נכנסתי מתנשפת לאולם הבחינה באוניברסיטה, שתי דקות בלבד לפני תחילת המבחן הראשון שלי כסטודנטית שנה א'. חוץ מהלחץ והבלבול שבורכתי בהם גם, ישבה לי על הראש עננה ענקית בצורת סדאם חוסיין. הרודן העיראקי ותוכניותיו המגלומניות לא ממש התיישבו עם אורח חיי כנשואה טרייה כבת 20 שמתרוצצת בין לימודים לעבודות מזדמנות. רק כשהגעתי סמוך לכיתה קלטתי שהמסכה הארורה נשארה באוטו שנמצא בקצה השני של הקמפוס. התחלתי לרוץ לעבר החניון כאילו רודפים אחריי שני ראשי נפץ בעלי ראש כימי, מחשבת בראש את הסיכוי שסדאם יחליט להפתיע ויקדים ביומיים את סוף העולם שהוא תיכנן לנו מאז חודש אוגוסט. התאריך היה 15 בינואר 1991, ומסביבי העולם הסתער על סופרמרקטים ומילא עגלות במסקינטייפ ובגלילי ניילון. עוד יומיים יפוג האולטימטום שהציב חוסיין למדינות הקואליציה, ואני פותחת את דלת המכונית בידיים רועדות, תופסת את קופסת הקרטון במהירות, ושועטת שוב במעלה השביל כדי להיבחן על רומא העתיקה ושליטיה המטורפים. ביום המחרת גויס בעלי הצעיר דאז בצו 8. אף אחד לא באמת ידע מה הולך לקרות. מיד אחרי שהסעתי אותו לתחנת האיסוף ועמדנו מחובקים דהרתי לכיוון בית־שאן, אל ההורים. בשתיים בלילה התעוררנו לראשונה מנחש צפע שבקע מהרדיו, אימא בכתה ודיברה בטלפון עם אחותה מתל־אביב, אני הדבקתי יריעות ניילון על הדלת ומילמלתי פרקי תהילים. המלחמה החלה

צילום : ידיעות אחרונות