השכול והאובדן מלווים אותי יום־יום בכל צעד ושעל. מה שמשתנה זו ההבנה שאפשר לחיות חיים מלאים למרות זאת, לצד זה.

זה קרה ביום חמישי בערב. ט"ו סיוון, קיץ תשע"ד, 12 ביוני 2014. אני עדיין מריצה את זה בראשי. שלושה נערים יוצאים מישיבה, נפגשים בצומת אלון שבות בגוש עציון, בדרכם הביתה לשבת. שניים מהם, בני גיל־עד שער ונפתלי פרנקל, לומדים באותה כיתה. השלישי, איל יפרח, נמצא שם כבר לפניהם. לאחר זמן מה מגיע רכב עם נהג ונוסע לצידו. חזותם נראית חרדית. השלושה עולים לרכב בחיוך. תוך דקות ספורות מתברר שזו חטיפה. גיל־עד מצליח להתקשר למשטרה ולהודיע על החטיפה מבלי שהחוטפים ישימו לב. מאבק קצר באוטו מסתיים ברצח אכזרי של השלושה.

במשך ח"י ימים עצרה מדינה שלמה את נשימתה. ח"י ימים של חיפושים. ח"י ימים של דאגה ואי־ודאות. של חיבוק, של אהבה, של אופטימיות מדהימה. של ביחד. השנה אנו חוגגים 70 שנה למדינה שלנו. הסיפור הזה הוא הסיפור שלי, שלך, של העם שלנו. מדינה שצומחת מתוך כאב אך לא נשארת בו. מדינה שהעם שחי בה משלם מחיר ועם זאת אוהב אותה וקשור אליה בכל נימי נפשו. ישאל את עצמו כל אחד מאיתנו: איפה הייתי בקיץ המשמעותי הזה? כמה טוב ראיתי בעצמי, כמה טוב באנשים שסביבי, בעם הזה? באחריותנו להמשיך את הטוב הזה הלאה, בלי לחכות לרגעי משבר וקושי.

אנחנו, המשפחות, בחרנו לקחת את הכאב לעשייה משמעותית. ייסדנו את "פרס ירושלים לאחדות ישראל", המחולק מדי שנה בטקס בבית הנשיא ומתקיים ב"יום האחדות" — הסמוך ליום השנה לזכר הנערים. גיל־עד היה קשור מאוד למטבח, לאפייה ולהכנת דברי מתיקה. הוא אהב לפנק את הסביבה בהבנה שהמתוק פותח את הלב. ולכן, בעקבות אהבתו, התפתח כמעט מעצמו מיזם "מתוק בלב", סביב יום הולדתו שחל בשבת האחרונה. בחודש הזה אנשים מכינים משהו מתוק ונותנים אותו למישהו שהם לא מכירים. אנחנו מזמינים אתכם לקחת חלק בפרויקט ולשתף בדף הפייסבוק "המטבח של גלעד".

ובאשר לי — כפי שכתבתי בספרי "מה ילד יום" — מורכבות החיים מאפשרת לכאב ולשמחה להתקיים בתוכי זה לצד זה. מה שלא משתנה זה הגעגוע שאין לו סוף. עדיין בוכה בתפילות. עדיין בוכה. עדיין חסר ילד.