שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    24 שעות • 01.01.2018
    4.2.1997 | אסון המסוקים
    אלי בן שם, יו"ר יד לבנים, שבנו קובי נפל באסון המסוקים, חוזר אל הלילה הנורא
    אלי בן שם

    השעה הייתה שבע בערב, חורף תל־אביבי טיפוסי, בעודי נוסע על כביש איילון בדרכי לארוחת ערב עם חברים, קיבלתי טלפון מאשתו של מיקי ברקוביץ, חברה של המשפחה — יותר נכון חברת נפש של אשתי שנפטרה מספר שנים קודם לכן לאחר שנאבקה במחלת הסרטן. אלי שמעת? הבנתי שנפל מסוק עם עשרות חיילים, המצב קשה ומסובך... ברגע הזה הרכב נעצר. הרגליים שלי לא יכלו ללחוץ על דוושת הבנזין. איבדתי קצת את המילים. הרצתי שוב את השיחה עם קובי בראשי: באזור שש וחצי קובי אמר לי שהם עולים על המסוקים כי מזג האוויר התבהר טיפה. קובי אמר לי שהם כבר ממתינים 24 שעות בבסיס העורפי עד שיתפוגג הערפל שמנע את הסקות החיילים למוצבים. אמרתי לקובי שישמור על עצמו ועל החיילים שלו. השיחה הייתה קצרה מאוד. בדיעבד אם הייתי יודע שמדובר בשיחה האחרונה לא הייתי מפסיק אותה לעולם. נסעתי מיד הביתה, בדרך כבר הבנתי ששני המסוקים נפלו ואין ניצולים. זו הייתה הנסיעה הארוכה בחיי, המחשבות רצות בראש באופן לא סדיר. התקווה להתעורר מהסיוט מקננת בך. אבל בתוך הלב פנימה כבר נפרדתי מקובי. עמדתי בחוץ והבנתי שהבית שהכרתי כבר לא יהיה דומה יותר. הייתי בהכרה מלאה והבנה שהגורל המר היכה בי שוב, רק לפני מספר שנים איבדתי את אשתי הראשונה, אמו של קובי, וכבר אני מבכה וקובר בן. ההודעה על מותו של קובי הגיעה מהר יחסית. קצין העיר הגיע אלינו לאחר מספר שעות, המתנו לו. הוא לא הפתיע אותנו. התארגנו להלוויה. קובי נקבר הראשון מבין כל החללים. ללוויה הגיעו 15 אלף איש. עם ישראל ראה בקובי והבנים שנפלו את הבנים שלהם. הוכרז יום אבל, המדינה כולה בכתה איתנו. אני זוכר שהרמתי את הראש ולא הבנתי מי האנשים שעומדים לידי, רק הבנתי שהם אוהבים את קובי. בזמן השבעה והחודש נפגשנו כל ההורים השכולים הטריים. היה מכנה משותף אחד — כולנו היינו באזור גיל 50 ־ 40 , הורים צעירים לילדים שזה עתה נהרגו. פגשתי במהלך השנה הורים קשי יום, החלטתי לעשות מעשה ויחד עם עוד אנשים נוספים הקמנו עמותה — הרוגי אסון המסוקים.

     

     

     


    פרסום ראשון: 01.01.18 , 20:50