"אחרי 2,000 שנה", צעקו כותרות העיתונים, "יעל ארד העלתה את ישראל, בפעם הראשונה בתולדותיה, על מפת המדינות שזכו במדליה אולימפית". עד היום אפשר לחוש את הסנסציה שאחזה בעם אחרי זכייתה של הג'ודאית הישראלית במדליית הכסף. וגם היום, 25 שנה אחרי אותה זכייה, קשה שלא להתרגש כשקוראים את הידיעות בעיתון.

"זה הרגע שחקוק הכי עמוק בלב שלי", אומרת היום ארד. "אבל הרגע המרגש האמיתי הוא לאו דווקא הפודיום והזכייה אלא הניצחון בחצי הגמר. אז כבר הבנו אני והצוות הישראלי שזכינו במדליה. זה רגע מיוחד של אושר עילאי. התפרצות. אני הגעתי למשחקים האלימפיים אחרי שזכיתי במדליות ארד באליפות העולם שנערכה בברצלונה ובאליפות אירופה שנערכה בפראג, ובמדליית זהב בטורניר פריז היוקרתי. הייתי התקווה למדליה אולימפית, ולכן גם באתי לתחרות רק בשביל דבר אחד — לקחת מדליה".

הציפיות הגדולות לא עירערו אותך?

"הציפיות היו מטורפות ונוצרה טבעת חנק סביבי. היה כמובן פחד שלא אצליח. אבל בסופו של דבר התנהלתי כאילו זאת אליפות עולם ולא אולימפיאדה. אני הייתי מוקפת במאמן ובפסיכולוג הספורט שלי. מבחינתנו עמדה רק המדליה. שני קרבות ראשונים שעטתי קדימה. הקרב האמיתי היה מול אייקוף הגרמנייה, אלופת העולם הבלתי מנוצחת עד אז. כשניצחתי אותה הכל התפרץ; כל השנים וכל החלומות והפציעות והלחצים והמתחים, הנה זה קרה. זה רגע שאי־אפשר לבטא אותו במילים".

איך הזכייה שינתה את חייך?

"מעט מאוד אנשים מציבים להם מטרה להיות הכי טובים בעולם. הגשמת החלום הופכות אותך לאדם שלם, לאדם המבין שכל העבודה הקשה משתלמת".

אחרי אולימפיאדת אטלנטה ב־1996 פרשה ארד מתחרויות ועברה לאימון ג'ודו. היא פנתה לעולם העסקים ונבחרה לצד ספורטאים ישראלים בולטים נוספים להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות ב־2004.

"עם חגיגות ה־70 למדינה, הייתי רוצה לראות את המנהיגות הישראלית מתבגרת. שאנשים טובים יובילו את ישראל ושאנחנו נתנקה מכל הבעיות והקלקולים שיש לנו. כמו כן שנתמוך בחלשים — זה הלב הפועם של המדינה. לא להשאיר אותם מאחור".