יום שישי".

     

    הנער בן ה־17 שדקר את ארבעת עובדי הניקיון הערבים מוכר למשטרה מעבירות סמים, רכוש ואלימות ובחקירתו טען כי כל הערבים מסוכנים ולכן יצא לדקור ערבים. מעצרו הוארך בשבוע שעבר והוא נשלח לשבועיים הסתכלות.

     

    מאז האירוע האווירה בעיר מתוחה. ורנצקי אומר שהפחד הדדי. "היום העובדים שלי מפחדים לצאת לרחוב לא פחות מהתושבים, בגלל שדקרו כאן ערבים. הם אומרים לי: 'אנחנו יוצאים לעבוד ברחוב כי אנחנו חייבים להתפרנס, אבל אנחנו חיים בפחד'. מצד שני, כשהעובדים שלי מסתובבים ליד מוסדות החינוך והורים רואים אותם הם מזעיקים משטרה מחשש שמדובר במפגעים, למרות שאפשר לראות בבירור שהם מסתובבים עם מטאטא ועגלה של פח זבל".

     

    אחר כך הלכנו לשיכון שבו מתגורר הדוקר ואחיו אמר שהוא לא מעוניין לדבר והוסיף: "כדאי שתלך מפה בטוב". בחנייה פגשנו מספר צעירים שהצדיקו את מעשהו של השכן. "אין היום אמון בערבים", אמר אחד מהם, "כל ערבי יכול להפתיע אותך בדקירה. אנחנו לא רוצים שבדואים וערבים יסתובבו בעיר שלנו".

     

    אלו שנדקרו מנקים לכם את הרחובות.

     

    "לא צריך שהם ינקו לנו, אנחנו ננקה בעצמנו".

     

    ואף על פי כן, לראש העיר בני ביטון אין שום ספקות. "ברור שנמשיך להעסיק ערבים. יש לנו שכנות אדירה עם הבדואים. מה שקרה לא מייצג את דימונה. אחרי האירוע נסעתי עם מפקד התחנה של דימונה, סגן־ניצב אבי כהן, לבקר את הפצועים בבית החולים. עברנו אחד־אחד, דיברנו איתם ועם המשפחות. גיניתי את הפיגוע בתוקף. אני גם משבח את ראשי הרשויות וראשי המגזר הבדואי שיצאו בגינוי חריף לפיגוע בבאר־שבע. זו מנהיגות אחראית".

     

    עבדאללה אל־מחדי, אחד העובדים שנדקרו, אומר שהוא מפחד לחזור לעבודה אחרי שיחלים.

     

    "אני מודע לכך שהוא עבר טראומה לא פשוטה. הגעתי לזירה דקות ספורות אחרי שהוא נדקר וראיתי אותו שוכב מדמם על הארץ. המסר שלי אליו שהוא חייב לחזור אלינו לעבודה. אני מבין את החשש שלו אבל זה באמת אירוע נקודתי יוצא דופן. אם נצטרך, נדאג לו לטיפול פסיכולוגי, נדאג שהוא יחזור לעצמו ולעבודה".

     

    העברנו את המסר לאל־מחדי. "באמת שזה מעודד אותי. בעזרת השם אני אחזור לעבודה, אני רק צריך להרגיש יותר טוב". הוא התפלא לשמוע שהצעיר שדקר אותו נשלח להסתכלות. "אני לא התרשמתי שהוא משוגע. הוא נראה בסדר גמור, נורמלי. הוא פנה אליי בפעם הראשונה כדי לבדוק אם אני ערבי. הוא זיהה אותי לפי המבטא. אחר כך הוא חזר עם סכין ודקר אותי. אני מקווה שימצו איתו את הדין".

     

    בסוף היום חזרנו אל אבו־אלקיעאן, סגן ראש מועצת חורה. "אין לנו ברירה אלא להמשיך בדו־קיום", אמר, "כי אי־אפשר אחרת. חצי מעובדי המועצה שלנו הם יהודים. הם באים לעבודה בכל יום ואין שום בעיה. אני לא יכול לספור כמה אנשים מחורה עובדים בכל הארץ, לא רק בבאר־שבע. אנחנו מעורבבים ביחד, החיים שלנו משותפים. לנערים מדימונה שאמרו לך שהם לא רוצים לראות ערבים אצלם בעיר אני אומר: בואו אלינו לחורה ותראו באיזה כבוד יקבלו אתכם. כמו שאצלכם עובדים ערבים, אצלנו עובדים יהודים: רופאים בקופת חולים, אחיות בטיפת חלב, מורים בבתי הספר. איש המחשבים במועצה הוא יהודי. מהנדס המועצה. הנהלת חשבונות. בואו תראו, אין כאן שנאה". ¿

     


    פרסום ראשון: 22.10.15 , 13:23