ממרחק הזמן מה שנשאר מהמלחמה ההיא זה מה שנשאר מכל המלחמות האחרות, מכל המלחמות שהיו ותהיינה — רשימת המתים. הרשימה וסיפור המעשה, איך הם לא ראו את פני הבאות, איך חשבו שזה רק יום קרב והלכו עיוורים ואבודים ישר אל תוך האש. סיפור מותם והסיפורים שלעולם מקדימים את רגע המלחמה, איפה אנחנו היינו ומה עשינו וכמה אחרים נראו החיים רגע לפני. זה היה יום שבת. גם יום הכיפורים וגם יום שבת, הכי שקט שיכול שקט להיות לפני שנכנסו הניידים לחיינו. אבא שלי עמד בחצר. המלחמה התחילה והוא החליף את בגדי השבת שלו בבגדי עבודה, ונעל מגפיים. עכשיו, הוא אמר, כל אחד יעשה את מה שהוא צריך לעשות והלך לפתוח את ברזי ההשקיה בחממות. במושב כבר דהרו מכוניות, ועל הכביש ממול לבית עמדו שמחה וגדליה וחיכו שאבא שלי יצטרף אליהם כדי שהם יגידו ביחד מה הם חושבים שיהיה עם המלחמה הזו.
במלחמת ששת הימים, עוד קודם שמטוסי חיל האוויר התרוממו, הקים הצבא חמ"ל שלם ליד בית העם, מרכז לגיוס כלי רכב מהמושבניקים שהתווכחו על כל טנדר שנלקח. עכשיו אף אחד לא ידע מה יעשו, כי לא רק הצבא, גולדה מאיר ומשה דיין הופתעו, גם האנשים אצלנו. ואף אחד גם לא הספיק לחפור שוחות זיג־זג, כמו במלחמה הקודמת, ואף אחד גם לא ידע כמה רע זה ייגמר, וכמה קשים יהיו הסיפורים שיספרו ההורים של אמי, שכמה חודשים אחר כך יקבל ציון לשבח על הקרב בטנק של קהלני, ואיך שוקי ועומרי ודני לא יחזרו מהמלחמה הזו ויהפכו לאותיות מתכת על קיר האבן שבגן הבנים המתים. לא שיר ולא מנגינה ולא סיפור. רק אותיות מתכת שוברות לב ביום הזיכרון ובין ימי הזיכרון. אני חושב שזה הולך להיות ארוך, אמר אבא שלי, וככה צריך להתכונן, שזה יהיה ארוך. ולא ידע כמה ארוך, כל כך ארוך שגם אחרי 44 שנים אחרי זה עדיין לא ייגמר
