ממרומי הקומה הגבוהה של מלון מדיסון בוושינגטון הבירה, נראה הבוקר של ה־13 בספטמבר 1993 שקט ופסטורלי. אבל בתוך המלון התחוללה מהומה לא קטנה. ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, חיפש את נאומו, בעוד שעתיים הטקס החגיגי ישודר בכל רחבי העולם, והנאום לא נמצא. הדבר האחרון שעלה במוחו הוא שעיקר הטקס יהיה לחיצת היד שלו עם מנהיג הטרור, יאסר ערפאת. הנאום היה חשוב לו. התברר שנעמי, מזכירת השגריר ורעייתו של יואל זינגר — נציגו של רבין לשיחות עם הפלסטינים — שמרה לעצמה את הנאום וביקשה לא להפיץ אותו יותר מדי.
מחשב שגרירות ישראל בוושינגטון הכיל את נאומו של רבין למעט כמה שורות. כל אותו זמן ישב ראש הממשלה בסוויטה שיועדה לו, והזמן הלך והתקצר. לבסוף נמצאה האבידה, לא לפני שהצעקות הפרו את שלוות השוהים במלון ורבין קרא בו והפך בו פעמים אחדות לפני שיצא לבית הלבן הסמוך למלון.
על מדשאות הבית הלבן כבר ישבו 3,000 איש והמתינו בחוסר סבלנות לטקס שכולם ייחלו לו: שלום בין ישראל לפלסטינים. החתימה כללה את המסמך שהורה על הסכמת ישראל והפלסטינים להכיר אחד במדינתו של השני ושובם של אנשי אש"ף לעזה. עוד סוכם במסמך שהוא יחול לחמש שנים ושבסופן יחול הסכם קבע. כאשר נפתחו דלתות הבית הלבן לרווחה, ושלושה אישים יצאו אל הקהל הרחב מחא הקהל כפיים ללא הפוגה. היו אלה ביל קלינטון, יצחק רבין ויאסר ערפאת. על הבמה חיכו להם כבר, שמעון פרס ואבו־עלאא. את הטקס פתח נאומו של יצחק רבין ואחריו נאמו קלינטון, אבו־עלאא וכן שר החוץ, שמעון פרס.
דקות ספורות אחרי הנאומים הגיע הרגע שחיכו לו כולם — לחיצת היד בין מנהיג ארגון הטרור הרצחני יאסר ערפאת לבין ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. לא הייתה זאת לחיצת יד של אהבה. ואכן, זמן קצר אחרי לחיצת היד יצא רבין לסיור במרוקו בהזמנת המלך חסן השני, וזאת כדי שיוכל להימנע מארוחת צהריים משותפת וממסיבת קבלת פנים בבית הלבן ביחד עם ערפאת. מטוסו של ראש הממשלה נחת בנמל התעופה בן־גוריון מלווה בהפגנות ימין נגד ההסכם שנסיבות היווצרותו בבירת נורווגיה הקנו לו את השם תהליך אוסלו.
