שלישי 04 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פרט מתוך מיצב של גל וולינץ
    7 לילות • 24.11.2015
    מכובש לקורבן
    הרבה תערוכות, הרבה עניין, הרבה ביקורת. סיכום הפרויקט המושקע 'בויס, בויס, בויס'
    דנה גילרמן

    משימה לא פשוטה לקח על עצמו האוצר ליאב מזרחי: הפרויקט 'בויס, בויס, בויס', שעליו עבד במשך שלוש שנים וכולל שבע תערוכות בשבעה חללי תצוגה בארץ בהשתתפות 80 אמנים. הפרויקט מתמקד בהשפעתו של ג׳וזף בויס, האמן הגרמני המהולל, על האמנות המקומית. בויס (1986־1921) הפך למיתוס כבר בחייו. נקודת המוצא ליצירתו הייתה הביוגרפיה שהמציא לעצמו: בעת מלחמת העולם השנייה הוא שירת כקשר בחיל האוויר הגרמני, מטוסו הופל בחזית הרוסית והוא חולץ מן השלג על ידי טטרים שמשחו את גופו הפצוע בשומן חיות ולבד. חומרים אלו הפכו למרכזיים בעבודותיו. הוא גם ידוע באמרתו הנהדרת שכל אחד יכול להיות אמן. בויס תפס את עצמו כשאמאן והאמין בכוחה של האמנות לרפא את החברה. אמנים ישראלים רבים שאבו השראה ממנו בשנות ה־60 ו־70.

     

    התערוכה השביעית והאחרונה במסגרת 'בויס, בויס, בויס' מוצגת כעת בבית האמנים בתל־אביב ומאפשרת לומר כמה דברי סיכום על כל הפרויקט, שיצר סביבו עניין רב וגם ביקורת. הטענה המרכזית של מזרחי היא שהשינוי שבויס עבר - מחייל בצבא הנאצי לקורבן - משקף את השינוי שחל באמנות הישראלית לאחר מלחמת יום כיפור: היא החלה להתייחס אל עצמה לא ככובש אלא כקורבן.

     

    גם אם אין זו טענה חדשה - כפי שנטען נגד מזרחי - המחשתה יכולה הייתה להיות מרתקת עבור צופים שאינם מעורים בשיח האמנותי. כלומר, להראות באמצעות יצירות אמנות כיצד החברה הישראלית החלה לקרוס אל תוך עצמה, לאבד את האתיות ואת המצפון. בפועל, קשה היה להבין את זה מהתצוגות השונות. מזרחי בחר להציג דווקא יצירות לא מוכרות מאותה תקופה לצד עבודות עדכניות של אמנים צעירים, במקום ליצור דיאלוג בין עבודות קאנוניות ובין מה שנוצר בשוליים באותה תקופה ולאחריה, ובכך גם למקד את המבט בשינויים שחלו פה. אחת העבודות בבית האמנים - המעיל והנעליים מלבד שיצרה צפיה דגני כמחווה למכתב שכתבה לבויס מורתה, תמר גטר - מראה עד כמה השילוב הזה היה יכול להיות מקורי ומעניין.

     

    יש לא מעט עבודות מצוינות בבית האמנים: המיצב של ארז ישראלי, שמפרק את גופו של בויס וגם את המיתוס, או המיצב המשעשע של גל וולינץ, שמתייחס לבויס כאל קוסם. לצד אלה יש עבודות מוצלחות שקשה לקשרן לתזה ועבודות לא טובות שלא בהכרח היו צריכות להימצא שם, זה כוחו של מזרחי, וגם חולשתו. האוצרות שלו היא אינטואיטיבית. לעיתים זה יוצר מופע מרתק, ולעתים הוא אינו מצליח לתווך בבהירות את האסוציאציות שמניעות אותו.

     


    פרסום ראשון: 24.11.15 , 12:45