מבצע מנגיסטו

ד"ר גרמאו מנגיסטו לא שוכח את המפגש הראשון שלו עם ישראל, לאחר העלייה מאתיופיה. "מיד כשהגענו נשלחנו לעכו, למרכז הקליטה. פגשנו שם מתנדבת, נדמה לי שהיא הייתה בת שירות לאומי, שקודם כל הראתה לנו איך מסדרים את המיטה. היא כנראה חשבה שאנחנו ממש לא יודעים שום דבר, כי תוך כדי שהיא הראתה לנו איך מסדרים את המיטה, היא גם נכנסה למיטה ושכבה", הוא צוחק. "אתה מבין? היא הדגימה לנו איך ישנים".

25 שנים עברו מאז. היום איש לא יחשוד במנגיסטו בן ה־40, סופר ודוקטור לתקשורת מאוניברסיטת חיפה, שהוא לא יודע להציע את המיטה, ובטח שלא ינסה ללמד אותו לישון בה. אבל גם אחרי שהסיפור הקצר שכתב, "חלום בדמי כבוד", נכנס לראשונה לתוכנית הלימודים לבגרות, מנגיסטו עדיין לא הצליח להשתלב כמרצה במוסד להשכלה גבוהה והוא יודע היטב שתקרת הזכוכית עוד שם, מעל לראשו ולראשי רבים מאוד מבני הקהילה האתיופית.

וזה לא שהבחירה לא משמחת אותו. להפך. "זאת הרגשה נפלאה", הוא אומר. "בעיקר חשובה לי האפשרות שילדים ממוצא אתיופי ילמדו סיפור על הקהילה שלהם. לא כי זה חדש להם. כל ילד יודע מה שאבא ואמא שלו מספרים לו ומכיר את החלום לעלות לירושלים, אבל לשמוע את הסיפור יחד עם חבריהם הלא־אתיופים, זה נותן להם תחושת גאווה. הרגשה שהנה, גם לנו יש סיפור, וחברינו יכולים ללמוד מאיתנו. אם עד היום היינו רק צרכני ידע, והילדים שלנו ישבו בכיתות ולמדו על קהילות אחרות, עכשיו אנחנו הופכים ליצרני ידע, לבעלי סיפור משל עצמנו. את הסיפור שלנו צריך לשמוע. אני מאמין שחברה בריאה נוצרת אך ורק באמצעות למידה הדדית. ילדים שלומדים נרטיב אחד בלבד גדלים להיות בורים, צרי אופקים ונטולי כישורים תרבותיים".

בעקבות המלצות ועדת ביטון, יילמד הסיפור, העוסק במפגש שבין החלום האתיופי על ציון הנכספת ובין ישראל והצברים, הן בחטיבת הביניים והן בחטיבה העליונה, כשאלת רשות לבגרות. זוהי הפעם הראשונה שסיפור שכתב יוצא אתיופיה נכלל בתוכנית הלימודים. "עם השנים, קבוצות מוחלשות בחברה ישראלית תובעות ביטוי לתרבותן, לדברי ימיהן ולזהויות שלהן, ובהן בני הקהילה האתיופית, שכבר לא מקבלים בשתיקה את הנרטיב ההגמוני", מנסה מנגיסטו לבודד את הגורמים שאיפשרו את הבחירה. "במקביל, החברה הישראלית התבגרה, והשיח ההגמוני המערבי מוכן להכיל בתוכו היבטים מסוימים של נרטיבים לא־מערביים".

מפגינים אתיופים נגד גזענות. "הדור הצעיר של הקהילה בישראל גילה שאדם מנותק מקהילתו לעולם לא יכול להשתלב" | צילום: זהר שחר

נשמע אוטופי.

"אנחנו עוד רחוקים מאוטופיה. הזהויות והנרטיבים של הקהילות הלא־מערביות, ושל הקהילה האתיופית בפרט, רחוקים מלהיות בעלי משקל שווה והם נחשבים עדיין נספח תרבותי. נכונה לנו עוד עבודה עד שהחברה הישראלית והממסד הישראלי יראו בתרבות ובזהות שלנו שוות ערך".

משטרה לא מחוברת

אנחנו נפגשים בביתו של מנגיסטו בכפר־סבא, שכונה קטנה וקשת יום בשולי העיר, שבתיה בתי רכבת ישנים. כל חפצי המשפחה הקטנה — מנגיסטו, אשתו איילת, גננה במקצועה, והילדים לִיאֵם בת השנתיים ואורעד, בן ארבעה חודשים — כבר ארוזים לקראת המעבר לדירה ברחוב המקביל. "זה היה הבית של סבתא של אשתי וגרנו פה איתה, אבל היא נפטרה ועכשיו אנחנו עוברים לדירה שכורה, קטנה יותר", הוא מסביר. "גם אנחנו, כמו בני הדור שלנו בישראל, נודדים בין דירות שכורות".

אני שואל אותו על הסערה שקמה בשבוע שעבר, קצת אחרי הבשורה על הכללת סיפורו בתוכנית הלימודים. כזכור, מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך אמר אז, בהקשר של יוצאי אתיופיה, כי הוכח שמהגרים מעורבים יותר בפשיעה, והסביר כי "כשישנה קהילה שמעורבת בפשיעה יותר, וזה אותו דבר כשנתייחס לערבים או למזרח ירושלים... כאשר שוטר פוגש חשוד, מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מאשר היה חושד בו אילו היה מישהו אחר. זה טבעי".

"עובדתית, המשטרה לא נחשבת היום כוח מגן כי אם כוח רודף בקהילה האתיופית", אומר מנגיסטו. "המשטרה לא רגישה לבני הקהילה, לא מחוברת. חובה לשנות את התחושה הזו. אבל אם המפכ"ל אומר, טבעי ששוטרים יחשדו באתיופים כי הם חושדים בחשודים — אתה לא יכול לצפות מהשוטר הפשוט שינהג בסבלנות כלפי בני הקהילה. בסופו של דבר, המסרים האלה מחלחלים למטה, מתורגמים למעשים. אני מקווה שהמפכ"ל אמר את הדברים בנימה ביקורתית פנימית, כי אם הוא מחזיק בעמדה שמעורבות בפשיעה בקרב קהילות מתויגות היא בטבע שלהן — אנחנו בצרות צרורות.

"שמעתי פעמים רבות שאמרו שהשוטרים המזרחים מפעילים כוח לא־פרופורציונלי נגד בני הקהילה. אז אני אמור להסיק מזה ששוטר הוא אלים כי הוא מזרחי? כמובן לא. מה שהופך אותו לאלים זה האקלים החברתי, התפיסה הרווחה בחברה. מה החברה חושבת, מה ההנהגה חושבת על קהילה מסוימת. בעיניי, הקהילות המתויגות — מזרחים, אתיופים וגם ערבים — חייבות לפעול יחד כדי לקדם את הזכויות הבסיסיות שלהן: שיטור ומשפט הוגן".

דמאס פיקדה מוכה על ידי שוטרים. "עובדה שבסופו של דבר התיק נסגר"

המקרה של החייל דמאס פיקדה, שהוכה על ידי שוטרים והצית את המחאה האתיופית, זיעזע את הציבור כולו.

"נכון, אבל הסיבה לכך היא שהבחור היה חייל. הרי היינו אמורים להזדעזע מעצם העובדה שצעיר חף מפשע הוכה וזכותו הטבעית הופרה. אבל לא, הסיבה לזעזוע וליחס החיובי שפיקדה זכה לו, בתקשורת ובדעת הקהל, הייתה שיש עליו מדים. מבחינת הציבור, השוטרים לא היכו אתיופי אלא חייל — וזה כבר ממש לא מקובל. זה מסביר בדיוק את ערכי החברה הישראלית, שבה הצבא הוא ערובה לקיום שלנו כמדינה. זו לא הייתה פגיעה באדם או פגיעה באתיופי, שבדרך כלל גוררות הרבה פחות סערה ציבורית, אלא בסמל המדינה.

"ואגב, עם כל זה, עובדה שבסופו של דבר המדינה החליטה לא להגיש כתב אישום נגד השוטרים המכים. באופן אני מאמין שגם המשפט בישראל הוא עניין של מעמדות וכוח. אם אתה בן אדם שיכול להפעיל את המערכות או לשכור עורך דין מהשורה הראשונה ולדבר עם האנשים הנכונים — תוכל להטות את הכף לטובתך. לתחושתי, אם לחייל היה כסף או שהוא היה מגיע מקהילה בעלת מעמד חברתי עדיף — התיק לא היה נסגר".

באופן דומה הוא מתייחס גם לאברה מנגיסטו, שבימים אלה מלאו שנתיים להיעדרו ולפי פרסומים זרים נמצא בשבי חמאס. "אברה מנגיסטו נעדר כבר שנתיים. הממשלה מטפלת בנושאים בוערים, שמדברים עליהם בתקשורת, שיש בהם כוח ומעמד. כשאתה מגיע מקהילה חלשה, יש לך פחות נראות וקל להתעלם ממך. הרבה יותר קשה לדחוף את הנושא שלך לפתח מעונו של ראש הממשלה. אני מתרשם שרק כשראש הממשלה פותח את הטלוויזיה ורואה שמדברים על אברה, הלחץ החברתי עושה את שלו. לגלעד שליט למשל הייתה יחצנות טובה והציבור התגייס. במקרה של אברה, מדובר במשפחה מאוד אמיצה שעושה כל מה שהיא יכולה, במגבלות משמעותיות. צריך לגרום לציבור להזדהות ולהפוך את הנושא לנושא הכי בוער. רק כך המאבק יוכל להצליח".

אברה מנגיסטו. "נעדר כבר שנתיים"

כתוב בעור

גרמאו מנגיסטו עלה לישראל ב־91', מהכפר קוקוש שבמחוז גונדר באתיופיה, עם אביו ואחיו. אמו נפטרה יום לפני העלייה ונקברה באדיס־אבבה. מנגיסטו היה אז בן 14. "בגלל זה יש לי מבטא כבד בעברית, כי הגעתי בגיל מבוגר יחסית", הוא אומר. "אני זוכר הכל מאתיופיה וחולם עד היום הרבה על הכפר שלנו, ששכן בעמק בין ארבעה הרים גבוהים, ועל חיי היומיום בו. זה היה מקום מיוחד מאוד".

שישה ילדים נולדו למשפחת מנגיסטו באתיופיה. גרמאו הוא השלישי, לאחר שתי בנות. יש לו אח צעיר ממנו, שאחריו נולדו שני בנים שנפטרו — האחד בגיל שנתיים והשני בלידה. "באתיופיה לא כל התינוקות שורדים", הוא אומר. הוריו, חקלאי ועקרת בית שגם עבדה בחימר, הקנו חשיבות עליונה ללימודים. "כילדים הם חלמו ללמוד, אבל נסיבות החיים לא איפשרו זאת. האחיות הגדולות שלי נישאו בגיל צעיר ולא למדו, והיה ברור שאני זה שאמור להגשים את חלום הלימודים".

בצעד חריג יחסית לסביבה, שלחו ההורים את בנם לבית הספר. "זה דבר שמעטים בכפר הרשו לעצמם. כמעט כל הילדים השתלבו בעבודות הבית והשדה, אז כשיצאתי בבוקר עם הילקוט על הגב, הילדים שרעו את הבקר נעצו בי מבטי בוז. חלק כינו אותי בשמות גנאי, קראו לי בטלן — אבל לא נשברתי. התמדתי בלימודים".

האהבה לכתיבה, הוא מספר, הגיעה מוקדם מאוד. "גם כשלא היו מקום מתאים או אמצעים בסיסיים, הרגשתי שאני חייב לכתוב. הייתי מתיישב על סלע, חושף את הירכיים וכותב על העור בקנה קש כל מה שרק עבר לי בראש".

הילד היחיד בכפרו שהלך לבית הספר הרגיש שבעלייה לישראל הוא עומד להגשים את החלום שהחל באתיופיה — ללמוד, "אבל כשהגענו, פתאום קבעו שאני צריך ללמוד עברית באולפן ואז ללמוד איזה מקצוע שנה־שנתיים ולסיים את הפרק הזה בחיי", הוא אומר. "חשבו שאני מבוגר. שלחו בערך 200 נערים מבני הקהילה שלי לפנימייה מקצועית, אבל אני התעקשתי ללמוד. הרגשתי שאני מגשים לא רק את חלום השיבה לירושלים, אלא גם את החלום האישי, ובעצם המשפחתי, לרכוש השכלה".

בסופו של דבר, הוא נשלח לפנימיית כפר־סיטרין, ישיבה ומכללה טכנולוגית שבה הנערים לומדים מקצוע במקביל ללימודים לבגרות מלאה, והחל ללמוד במגמת חשמל, הרחק ממשפחתו. "זה לא היה קל", הוא מודה. "יצרו עבורנו מסגרת דתית מאוד מגבילה ולא נתנו לנו לחרוג ממנה. הפנימייה עיצבה אותי, אפילו בדברים קטנים. כשנכנסתי לפנימייה, למשל, אכלתי אוכל חריף, כמו אתיופי טיפוסי. עכשיו אני ממש מתקשה לאכול חריף".

ובכל זאת הצלחת להישאר עם השם האתיופי שלך. איך לכולנו עיברתו את השם ועליך דילגו?

"למה דילגו? יש לי שם בעברית — גלעד. אבל הוא לא הצליח להתאזרח, שללתי את האזרחות שלו", הוא מחייך. "אני זוכר שהמורה עמדה במרכז הכיתה ושאלה מה שמי. אמרתי לה: גרמאו. היא לא טרחה להבין את המשמעות שלו. פשוט לקחה את האות הראשונה וקראה לי 'גלעד'. שאלתי: מה משמעות השם גלעד? היא השיבה: מצבה, משהו נצחי. אמרתי לה שהמשמעות של השם שלי באמהרית היא 'פאר', לא מצבה ולא נצחיות. אבל היא קבעה: חשוב שיהיה שם עברי. תגיד תודה שנשמרה אות אחת בשמך. ככה 28 תלמידים ישראלים יוצאי אתיופיה שהיו איתי בכיתה קיבלו, כל אחד בתורו, שם חדש בעברית. אתה מבין? ומה שמרתק בכל הסיפור הזה, זה שהמורה שנתנה לנו את השמות סיפרה לנו לא פעם על האפליה שחוו הוריה כשעלו לארץ".

אז זהו, אין גלעד?

"יש, אבל חלקית. אני מציע אותו כשחבר פרנג'י (באמהרית: כינוי לאדם מערבי, לבן — דא"א) מסתבך עם השם שלי. חוץ מזה יש מקום אחד שבו אני משתמש בו בקביעות: בארומה. תמיד קשה להם עם השם ואני עושה להם הנחה".

כמו במרכז הקליטה, גם בפנימייה נכונו למנגיסטו מפגשים שגילו לו כיצד נתפסים הוא וחבריו בעיני חלק מהישראלים. "פעם באו שני בכירים ממשרד החינוך לביקור בפנימייה. הם נכנסו לכיתה שבה למדנו, 28 אתיופים, עמדו בצד והסתכלו עלינו. היה דיון — המורה שאלה שאלות וענינו, ואז אחד מהם שאל את החבר שלו: איך הם יודעים את הדברים האלה? והשני ענה: הטבע לימד אותם. אז הבנתי את ההערכה של האנשים האלה כלפינו: הם עוד חושבים עלינו כעל אדם 'במצב הטבעי', מי שבא מהטבע והוא נטול תרבות".

אבל למנגיסטו יש גם זיכרונות טובים מהפנימייה. "היו שם מורים שנלחמו למעננו. במיוחד אני זוכר מורה לספרות בשם יעל, שנתנה לנו לכתוב סיפורים קצרים והייתה לוקחת את הקטעים שכתבתי ומקריאה אותם מול הכיתה, ואפילו מול כיתות אחרות. אני חושב שהיא אחד האנשים שהשפיעו עליי הכי הרבה. אני זוכר את עצמי יושב בחדר וכותב הרבה ומקמט את הנייר וזורק לפח, ואז שוב — כותב ומקמט וזורק, עד שהפח היה מתמלא, ורק כשהרגשתי מסופק מהתוצאה — הייתי מגיש. קסמה לי האפשרות לחבר מילים למשפטים ולומר משהו בעל משמעות על העולם. אם הייתי חשמלאי היום, הייתי מרוויח הרבה כסף, אבל תמיד נמשכתי לרוח, למילים".

בסיום הלימודים התגייס למג"ב. "הציעו לי ללכת לצנחנים, אבל אני דמיינתי לי את מג"ב בתור האנשים שניצבים בגבול ומגינים על המדינה. הדימוי הזה קנה אותי", הוא מספר. "שירתתי בעזה. בימים מתוחים התחפרנו בעמדות, בימים רגילים אכלנו גויאבות עם שוטרים פלסטינים. אפשר לומר שהשירות הצבאי היה המפגש הראשון שלי עם הישראלים. עד אז הייתי כל הזמן עם יוצאי אתיופיה. בפנימייה דיברנו בינינו באמהרית כל הזמן, הקשבנו למוזיקה באמהרית — לא התערבבנו. אבל בצבא הפכתי לחלק בלתי נפרד. זו הייתה תקופה מאוד מעצבת מבחינתי. אוכלים ביחד, עושים מארבים ביחד, מתחככים באחרים. אתה ממש נושם את הנשימה של החבר שלך ומרגיש חלק ממנו, כי החיים שלך תלויים בו והחיים שלו תלויים בך".

כאילו הייתי אוויר

מיד עם השחרור נרשם מנגיסטו ללימודי מדע המדינה ותקשורת בחיפה. "בכלל התכוונתי ללמוד ספרות", הוא מודה, "אבל איכשהו חשבתי שתקשורת היא חלק מספרות". בדיעבד, הוא אומר, בחוג לתקשורת התחיל להבין את מקומו כאתיופי בחברה הישראלית. "למדתי על יחסי כוח תרבותיים, למדתי להסתכל מי נוכח ומי חסר, מי מופיע בתקשורת ואיך הוא מופיע בה.

"קח למשל את סיקור הקהילה האתיופית: התקשורת מתמקדת באלימות מצד בני העדה ובתופעות השליליות, בדלות ובעוני, ופחות בפערים ובחוסר התפקוד של הממשלה. הדוקטורט שלי עסק בתפקיד התקשורת בעיצוב הזהות הלאומית של הפזורות היהודיות שהתאחדו בישראל, מקום המדינה ועד לשנות ה־90".

ולאילו מסקנות הגעת?

"תפקיד התקשורת משתנה עם השנים, אבל בכל התקופות אתה מזהה שיש קהילות יהודיות מסוימות שהתקשורת תופסת כ'אנחנו', וכאלה שנתפסות כ'הם'. ודבר נוסף שרואים לאורך התקופות הוא קשר של סימביוזה ממש בין התקשורת להגמוניה, קשר שמשפיע באופן מכריע על מידת השיוך של קהילות מסוימות לזהות הלאומית או על ההרחקה ממנה".

על קבר אמו באתיופיה, שאליה חזר בבגרותו. "אמי לא עלתה לירושלים, אבל ירושלים עלתה לקברה"

איך זה עובד?

"זה קשור לאופן שבו התקשורת תופסת את עצמה. איש התקשורת ממקם את עצמו בקהילה מדומיינת מסוימת שהיא קבוצת השייכות שלו, ה'אנחנו' שלו. הקהילות שנתפסות כאחרות, כלא שייכות, מוצגות כפועלות נגד ה'אנחנו' הזה. במקום הזה התקשורת מועלת בכל ההגדרות של תפקידה — ניטרליות, אובייקטיביות, מקצועיות ואחריות חברתית".

לייצוגים התקשורתיים האלה, אומר מנגיסטו, יש קשר הדוק לאופן שבו נתפסת העדה האתיופית בציבור הישראלי. "אנשים מתקרבים למי שדומה להם, למי שהם מזהים בו את עצמם. התקשורת מתמקדת בעיקר באספקטים השליליים בסיקור הקהילה, ומעבר לזה יש חוסר היכרות, אפילו בורות, לגבי הקהילה והתרבות שלה. הישראלים לא מכירים את הערכים של הקהילה שלנו, שאפשר ללמוד מהם.

"והרי איך אתה מעריך מישהו? יש לך ארגז כלים של ערכים שאתה משווה אליו. אם האדם שמולך לא עומד בהם, תתפוס אותו כאחר, כנחות. זה מה שעושים הישראלים כלפינו. אם אחד הערכים או המדדים האלה הוא, למשל, תעודת בגרות או השכלה גבוהה, ורואים שאחוז הזכאים לבגרות ואחר כך לתואר בקהילה נמוך, אז אנחנו נתפסים כפחות טובים. אבל צריך לזכור שהיכולת לרכוש השכלה גבוהה לא מגיעה משום מקום. אחוז התלמידים האתיופים שנושרים ממערכת החינוך גבוה מאוד, וזו אחת המכות הכי כואבות ומזיקות שהקהילה סופגת — אבל הנשירה הזו לא מתרחשת בחלל ריק. יש גורמים שמחוללים אותה".

מה למשל?

"כמעט כל שנה בפתיחת הלימודים אנחנו שומעים על בית ספר שמסרב לקבל ילדים אתיופים. התופעות האלה פוגעות שוב ושוב בתחושת השייכות של הילדים שלנו ובשאיפה שלהם ללמוד ולהצליח. בני נוער הם רגישים, מגיבים בהקצנה לטוב ולרע לרמזים שמתקבלים מדמויות מחנכות. ילד ששומע, שבבית הספר לא רוצים אותו או לא מאמינים בו, מקצר תהליכים בלי יותר מדי התחבטויות ונושר. וזו רק אחת הסיבות לשיעור הנשירה הגבוה".

לדברי מנגיסטו, ההיכרות החשובה כל כך עם הקהילה האתיופית, היא גם היכרות עצמית. "בתחילת דרכה של הקהילה בארץ, צעיריה נותקו, נשלחו לפנימיות, הוריהם נושלו מהסמכות לחנך", הוא אומר. "מול התערבות השלטון בחינוך הילדים, לא מעט הורים הרימו ידיים. הנערים והנערות, מצידם, ראו במחנכיהם בפנימיות דמויות משמעויות ושעטו בכל הכוח קדימה, להשתלב בחברה. אבל יש לזה מחיר: תחושת ריקנות וחוסר זהות. הילדים האלה גדלו באופן תלוש ממשפחותיהם וקלטו בשלב מסוים שהם מהלכים ללא צל בעולם. בקיץ אחרון ראינו את התוצאות הממשיות של התחושה הזו. פתאום הדור הצעיר של האתיופים בישראל גילה שאדם מנותק מקהילתו ומורשתו לעולם לא יכול להשתלב בצורה בריאה בחברה".

הרגשת אי פעם אפליה על בשרך?

"היו כמה צמתים בחיי שבהם הרגשתי אפליה. אני זוכר שהלכנו בתיכון לחפש עבודה באיזה מפעל בחופש הגדול. חמישה חבר'ה, רק אני אתיופי. מגיע המנהל, מסתכל עלינו, ואז מצביע על כל אחד מארבעת החבר'ה שאיתי ואומר לו מה לעשות ולאן ללכת. עליי הוא פשוט פסח. כאילו הייתי אוויר. ראיתי שהוא מסתובב ללכת ואמרתי, גם אני מחפש עבודה. אז הוא הסתכל עליי, אמר: תבוא ביום אחר וזהו. פנה משם והלך".

נפגעת?

"מאוד. ברור. אבל מקרים כאלה, של גזענות או אפליה גלויות, פחות מדאיגים אותי, כי בזה אתה יכול להיאבק. הקושי האמיתי הוא באפליה סמויה, מתוחכמת ומיתממת. כמו כשמישהו מעריך את ההישגים שלך בצורה מוגזמת, או נתקף זעם כשאתה מבקר אותו כי הוא בכלל לא מכיר בזכותך להביע עמדה".

בקבלת הדוקטורט באוניברסיטת חיפה

הצלע החסרה

ב־2001 חזר מנגיסטו למולדתו כדי לבנות מצבה לאמו, שנטמנה בבית העלמין הזמני של היהודים באדיס־אבבה. "אמא שלי לא עלתה לירושלים, אבל ירושלים עלתה לקברה: לקחתי איתי עפר מהעיר ופיזרתי סביב הקבר. כשנולדה בתי, קראתי לה ליאם, ובשמה הקמתי את אמי לתחייה ומילאתי את החלל שמותה הותיר בי".

למה אתה מייחל עבור ליאם ואחיה?

"החלום שלי הוא שהם יגדלו כאזרחים חופשיים ושייווצרו התנאים שיאפשרו להם לממש את הפוטנציאל הטמון בהם".

אתה דוקטור לתקשורת, הסיפור שלך נכלל בתוכנית לבגרות. דווקא עליך אפשר לדבר כעל סיפור הצלחה.

"נכון, אבל רבים מדי מבני הקהילה, ואני בתוכם, לא מצליחים לתת ביטוי להשכלה ולמקצוע שלנו. גם לי לא קל למצוא עבודה במקצוע שלי ואני מדריך בקביעות בהוסטל לנערים ותמיד נמצא בחיפוש עבודות. כדי להצליח צריך משולש, ולנו חסרה הצלע השלישית: צלע אחת היא ההשכלה, השנייה היא הכישורים, אבל הצלע השלישית היא רשת חברתית — איזה אלוף בצבא שימליץ עליך, איזה מנכ"ל בחברה גדולה שיזרוק עליך מילה טובה.

"פעם ראיתי מודעה של איזו חברה שגייסה עובדים, עם הכיתוב: אנחנו רוצים אנשים דומים לנו לצד צילום של שלושה אנשים בעלי חזות בהירה. זה משקף חלק בלתי מבוטל מהחברות בישראל, שבהן לא נותנים הזדמנות לאנשים שונים. ההפסד הוא גם של בני הקהילה, שרכשו השכלה והכשרה והגישה לעולם העסקים חסומה בפניהם, אבל גם של המשק הישראלי, שמפסיד כוח עבודה איכותי ומשכיל".

מה דעתך על אפליה מתקנת במשרדי הממשלה למשל?

"בעיניי זה אחד הפתרונות העלובים שהמדינה מצאה. לפעמים אתה הולך למשרד או לחברה שמעסיקה מאות או אלפי עובדים, רואה בחורה או בחור אתיופים, וקולט שהם מסתכלים עליך בחרדה. הם חוששים שהתקבלת לעבודה ושאותם עומדים לפטר. למה? כי מעסיקים רבים יוצאים ידי חובה בהעסקת אתיופי אחד. כשבא עוד אחד, הם אומרים: כבר יש לנו אתיופי. עם עלי תאנה לא נאבקים בגזענות.

"לפעמים אתה מרגיש שהצלחת במאבק", הוא אומר, מהורהר. "אני, ביום קבלת הדוקטורט, ממש ראיתי את תקרת הזכוכית קורסת ומתרסקת לרגליי. כל מיני בעלי השפעה ניגשים אליך ומעריכים, אפילו מבקשים ממך להצטרף לכוח העבודה שלהם. אבל אז אתה חוזר לשכונה שלך ואתה קולט שהכל נשכח והכל כשהיה. אתה מנסה ליצור קשר וקולט שכולם נעלמו ושתקרת הזכוכית מתהווה מחדש מעל הראש שלך". •