מה אתם עושים עם האצות שלכם? טובלים אותן בסויה? מגלגלים אותן בסושי? קוצצים אותן לתוך הראמן? מקללים כשהן נכרכות בין אצבעות הרגליים ביציאה מהים? כי יש כאלה שעושים עם האצות שלהם דברים הרבה יותר חשובים, כמו להפיק סיבי בד וצבעים ידידותיים לסביבה עבור תעשיית האופנה במטרה להפוך אותה למזהמת פחות. זה מה שלמדתי כאשר נחתתי במטה של ענקית האופנה H&M בשטוקהולם, כדי לסקר את תחרות ה־Global Change Award ליצירת תעשיית אופנה מתחשבת יותר בסביבהֿ. וכמה שמחתי לגלות שעל ההמצאה המרגשת הזו, שהייתה בין חמש ההצעות הזוכות בתחרות, חתומה קבוצת יזמים וממציאים ישראלית בשם Algae Apparel, בראשותם של רננה קרבס ואביה ד"ר עודד קרבס, שזכו בפרס של 150 אלף יורו וגם הרבה מאוד כבוד.
לתחרות הוגשו לא פחות מ־2,600 הצעות, מ־151 מדינות, אבל הרעיון הישראלי כבש את הפסגה. אז על מה בעצם אנחנו מדברים כאן? קבוצת הממציאים הישראלית חקרה את מעמקי הים ומצאה בהם משאב בלתי מנוצל: אצות שניתן להמיר לסיבים ביולוגיים ולצבע ידידותי לסביבה. ויש יתרון נוסף: האריג משחרר לעור נוגדי חמצון, ויטמינים ומרכיבים פעילים, כך שמדובר בבגדים שלא רק נראים טוב אלא גם גורמים ללובש אותם להרגיש טוב. אפשר לקרוא לזה אולי "קוסמטיקה לבישה".
את בני משפחת קרבס פגשתי במהלך שבוע הקיימות של הקרן בשטוקהולם, שעות לפני שקיבלו את הפרס. רננה, בוגרת החוג לעיצוב אופנה בשנקר, החלה את דרכה כמעצבת אופנה בברלין, שם נחשפה לאתגרים העומדים בפני תעשיית האופנה. את התואר השני שלה עשתה באופנה בת קיימא באסמוד ברלין, שבמסגרתו חקרה את עולם האצות והאפשרויות להשתמש בהן בעולם האופנה והטקסטיל. הניסיון, הכלים והידע שרכשה נתנו לה את האפשרות להוציא לפועל את החזון שלה עבור תעשיית האופנה. עם ניסיונה העשיר בתחום האופנה וניסיונו של אביה, ד"ר עודד קרבס, פיתחו את היוזמה החדשנית שהובילה אותם לזכייה בתחרות.
"גדלתי במושב בית יצחק, בחממות החקלאיות של אבא וסבא שלי, והייתי קשורה לעולם של הטבע", היא מספרת על הדרך שהובילה אותה למיזם הנוכחי. "אבל בד בבד הייתי קשורה גם לעולם העיצוב, ולמדתי עיצוב אופנה בשנקר. פרויקט הגמר שלי בשנקר עסק בגידול טחב על גבי בדים. בסוף שנה ד' הבנתי שרוב הפרויקטים שלי בבית הספר עסקו בקשר שבין האדם לטבע, ושילוב שבין אורבניות וטבע. כשעברתי לברלין עבדתי בחברה של אופנה מהירה שמייצרת מיליוני פריטים בשנה, ואז גם נחשפתי לתהליכי הייצור במזרח ולאופן שבו הם פוגעים בסביבה. כאשר הצלחתי לזהות בתוך מי הנהרות הזורמים שם את הגוונים שידעתי שישלטו בטרנדים של העונה הבאה, נבהלתי ממש. אי אפשר להישאר אדישים למראה כזה. התפטרתי מהעבודה והגעתי למסקנה שאני חייבת לעשות אופנה אחרת".
במהלך לימודי התואר השני שלה התחילה להבין את הבעיות הגדולות שניצבות בפני תעשיית האופנה, אחת התעשיות המזהמות ביותר על פני כדור הארץ. "הבדים שאנחנו משתמשים בהם, תהליכי הצביעה שלהם והזיהום שהם יוצרים מהווים אתגר עצום למעצבים שאכפת להם מאיכות הסביבה. ולי אכפת. הבנתי שאני צריכה לחזור למקורות, לטבע, ולנסות לתעל אותו לשירות האדם בלי לפגוע בסביבה. הבנתי שצריך שינוי רדיקלי, צריך להבין את השרשרת הזו, לנסות לשבור אותה ולגבש תהליכי ייצור שונים".
עם התובנה הזו, ובעזרת אביה, פנו השניים לפרופ' שוש ארד (חוקרת וחברת סגל המחלקה להנדסת ביוטכנולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב) והציעו לחקור אצות. "לקחנו אצות וניסינו ליצור מהן גם חומר גלם (סיבים) וגם צבעים", אומר עודד, "זה משהו חדשני כי חתכנו המון תהליכי ייצור מזהמים, גם בעיבוד הסיבים וגם בתהליכי הצביעה".
תהליכי הצביעה הם בעייתיים מאוד.
"נכון. בטכנולוגיה הרגילה תהליך הייצור של טי־שירט אחת מצריך 2,600 ליטר מים לצביעה, בעוד שבבד שאנחנו יצרנו מאצות, אנחנו זקוקים רק ל־500 ליטר. זה חיסכון מטורף. בנוסף, הצבעים שיצרנו הם טבעיים ואין בהם כימיקלים, וכל התהליך כולו עובר ייעול ופחות זיהום, מהעובדים, דרך הטבע ועד הצרכן הסופי".
אבל זה אינו היתרון היחיד בהמצאה שלהם. "תהליכי הצביעה משפיעים לא רק על הסביבה, אלא גם על הגוף של הלובשים", מסבירה רננה. "וכל זה הוביל אותנו גם לאתגר חדש: לייצר פריט שמשפיע על העור – בד שנמצא באינטראקציה עם הלובש, מעין קוסמטיקה לבישה. הרי אנשים משקיעים המון כסף ומשאבים בקרמים לגוף ובטיפוח הגוף, והנה אני מביאה משהו חדש, משהו שעוטף את הגוף ומעניק לו יתרונות כמו הזנה, ויטמינים, אנטיאוקסידנטים ודברים אחרים".
"האצות שעליהן אנחנו מתבססים הן אצות מתורבתות", מסביר עודד, "ולכן אנחנו יכולים לשלוט בתוצאה, כמו למשל, חברת גרביונים ביקשה מאיתנו להוסיף לסיבים ויטמין A שיחדור לעור, ויש עוד דוגמאות אך הן חסויות בינתיים".
בנוסף, לשניים גם חזון ציוני מפתיע, כזה שרוצה לא רק ליצור המצאה ישראלית מתחשבת בסביבה אלא גם להקים מחדש את תעשיית הטקסטיל בארץ. "בישראל לא נשארו חברות טקסטיל, ובקרוב נגיע גם לשלב מסחרי שאותו אנחנו יכולים לעשות עם שותפים וחברות ישראליות. רשמנו שני פטנטים ויש לו בקנה עוד כמה. החברה שלנו מאוד קטנה, זה אני והבת שלי והתינוק שלה. אנחנו עובדים מבית יצחק ומברלין, ואנחנו רוצים מעבדה משלנו, בישראל".
"מה שריגש אותי", מוסיפה רננה, "הוא שחברות גדולות כבר מתעניינות, והשינוי יכול לקרות בקרוב, זו לא אוטופיה. אני מאמינה שתוך שנתיים־שלוש נוכל להתחיל לייצר את הבדים. אחד הדברים שמרגשים אותי הוא להחזיר את הטקסטיל לארץ. זו ציונות חדשה: האפשרות לייצר מהחומר הגולמי בדים מתחשבים בסביבה. זו תעשייה כחול־לבן־ירוק".
