"אמא, אני יודעת כמה רצית שהעולם ישמע וידע על הכאב והצער של היוצאים בשאלה. הזעקה שלך נשמעה בכל הארץ ואני רוצה שתדעי שכבר הצלחת להשפיע על אנשים. עצוב לי שהייתי צריכה לשלם את המחיר ולאבד אותך".

בגיל 34 כבר הייתה אסתי לבית אירנשטיין, מהמשפחות המיוחסות בחסידות גור, אם לשבע בנות. "היא הייתה אומרת שזה בפני עצמו לא הגיוני", נזכרת תמי, בתה בת ה־26. "היה לה קשה, ועדיין היא הייתה אמא מדהימה: חזקה, מכילה, מחברת, אוהבת, מחמיאה בטירוף. היא חינכה את כולנו בצורה מופתית".

על היחסים בין הוריה, שהובילו את אסתי לנסות ולשים קץ לחייה לפני כשמונה שנים, למדה תמי רק בדיעבד. בספרה "עושה כרצונו", שאותו הקדישה באהבה לתמי, מגוללת אסתי, בשינוי שמות הנפשות הפועלות, את סיפור חייה, וחושפת את הסודות האפלים שהובילו אותה לנטוש את החסידות ולהותיר את בנותיה מאחור.

“לפני כשמונה שנים היא החליטה לקחת עשרות כדורים, בלעה אותם והלכה לישון”, מספרת אסתי. “אבא שלי מצא אותה, הזעיק אמבולנס והציל אותה. כשאמא התעוררה היא רצתה לעזוב הכל, הרגישה שהיא חיה בשקר, התייסרה שהיא מחנכת אותנו בדרך שפגעה גם בה".

קראו עוד: המכתב האחרון של אסתי וינשטיין

יהודית אירנשטיין, אמה של אסתי, נפרדת מבתה

תמי עצמה החלה למרוד במוסכמות החברה החרדית כבר בגיל 12. כשהייתה בת 17, התארסה בשידוך. עשרה חודשים לאחר מכן התחתנה, ושמונה חודשים לאחר החתונה נכנסה להיריון. "היינו נשואים שנתיים שבהן הלכתי ונעשיתי פחות ופחות דוסית. זה התבטא בעיקר בלבוש, הכנסתי הביתה מחשב, התחלתי לראות סדרות חילוניות, נפתחתי לעולם".

תמי ניהלה עם אסתי אמה שיחות בנוגע למחשבות לעזוב את העולם החרדי. "אמרתי אז לאמא: 'אם יום אחד את באמת עושה את זה, את מודיעה לי'. וכך היה. שבועיים לאחר שעזבה, גם אני קמתי והלכתי".

תמי הייתה אז בת 19, ואמא לתינוק. "את האומץ לעשות את הצעד הזה קיבלתי בזכותה. היום אני מבינה שלמעשה אמא הצילה אותי".

לאורך השנים, תמי הייתה עדה לניסיונותיה של אמה ליצור קשר עם בנותיה, אחיותיה של תמי, שנותרו חרדיות. "היא נתקלה בטריקת דלתות וצרחות 'את לא אמא שלנו יותר'. הן קראו לה 'רוח רפאים', ובכל פעם מחדש אמא הייתה מתרסקת בבכי. כל השנים היא המשיכה לרצות את הקשר איתן ולהתגעגע אליהן. כשהבינה שאין סיכוי, בחרה לסיים את החיים.

"תמיד יהיו לי נקיפות מצפון שאולי היינו יכולים לעשות יותר. היה רגע בהלוויה שהתקשיתי להחזיק את עצמי. כל החסידות עמדו מעל הקבר ובכו ובא לי להגיד: מה זו הצביעות הזו? איפה הייתם? עכשיו כואב לכם עליה? כעסתי, אבל החזקתי את עצמי ואמרתי: היום אני חושבת רק על אמא".