בתוך המהלך הדרמטי וההיסטורי של נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון חבויים עשרות סיפורי גבורה של מאות הלוחמים שישבו בתוך המוצבים עד רגע הנסיגה, וברוב המקומות נאבקו עד הרגע האחרון כדי שהנסיגה — למרות החופזה שבה נעשתה — תתבצע באופן סדור, מכובד, ללא נפגעים בנפש וללא השארת ציוד בידי חיזבאללה.
כזה היה סיפורם של לוחמי ומפקדי יחידות הפלוגה נגד טנקים (הפלנ"ט) ופלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן) של חטיבת הנח"ל ברכס עלי טהר, תחת פיקודו של סא"ל (לימים תא"ל) אורן אבמן, מפקד הרכס. פלוגת הנ"ט של חטיבת הנח"ל ניהלה את קרב הנסיגה ממוצב "דלעת". לי הייתה הזכות לפקד על פלחה"ן נח"ל בנסיגה מהמוצב, שהפך לסמל מלחמת לבנון הראשונה והשהייה ברצועת הביטחון - מוצב הבופור.
יום שלישי בשעה 06:00 הגיעה הפקודה.
סא"ל אבמן קרא לי למשרדו המבוטן והודיע שתוך 24 שעות תתבצע הנסיגה. הבנתי כי יש להפעיל את תוכנית הנסיגה ולהיערך באופן מיידי להשמדת המוצב. אחרי חודשים ארוכים של חוסר ודאות ושל מתח עצום, בלחימה יומיומית מול ארגון חיזבאללה, שסימן את מוצב הבופור כ"יעד מועדף" לירי טילים ומרגמות, וכן לביצוע פשיטות, הנחת מטענים ותקיפת שיירות, הגיעה העת.
אספנו מיד את הלוחמים ובחרתי לא להעביר את קובץ הפקודות (קפ"ק) המסורתי, שכן הלוחמים כבר שיננו את פרטי המשימה והשיטה, אלא לדבר על גודל השעה ועל חשיבותה של הדרך בה ניסוג מלבנון — שכן על הנסיגה להתבצע בצורה מקצועית ומכובדת — תוך שאני מדגיש שלושה מרכיבים חשובים: הראשון, עומדים במשימה בכל מחיר - משמידים לחלוטין את המוצב ואת כלל הציוד הצה"לי על מנת שחיזבאללה לא יוכל להציגו לאחר היציאה. השני, המשימה תתבצע בשיקול דעת, בצורה מאובטחת, על מנת שנסיימה ללא נפגעים בנפש ונחזיר את כלל הלוחמים הביתה בשלום. השלישי, לא פוגעים באזרחים במהלך הלחימה ביומיים הקרובים, כאלה שחיזבאללה החל לשלח בצעדות לכיוון מוצבי צה"ל וצד"ל.
לאחר יממה מורטת עצבים ועבודה מאומצת תחת אש הגענו לשעת הפעולה.
קיימנו "טקס פרידה" מאולתר מהמוצב, הורדנו את דגל המדינה מגג המבצר ויצאנו על הנגמ"שים המוגנים. לאחר ששילחתי את הלוחמים החוצה מצאתי לעצמי שתי דקות כדי להישאר לבדי במוצב, אומר מילות פרידה לקירות הבטון המספרים את סיפורם של עשרות חללי צה"ל שנפלו ברכס עלי טהר. מיהרתי לעבור בעמדות, לוודא שלא נשכח לוחם באחת מהן, ורצתי אל נגמ"ש הפיקוד.
לפני הלחיצה על המתג שהפעיל את מאות המוקשים הבטתי בפעם האחרונה אל המוצב ולחצתי על משבת הפיצוץ. הפיצוץ הרעיד את האדמה. פקדתי מיד על דניאל הנהג להתחיל בתנועה במורד הציר. לוחמי חיזבאללה ירו פגזי תאורה לאוויר כדי להאיר את הלילה ולפגוע בנגמ"שים עם טילי נ"ט ומרגמות.
הבטתי לאחור והבנתי שזו הפעם האחרונה שלוחמי צה"ל יורדים מהבופור ומהרכס. פעם אחרונה לחציית הליטני ולמעבר במרג' עיון. רגע לפני ההגעה אל השער הוצאתי את דגל ישראל מהאפוד ופרשתי אותו לראווה בנקודת היציאה. היה זה רגע של התעלות וגאווה בלוחמי הפלחה"ן.
לא שכחנו לרגע את 26 חללי הפלוגה שנשארו שם על ההר.
הסתיימה לה היממה הארוכה בחיי, ואיתה זיכרונות אשר ילוו אותי בכל אשר אפנה.
