איך לכתוב ביקורת על "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" כשאתה מתרגש מעצם העובדה שאתה רואה את "מלחמת הכוכבים"?
אודה ולא אבוש: את הטקסט הזה כותב בדקות שלאחר סיום הסרט מבקר קולנוע שהוא במקרה גם מעריץ מושבע ולא־מתנצל של סאגת מלחמת כוכבים עוד מילדות. משום כך הביקורת הזו היא לכאורה בגדר עדות פסולה. מכתב ממעריץ, מילד מאוהב. אלא שחובבי מלחמת הכוכבים הוכיחו כבר בטרילוגיה הקודמת והכושלת שהם במידה רבה הקהל הביקורתי והקשה מכולם, שלא עושה הנחות כשהוליווד מזלזלת בסדרה האהובה עליהם ועושה ממנה עוד סרט מחופף. אנחנו לרוב הראשונים להתאכזב. ואנחנו לא. לא הפעם.
אחרי העיסוק בהייפ ובהתרגשות, יש גם סרט – והוא די אדיר. הוא לא נטול בעיות, אך האופן שבו היוצרים הצליחו לחבר את הסיפור לדור חדש של כוכבים תוך שמירה על גיבורי הסדרה המקוריים, פשוט מעורר הערכה. יש פה שילוב מושלם בין נוסטלגיה לדם חדש.
במרכז הסרט שני גיבורים בלתי צפויים, וזה כבר מעורר הערכה: חייל אימפריה פחדן והססן שמחליט לערוק לכוחות הטוב, אבל לא מתוך איזשהי גבורה גדולה. ומנגד נוודת על כוכב מדברי עם רקע קצת מסתורי. השחקנים הלא מוכרים ג'ון בויגה ודייזי רידלי נכנסים באופן מושלם לתפקיד שכל חובב מלחמת הכוכבים צעיר יכול להזדהות איתו: הם המעריצים, האנשים שגדלו על אגדות על קרבות שהיו ונשכחו, ורק מנסים להשתוות לדור הקודם המהולל. אך הדרך ארוכה וכואבת. ואם יש לסרט אס אחד לא צפוי שהופך אותו לנפלא ברגעים מסוימים – או ליתר דיוק אסית – זו הדמות של רידלי: לראשונה כמעט בתולדות הסאגה מוצבת פה גיבורה נשית ראשית באמת.
הבמאי ג'יי ג'יי אברהמס מחזיר לסדרת הסרטים את מה שהפך אותה לכה אהובה: בניית עולמות יפהפיים ולא מוכרים (בכלל, הסרט מרהיב לעין), קרבות חלל נוגדי גרביטציה, מוזיקה סוחפת של ג'ון ויליאמס, ובעיקר מנה כפולה ומכופלת של האריסון פורד בתפקיד האן סולו, שמצליח להקסים ובסוף גם לרגש מעבר לצפוי.
הסרט כאמור אינו נטול בעיות" פה ושם מתקשקשים יותר מדי על "הכוח", באמצע יש האטה מסוימת בקצב העלילה ועוד. וכן, פה ושם יש גם תחושה שהבמאי התפתה יותר מדי להגיש למעריצים את "מיטב הלהיטים" של סרטי מלחמת הכוכבים לדורותיהם. כמעט כל סצינה כוללת ריפרור, כל קו עלילה הוא בר השוואה למשהו שראיתם בסרטים הקודמים. זה ללא ספק מענג וסוחף וכיפי, אבל באותה מידה אי אפשר לטעון ש"הכוח מתעורר" פורץ איזשהי דרך חדשה, בטח לא אומנותית וקולנועית. הוא בסך הכל שובר קופות נוצץ ומאוד מבדר, המיטב שהוליווד יודעת להגיש לנו – וזה בסדר גמור.
ואם אתם בענייני דירוגים, אפשר לשער ששני הסרטים הראשונים בסדרה ("תקווה חדשה" ו"האימפריה מכה שנית") יישארו בינתיים שתי הקלאסיקות הגדולות היחידות, כש"הכוח מתעורר" משתרך קצת מאחוריהם בתור הבן הצעיר והנמרץ שנושא את עיניו בהערצה לאבא ואמא. אבל למעשה הוא משתווה ברמת הכיף שלו ל"שובו של הג'דיי", ולבטח יותר טוב ושלם מכל אחד משלושת החלקים הנוראיים של הטרילוגיה השנייה שיצר ג'ורג' לוקאס בעשור הקודם.
אחד הרגעים המרגשים בסרט החדש (אל דאגה, אין כאן ספוילר) מתרחש יחסית בתחילתו, אז נכנסים האן סולו ושותפו צ'ובאקה לחללית הוותיקה שלהם, והאריסון פורד פולט ברגשנות לא אופיינית לו: "צ'ואי, חזרנו הביתה". אכן, חזרנו הביתה. תודה לך ג'יי ג'יי.
