עוד לפני שהכרתי את דניאל, הכרתי את אמא שלו.

נולדתי בבולגריה ועליתי לישראל בגיל חמישה חודשים. אחרי שגדלתי ביפו, במעוז הבולגרים, הגעתי בגיל 18 לקיבוץ בית־אלפא, לשנת שירות. שם פגשתי את עזרא, אחיו של דניאל, ובהמשך את אמא שלו, שטיפלה בחולים בקיבוץ. היא החליטה שאני רזה מדי, לקחה אותי תחת חסותה והכריחה אותי לאכול כל יום דייסה.

את דניאל פגשתי במשחק כדורסל. הוא היה כדורסלן מאוד מוכשר, וכשבאתי לצפות באחד המשחקים שלו היה בינינו קליק. הוא היה אז קצין בשריון, סגן מפקד הפלוגה של אביגדור קהלני. הוא שירת יחד עם קרוב משפחה שלי, מכפר־אחים, והוא חקר אותו לגביי והוציא ממנו פרטים. הפכנו לזוג.

חצי שנה היינו חברים, ואז פרצה מלחמת ששת הימים. בצבא שלחו שלחו אותי לשמש מזכירה ראשית באגד ארטילרי. נכנסתי לסיני יחד עם כל האגד הארטילרי, דרך רפיח, הייתי כל הזמן עם הכוח — וכך גם נודע לי על האסון לפני כולם.

אחרי שדניאל נהרג, קרסתי נפשית. נכנסתי למערבולת רגשית קשה מאוד, אבל מבחינת הצבא לא נחשבתי לכלום, לא היה לי שום מעמד. מבחינתם החברה לא נחשבה לחלק מהאבלים, ולכן לא הצמידו לי מש"קית ת"ש או עובדת סוציאלית. הייתי אוויר מבחינתם. זה מעודד לדעת שהיום המדינה יודעת ללוות גם את בנות הזוג של החללים, שלא כמו בתקופתי.

הקשר שלי עם המשפחה של דניאל נשמר. הייתי נוסעת לבקר את ההורים שלו בבית־אלפא, והבנות שלי היו קוראות להם "סבא גדליה וסבתא איטקה". הזמן עבר, אבל מבחינתי הם המשפחה שלי.