הגינוי הבינלאומי היה מקיר לקיר. גם האופוזיציה, אז בראשות שמעון פרס, הביעה התנגדות בוטה, לפני ואחרי. אבל מנחם בגין החליט שהתקיפה חייבת להתבצע. והיא בוצעה שבועות בודדים לפני בחירות 1981. הסקרים העניקו אז יתרון ברור למפלגת העבודה בראשות פרס. תוצאות הבחירות, יש טוענים שבזכות ההפצצה, היו כמובן שונות.

פרס זכה לביקורת מוחצת על התנגדותו להפצצת הכור העיראקי. אבל לפני שקופצים לזלזל בפרס צריך להזכיר שגם בצמרת הביטחונית הייתה התנגדות רחבה. היו מי שחשבו שמדובר בפעולה חסרת סיכוי. הסיכון, אכן, היה גבוה. מאוד גבוה. היו מי שחשבו שמלכתחילה, הצרפתים שסיפקו את הכורים לעיראק כללו אמצעי מניעה לייצור פצצות אטומיות. היו מי שטענו שעיתוי ההפצצה נבע משיקולי בחירות.

מאז עמדה ישראל שוב ושוב בפני דילמות דומות. אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה לפני הפצצת הכור הסורי, שלפי מקורות זרים הופצץ על ידי ישראל בספטמבר 2007. לא היה שום ויכוח ציבורי, לא לפני ולא אחרי. בנימין נתניהו, שהיה ראש האופוזיציה, אמר רק שהוא נתן את ברכתו. ובכל מקרה, עד היום ההתקפה נחשבת לאחד מציוני הדרך החיוביים בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה. הוא החליט. הוא לקח אחריות. והוא הצליח.

הדילמה על "מתקפת מנע" הופיעה במלוא הדרה במסגרת הדיון הציבורי על הפצצת היכולת הגרעינית של איראן. נתניהו ואהוד ברק היו בצד אחד, כאשר כמעט כל ראשי מערכות הביטחון הביעו עמדה שלילית. זה היה הדבר הקרוב ביותר למרד צבאי בצמרת המדינית. האם היה חלון הזדמנויות שהוחמץ? האם בראייה היסטורית עוד יתברר שנתניהו וברק צדקו? בהחלט יכול להיות. איראן הולכת והופכת למעצמה אזורית, בסיוע הסכם הגרעין המביש, מה שמוביל אותנו לדילמה שבפניה ניצבת ישראל גם היום: האם לצאת במתקפת מנע נגד מערך הטילים ההולך ומשתכלל של החיזבאללה? האיום על ישראל הרבה יותר ממשי ומוחשי מהאיום הגרעיני של עיראק. אז מה עושים?

מכת מנע נגד גרמניה הנאצית, בשלבים שבהם שלטונו של היטלר התחיל עם הפרת ההסכמים וההתעצמות, הייתה גורמת למיליוני הרוגים. אבל פחות, הרבה פחות, משישים מיליון ההרוגים, בתוכם שישה מיליון יהודים, במהלך מלחמת העולם השנייה. זה לא אומר שתמיד יש צורך במכת מנע. זה רק אומר שלפעמים, רק לפעמים, לא רק שיוזמה צבאית והתקפית היא הדבר הנכון. היא גם הדבר הנכון ביותר מזווית מוסרית ואנושית. וייתכן, בהחלט ייתכן, שזה גם הסיפור של הפצצת הכור העיראקי.