חמישי 19 ביולי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גיא חמוי
    24 שעות • 11.07.2018
    העולם שייך למפלצות
    יוסי אבולעפיה ואפרים סידון, מבכירי הסאטיריקנים של ישראל, כבר מזמן חצו את ה־70 ("ביחד אנחנו כמעט בני 150") אבל נשארו גם קצת ילדים. עכשיו הם חוזרים עם "גן המפלצות", אחת התערוכות המקסימות של הקיץ הזה שנפתחת מחר: מפלצות ענקיות עם כינים וחצ'קונים שמגהקות, מפליצות ושונאות את כולם. "אנחנו לא משרד החינוך ולא מחוייבים לפוליטקלי קורקט". אבל יותר מהמפלצות, מה שמפחיד אותם באמת זה העתיד של המדינה
    איתי אילנאי | צילום: יובל חן, גיא חמוי

    מַגְעוּלָה פָרוּנְקֶלְשְׁטֵין, שלושה מטרים של חצ'קונים ונזלת, היא דווקא אחת המפלצות החביבות שיצא לכם לפגוש. אמנם היא מאוד מכוערת, אבל כל רצונה בעולם הזה הוא בסך הכל להתאהב ולהתחתן. גם זַבְּלָה היא מפלצת מאיימת לכאורה, שניזונה מגרוטאות, שיפודי ברזל וברגים חלודים, ובכל זאת היא הכל פרט למפחידה. למעשה, קל מאוד לרחם עליה: בגלל שהתפריט שלה עתיר ברזל, תהליך העיכול שלה גורם לייסורי בטן קשים המכונים בראשי תיבות פגש"פ: פיהוק, גיהוק, שיהוק ופוק. "הוי הבטן, הוי הבטן, אמא יש לי בלבולים", היא מזמרת. "המעיים מתהפכים לי והפוקים מתחילים".

     

    מגעולה וזבלה הן רק שתיים מ־20 המפלצות שממלאות את "גן המפלצות", תערוכה לילדים ומבוגרים שתיפתח מחר בביתן 2 בגני התערוכה בתל־אביב. מצטרפים אליהן גם חָצִילוּ!!! (חציל שלא מסוגל לראות יותר טחינה), מוּגְלֵבִי (שפוחד מכל דבר, כולל מקומות סגורים ומקומות פתוחים), כִּנְפְלֶצֶת (שלא סובלת שמפו) ועוד ועוד מפלצות, שהקשר ביניהן לסדר וניקיון הוא מקרי בהחלט.

     

    אם נשמע לכם מוזר לבלות את החופש הגדול בתערוכה שבה שולטים חצ'קונים, פוקים וכינים, תחשבו שוב. "גן המפלצות" היא גן עדן לילדים, דווקא בגלל דמויות כמו מַר בִּיץ, שמחלק נוגרות וראסיות לכל דורש. הסיבה היא שבמקום שבו מותר לצחוק כמעט על הכל, בלי עונשים ובלי "נו־נו־נו", הילדים נהנים להשתחרר ולעשות דברים אסורים והמבוגרים יכולים להרשות לעצמם לשחרר (ולא רק פוקים).

     

    "אנחנו לא משרד החינוך ולא פוליטקלי קורקט", מסביר הסופר והסטיריקן אפרים סידון, שעומד מאחורי התערוכה יוצאת הדופן, ביחד עם המאייר יוסי אבולעפיה.

     

    "יש משהו במפלצות שנורא קונה ילדים". סידון (משמאל) ואבולעפיה | צילום: יובל חן
    "יש משהו במפלצות שנורא קונה ילדים". סידון (משמאל) ואבולעפיה | צילום: יובל חן

     

     

    ילדים די נהנים לפחד

     

    מזה שנות דור שסידון ואבולעפיה, שאחראים לקלאסיקות כמו ספרי הילדים "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו" ו"עלילות פרדיננד פדהצור הראשון", מגדלים את זאטוטי ישראל, והם ממשיכים לעשות זאת גם אחרי שחצו את גיל 70 ("ביחד אנחנו כמעט בני 150"). לכל אורך דרכם המשותפת ידעו השניים להכניס את הילדים לתוך עולם עשיר של דמיון, וגם כעת הם עושים זאת בהצלחה. את המפלצות המאכלסות את התערוכה אייר בכישרון רב אבולעפיה, ואחר כך הצמיד להן סידון שירים וסיפורים בלשונו החדה והמחורזת. בשלב הבא קרמו המפלצות עור וגידים בעזרת קבוצה של פסלים, טכנאים ומעצבים, ואז הפיחו בהן חיים רשימה ארוכה של שחקנים, זמרים, מלחינים ונגנים. התוצאה היא להקה נפלאה של מפלצות אמיתיות, ענקיות, מגעילות ומצחיקות, שזזות, שרות ומשפריצות לכל עבר. תענוג.

     

    איכשהו, תחת הידיים של סידון ואבולעפיה, הפכו אפילו המפלצות המפחידות ביותר לגורי כלבים שמתחשק להתכרבל איתם. "ניסיתי לצייר מפלצות שיהיה בהן חן, שאפשר יהיה לתקשר איתן", מסביר אבולעפיה. "מפלצת אמנם לא נראית כמו בנאדם, אבל יש לה מרכיבים אנושיים כמו עיניים, אוזניים וכתפיים. בגלל שכולנו מבינים שפת גוף, תנוחות והבעות, אפשר להלביש אותה על כל מפלצת וזה משהו שילדים מתחברים אליו בקלות ובאופן אינטואיטיבי".

     

    "יש משהו במפלצות שנורא קונה ילדים", מצטרף סידון. "בשנים האחרונות המפלצות הפכו מדמויות רעות, הרסניות ומפחידות, ליצורים חביבים. בסך הכל הן יותר גדולות ומכוערות מבני האדם, אבל הן גם טובות לב, יש להן פחדים וחסרונות, ובעצם הן ילדים בנפשן. נכון שיש לא מעט מפלצות בתערוכה שאוהבות לאכול ילדים, אבל כשאתה מסתכל על היצור השלומיאלי הזה, אתה לא באמת מאמין שהן יאכלו אותך".

     

    צילום: גיא חמוי
    צילום: גיא חמוי

     

     

    אבולעפיה: "ילדים די נהנים לפחד כל עוד ברור שזה בפנטזיה, או כמו שהם אומרים, 'בכאילו'. פעם היה לי סטודיו מול גן ילדים, והייתי מספר להם סיפורים. כשהיינו מגיעים לקטע מפחיד, כמו אריה ששואג, הם היו נבהלים אבל אז מבקשים שאספר להם את הקטע שוב. הם אוהבים את זה".

     

    מעבר לפחד הנעים ולהומור, אבני היסוד של התערוכה הן הפנטזיה והלכלוך. לדברי סידון ואבולעפיה אלה בדיוק המרכיבים שחסרים בחייהם של ילדים, שעטופים בימינו בצמר גפן ומבלים את מרבית זמנם בבית. "העניין של ילדים כיצור חופשי כבר לא קיים", אומר סידון. "היום ילד כבר לא מסתובב בשכונה. הוא צריך להיזהר ממבוגרים ואם מישהו ייתן לו סוכרייה הוא מיד צריך להזעיק משטרה".

     

    אבולעפיה: "כבר אין את הסצנה הזו של האמא שמוציאה את הראש מהחלון וצועקת: 'משה, תעלה הביתה!'"

     

    סידון: "ואם הילד עולה הביתה, הוא מסתגר מול המחשב. פעם ילד היה צריך ילד אחר כדי לשחק, הוא היה צריך פרטנר".

     

    במובן מסוים, המפלצות בתערוכה משמשות כמעיין פרטנר דמיוני לילדים, חלופה לאותם כוכבי היוטיוב שבהם התרגלו לבהות בבית. "כוכבי הילדים של היום הם סלבים שהילדים רוצים להיות כמוהם", אומר סידון. "ברגע שאתה רוצה להיות כמו מישהו אתה מתבטל בפניו, רוצה להיות עפר לרגליו. אתה מאבד את הישות העצמית שלך כי אתה רוצה לחקות את ההוא בטלוויזיה, להתלבש כמוהו ולהתנהג כמוהו. לעומת זאת, אני לא מכיר הרבה ילדים שרוצים להיות מגעילים כמו זבלה. לכן מול המפלצות הדמיון שלך משתולל. זה משהו לא מוכר, משהו אחר, ואתה מתמודד מולו כשווה מול שווה".

     

    מה המסר המרכזי שעובר בתערוכה?

     

    סידון: "כיף. אבל אם אתה מתעקש, המסר הוא שהשונה הוא לא דבר שצריך לפחד ממנו. זה שאתה גדול ומכוער, לא אומר שאין לך רגשות".

     

    שייכים לעידן הדינוזאורים

     

    הקשר בין אבולעפיה וסידון, יוסי ופרויק'ה כפי שהם מכנים זה את זה, החל ב־1974 בבניין הטלוויזיה המיתולוגי של רשות השידור בשכונת רוממה בירושלים, שבו עבדו יחד על התוכנית "ניקוי ראש" שיצר מוטי קירשנבאום ז"ל. התוכנית שבישרה את הופעתה של הסאטירה הפוליטית הטלוויזיונית בישראל. "נפגשנו מזמן, איפשהו בין המפץ הגדול לעידן הדינוזאורים", צוחק סידון.

     

    למרות הרקעים השונים מהם הגיעו, החיבור היה כמעט מיידי. סידון, יליד תל־אביב שלמד תיאטרון באוניברסיטה העברית, היה אז בחור צעיר שהתגלגל לכתיבת סאטירה. אבולעפיה, יליד טבריה ונצר לרב חיים אבולעפיה, מחדש היישוב היהודי בעיר, היה כבר בוגר בצלאל שעבד כאנימטור בערוץ הראשון

     

    אפילו הסיפור על תחילת הידידות ביניהם נשמע כמו בדיחה. "יום אחד עבדנו עד שעה מאוחרת, ומכיוון שלי לא הייתה עדיין מכונית ויוסי היה כבר בורגני עם אוטו, הוא הציע לקחת אותי טרמפ הביתה", מספר סידון. "כשהתקרבנו לבניין שלי אמרתי לו שהוא יכול להוריד אותי בדרך, אין צורך לקחת אותי עד הבית. יוסי אמר לי שהוא לא נוסע לבית שלי, הוא נוסע לבית שלו. ככה גילינו שאנחנו גרים באותו בניין בשכונת גבעת מרדכי בירושלים".

     

    אבולעפיה: "הוא גר בקומה שישית ואני בקומה שלישית, והאינטרקומים בין הבתים היו תמיד פתוחים. הפכנו לחברים טובים, המשפחות בילו יחד וגידלנו ילדים ביחד".

     

    סידון הוא אחד הכותבים הפוריים והמרכזיים של דורו, מי שכתב לתוכניות כמו "זהו זה", "קרובים קרובים" ו"החרצופים", וחיבר לצד ספרי הילדים שלו גם מחזות נשכניים. אבולעפיה שימש כפרופסור בבצלאל, שם ניהל את יחידת האנימציה, ובמקביל אייר עשרות ספרי ילדים וכתב כמה בעצמו. הילדים שגידלו כבר בגרו, אבל קשרי הידידות ושיתוף הפעולה המקצועי ביניהם נמשכים. אבולעפיה וסידון יצרו יחד כעשרה ספרי ילדים, שכמה מהם הפכו לנכסי צאן ברזל. למרות גילם המופלג ("אוי הזקנה", זועק אבולעפיה כשהוא מתיישב על הכסא בבית הקפה שבו נפגשנו) והעובדה שהעולם קצת השתנה בחמשת העשורים האחרונים, הם יודעים עדיין להתנהל כמקומיים בתוך עולמם הקסום של הילדים, אולי כי הם עדיין קצת ילדים בעצמם. "נכון, בימינו ילדים בגיל עשר כבר מקבלים את הטלפון עם כל האפליקציות וכרטיס אשראי מאבא, יש להם אופניים חשמליים ולמעשה, הם מבוגרים, רק קצרים יותר", אומר סידון. "אבל למרות שהעולם השתנה, לילדים קטנים יש עדיין כמיהה גדולה לסיפורים דמיוניים, ליציאה מהמציאות העכשווית".

     

    סידון: "לא רק עולם הילדים, גם עולם הסאטירה מאוד השתנה. בתקופת 'ניקוי ראש', פוליטיקאים פחדו מסאטירה. ברגע שפוליטיקאי ידע שהולכים לעשות עליו קטע בניקוי ראש הוא היה מתחנן שיורידו את הקטע, מסרב לצאת מהבית או מגיש בג"ץ. כמה תוכניות ירדו כי הגיע בג"ץ מפוליטיקאי כזה או אחר. ב'חרצופים' הפוליטיקאים כבר רצו שיעשו להם דמויות – חוץ מדן מרידור כמובן – והיום ב'גב האומה' אתה רואה שהם באים להתארח באולפן. באחת העונות הראשונות של 'ארץ נהדרת' עשו פארודיה על עוזי כהן ז"ל, סגן ראש עיריית רעננה. הציגו אותו כבבון, אבל האיש הזה פרח לאחר מכן, עשו תחפושות שלו באותה שנה בפורים, זה בנה אותו. אם הוא לא היה נפטר, היום הוא היה שרת התרבות".

     

    אתה מעדיף את הסאטירה של שנות השבעים?

     

    סידון: "אם פחדו אז נזהרו, הייתה בושה. היום המונח בושה כבר לא קיים. במקום זה יש ראש ממשלה שאשתו מצלצלת ודורשת מתנות, אנשים שנמצאים לפני משפט מכהנים בממשלה וקובעים את עתידנו, אדם שהורשע חוזר להיות שר".

     

    אבולעפיה: "לדעתי הסוף של מדינת ישראל מתקרב. החרדים שולטים בנו, ואפילו אם ננצח את איראן, תמיד יהיו לנו ליצמן וחסידות גור".

     

    כלומר, הפוליטיקאים של ימינו הם מפלצות?

     

    סידון: "חס וחלילה. אתה פוגע בציבור גדול של מפלצות שלא עשו רע לבני אדם".

     


    פרסום ראשון: 11.07.18 , 20:21