מלחמת לבנון השנייה התחילה בקיץ 2006. הביקורת על הדרג הצבאי והפוליטי הרקיעה שחקים. שר הביטחון, עמיר פרץ, והרמטכ"ל, דן חלוץ, נאלצו להתפטר. מעמדו של אהוד אולמרט כראש ממשלה הלך והידרדר. סיפורי השחיתות זכו לפריחה, בנוסף למה שנראה אז כמו כישלון במלחמה. בנסיבות כאלה, הדרישה להחלפת ראש ממשלה נשמעה שוב ושוב. איך הוא יכול לקבל החלטות?

מתברר שדווקא אז, בימים הרעים ההם, קיבלה הצמרת הביטחונית את אחת ההחלטות הקשות: הפצצת הכור הגרעיני בסוריה. במצבים כאלה ההחלטה, בסופו של דבר, היא לא של הרמטכ"ל, לא של שר הביטחון, לא של ראש המוסד ולא של אף אחד אחר. זו החלטה של אדם אחד. ראש הממשלה. שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, מתברר שבמישור הביטחוני הוא ידע לתפקד. הוא תיאם את המהלכים עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, ובספטמבר 2007 בוצעה התקיפה, שכללה מטוסים וחיילים על הקרקע.

עברו ימים בודדים ודבר התקיפה החלף לדלוף. תחילה זה היה ה"וושינגטון פוסט", כשבוע לאחר הפעולה, ולאחר פחות משבועיים זו הייתה הילרי קלינטון, שסיפרה שהיא תומכת בתקיפת הכור הגרעיני על ידי ישראל. אבל בישראל עצמה שקט ודממה. הצנזורה פעלה ככל הנראה כפי שהיא לא פעלה הרבה מאוד שנים. כל מידע בנושא היה בליווי המשפט "לפי מקורות זרים".

האם היה היגיון בהסתרת המידע? אפשר להניח שכן. נכון שעיתונאי לא אמור לומר מילה חיובית על הסתרת מידע, אבל נדמה שהאינטרס הלאומי חשוב קצת יותר מהאינטרס העיתונאי. סוריה ספגה סטירת לחי קשה מאוד. היא עמלה על הקמת הכור כשבע שנים. היה ויכוח בנוגע ליכולת שהושגה בכור העיראקי, שהופצץ ב־1981. לא היה ויכוח על קצב ההתקדמות המסוכן של הכור הסורי, שהוקם בסיוע מדענים מצפון קוריאה. בנסיבות הללו, אולמרט היה צריך לבחור בין פרסומים שללא ספק היו משפרים פלאים את מעמדו, לבין שמירה על דממה תקשורתית. פרסומים היו מעלים את המתח בין סוריה לישראל, ואולי היו מובילים לתגובה סורית ולעימות מיותר. וזה רק מבהיר שיש שני אולמרט. האחד הוא זה שראינו בהופעה מביכה לפני ימים אחדים, בראיון לגיל ריבה. ויש את אולמרט הרציני, הממלכתי, שוויתר על רווח אישי לטובת האינטרס הלאומי.

אולמרט ספג הרבה מאוד חבטות בשנים האחרונות. בצדק. היום, לפחות היום, צריך להכיר לו תודה.