91 שניות, זה מה שלקח ליפתח קושניר לעקוף, לא רק את המתמודדים במוקדמות של 'נינג'ה ישראל', אלא גם את אבא שלו בדירוג של גוגל: אם תכתבו היום "קושניר" במנוע החיפוש תקבלו את "קושניר נינג'ה", "קושניר יפתח" ו"קושניר הבן" לפני האב – שבטוח גאה לשלם את המחיר.
קושניר הצעיר, בן 23, שקט, מחושב, מופנם, צנוע, ההפך משחקן. לפתע הוא קיבל זרקור ציבורי ענק עם תחילת העונה של 'נינג'ה ישראל' בקשת 12. "בן של" בתוכנית טלוויזיה מסחרית הוא מתכון בטוח לבאזז קטן, משתלב מעולה בפרומו, יביא עוד רבע נקודת רייטינג, עניין כלכלי כמעט לחלוטין. אבל אז קושניר ג'וניור זינק אל המסלול, חתך אותו במהירות שיא והרוויח את כבודו כמתמודד בפני עצמו, ומיד סומן ככוכב הגדול של התוכנית. פלא שהוא מתוח עכשיו? למרות הלחץ העצום שעימו הגיע לחצי הגמר, גם את המסלול ההוא סיים עוד לפני שהזיעה שלו החלה להיווצר.
כמו שני חבריו הטובים בחיים עצמם שמתחרים נגדו ב'נינג'ה' ועלו גם הם לגמר – יובל שמלא ואלכס חזנוב – גם קושניר הוא מטפס מקצועי. המטפסים היו הסיפור של התוכנית, נקמת החנונים VIP. הם לא אתלטים נערצים, אף אחד מאיתנו לא מכיר את אלוף העולם בטיפוס, ופתאום מול הבחורים המנופחים משרירים ומאגו, הם - שמצאו תחביב אזוטרי שכנראה גרם להם לחטוף פחות מכות בילדות - נראו נינג'ות אמיתיים.
"יש קטע באימונים של להיתלות כל פעם על אצבע אחרת, על הקמיצה או על הזרת, כדי לחזק אצבעות בנפרד", מסביר קושניר חלק משגרת האימונים של המטפסים. "זה סיזיפי בטירוף, ועושה המון פציעות מיקרוסקופיות. באימונים לא על קיר טיפוס הייתי עושה מתח עם משקל של 65 קילו עליי. בלי משקל הייתי עולה 40 מתח, ביד אחת השיא שלי זה 18. אני מניח שאם אני יכול לעזוב יד מדי פעם אני בטח יכול להישאר תלוי בלי עזרת רגליים חצי שעה, אולי יותר. בתוכנית שבה הדגש המרבי הוא על כוח האחיזה, למטפסים יש יתרון. זה פשוט הדבר שהם עובדים עליו באופן בלעדי כל השנים שהם מטפסים".
למה התחלת לטפס?
"בפעם הראשונה שטיפסתי הייתי בן שמונה. הגעתי לקיר טיפוס, התרוממתי מטר מהרצפה, התחלתי לבכות כמו מטורף. ירדתי ולא התקרבתי לקיר טיפוס שלוש שנים אחר כך. בגיל 11 אבא שלי לקח אותי לאותו מקום. טיפסתי והרגשתי שאני טוב בזה, למחרת באנו עוד פעם ומשם נכנסתי לחוג. בהמשך עברתי לנבחרת והתחריתי בחו"ל. זה הפך מקצועי בגיל 14, אתה מתברג לקטגוריית נוער עולמית. באימון זה לא נהיה יותר קל, אתה מתמודד עם דברים יותר קשים ובאופן יומיומי חווה כישלון. זה הופך אותך לאדם מאוד תחרותי, בעיקר נגד עצמך. כל יום אתה הולך לישון בידיעה שלא הצלחת ואומר לעצמך, 'אני לא טוב מספיק'".
איך נראים האימונים?
"עבודה סיזיפית של סיבולת בטיפוס, בניית יכולת להישאר על הקיר בתנועה המון זמן. אתה עושה מאות על גבי מאות של צעדים עד שהעור שלך קרוע לגמרי. ואז לחזור הביתה, לדעת מה כדאי ומה לא כדאי ומה אסור לאכול, לפתח מודעות".
איזה גוף צריך מטפס?
"קומפקטי וחזק. הייתי נמדד בוקר וערב, יודע לפעמים שאם עליתי במשקל זה כי שתיתי יותר מדי מים היום. מתקשר לתזונאית שלי חנוק מדמעות להודיע שאני שוקל 67 קילו, כי לפני חודש שקלתי 64 ואני לא יודע מה לעשות. בגיל מוקדם הבנתי שאני לא אוכל 'כריות' לארוחת בוקר, אלא קוואקר, קצת יוגורט ואגוזי מלך, ובמשך שנים ארוחת צהריים הייתה קינואה, חזה עוף וסלט ירוק".
איזה באסה.
"אתה לומד שזה אוכל. לא הייתי רעב בשום שלב, הייתי אוכל עד שאני שבע אבל רק את הדברים האלה. לא חלב יותר מדי, לא ביצים יותר מדי, חיים מאופקים עם זליגות. כמו שבחור קתולי מתוודה אצל הכומר, הייתי אומר לתזונאית שבחודש האחרון אכלתי פעמיים המבורגר".
ומה הופך מטפס למטפס טוב?
"בסוף מה שמבדיל בין הטובים לטובים ביותר – זה שאתה לא מוותר. כשאתה מטפס בזווית שלילית בקצות האצבעות ואין לך אנרגיה בידיים יש משמעות אדירה לעוד צעד, עוד שניים, עוד חמישה. היכולת למשוך בשיניים זה מה שמבדיל בין מטפסים טובים לאלופי עולם".
× × ×
הוא רצה להיות אלוף עולם ומגיל 14 נכנס לתחרויות טיפוס עולמיות. "בתחרות הראשונה באליפות עולם המאמן שלי הכין אותי לעלות לגמר. הייתי כל כך מוכן ובלחץ ועשיתי שטויות וסיימתי במקום ה־35. בכיתי בטירוף. מסביב כולם אמרו לי, 'יפתח, הכל טוב, אנחנו בצרפת, תיהנה'. חזרתי לארץ, אמרתי לאבא שלי שאני לא מתחרה יותר, זה לא בשבילי. הוא אמר, 'תן לזה כמה ימים'. בתחרות אחריה כבר עליתי לגמר, ובשנים אחר כך כל שנה הפכתי קצת יותר טוב, עד שבגיל 18 סיימתי מקום שלישי באירופה. משם אתה יוצא לחיים כספורטאי בוגר".
בצבא שירת כספורטאי מצטיין בחיל האוויר, וסידר לעצמו לו"ז יומי לפי דקות. "הייתי קם בבוקר, הולך להתאמן בקיר, מגיע לצבא, נמצא שם כמה שעות, חוזר הביתה בשלוש, בשלוש וחמישה נרדם, ישן שנ"צ עד שלוש ו־40, אוכל, והולך לאימון ערב ארבע שעות בערך. מ־2009 כל השנים הייתי אלוף ישראל או מקום שני".
פרשת מטיפוס לפני קצת יותר משנה וחצי. למה?
"ב־2014 התחריתי פעם ראשונה בבוגרים, רציתי להתברג ב־20 הגדולים בעולם. יצאתי 60. אתה בדיכאון, בוכה. ב־2016 בסין עליתי לחצי גמר בגביע העולם, והתברגתי במקום 15. זו הייתה באותו זמן התוצאה הכי טובה של בוגר ישראלי. חגגתי, הלכתי לאכול מאפין בסטארבקס ואמרתי לעצמי שזה אחד הרגעים הכי טובים בחיים שלי. בתחרות הבאה בסלובניה סיימתי במקום ארבעים ומשהו והבנתי שאני צריך הפסקה מהעולם הזה, לחוות עולם רגיל בו אתה לא נופל, שאין כישלון שמגדיר אותך בשחור ולבן כל יום מחדש. זה התחיל בכמה חודשים, ואז הבנתי שאני נורא נהנה לחוות שגרה שהיא לא ספורט. לישון עד אחת עשרה בבוקר, לשתות אלכוהול, לאכול צ'יפס גדול".
מה עם נפילות? הרי בחיים האמיתיים מטפסים לא נופלים לתוך בריכה בנמל חיפה. בראיון לפני התוכנית אבא קושניר אמר, "אם תבדוק מטפסים וכדורגלנים, תראה שכדורגלנים נפצעים הרבה יותר". מצד שני, כדורגלן ומטפס לא נופלים מאותו גובה. "הסיפורים של ה'מה כמעט קרה' זה סיפורים שלא שיתפתי עם המשפחה שלי", מספר קושניר, שרק עכשיו מתחיל לגלות לקושנירים בבית על כמה 'כמעט פאשלות' בקריירה.
"בגיל 18 טסתי להתאמן בפרובנס בכיתת ספורט מפורסמת אצל אחד המאמנים המוערכים באירופה. איזה יום בפברואר הוא לקח אותי לטפס בקור כלבים, בטח לילד בן 18 עם חמישה אחוזי שומן בגוף. רמת קור שלא הייתי מסוגל להתמודד איתה. בסוף לקראת ערב טיפסתי מסלול שגם שמתי עליו את הציוד בדרך. הסלע היה רטוב כי ירד גשם, והגעתי לרמה שאם אני נופל זה כבר לא בשליטה, 27 מטרים בערך. ואז אני קולט שנגמר לי הציוד, עד לסוף הטיפוס יש עוד שישה מטר ומהפעם האחרונה שעגנתי את עצמי עברו שני מטר. כמה מטרים חשוף בלי ציוד והכל רטוב".
מלחיץ.
"מכאן אם אתה נופל אתה דופק את עצמך בקיר, וכמובן שאתה בלי קסדה. לא יכולתי להגיע למעלה אז צעקתי לו באנגלית 27 מטר למטה שאני צריך לרדת. מבחינה בטיחותית כדי להוריד את הציוד אתה חייב להיות מחובר לשתי עגינות. העגינה זו טבעת מתכת באורך אצבע שקודחים פנימה. הוא לא הבין אותי, אמר לי 'הכל טוב, תרד'. וידעתי שהוא לא מבין אותי כי אתה לא אומר לבן אדם לרדת על עגינה אחת, זו סכנת חיים. אני צורח את עצמי, הוא לא מבין אותי והאנגלית שלו חרא ואנחנו לא שומעים. אני לוקח נשימה, מעביר את הציוד לחבל אחד. אני מבין שאין סיכוי גבוה שאני אמות אבל זה לגמרי סביר. אני עושה את זה ומת מפחד עם דמעות בעיניים וקר לי ואני קצת חולה ואני אומר לעצמי, 'יש סיכוי שאתה מת עכשיו'".
27 מטרים זה משהו כמו תשע קומות.
"וזה הר תלול, 27 מטרים מהרצפה, אבל אם אתה נופל אתה ממשיך ליפול. אבל אני מגיע למטה והוא רואה אותי בוכה, ואני מסביר לו מה הוא עשה והוא היה בשוק. הוא אמר לי, 'אני לא מבין למה עשית כזה דבר'".
מה היית יכול לעשות?
"להשאיר למעלה את כל הציוד, אבל זה 150 יורו של ציוד ולא היה לי נעים לעשות את זה כי זה היה שלו".
לא נעים, אה?
"ילד מטומטם שהיה יכול למות מזה".
× × ×
כיף לצפות באנשים בעלי כישורים, אומץ ונחישות מתמודדים עם אתגרים פיזיים קשים בזמן שאתה רובץ על הספה עם קערת גלידה ואומר, "המכשול הזה נראה די קל" או "איך הוא נפל בזה?" האמת, בקיץ האחרון קצת התמכרתי ל'נינג'ה ישראל'. ריאליטי חדש, מתמודדים עם כישורים מרשימים, עוד לא הגיע שלב אמוציונלי שבו לכל המתמודדים יש אמא עיוורת ואבא צולע. אין שם הרבה מה לזייף, המניפולציות שההפקה יכולה לעשות מוגבלות, ולכן הצופה מקבל הצצה לתחרות גלדיאטורים סטרילית, משהו שתמיד עובד. הגמר בקשת 12, התחיל אתמול וימשיך מחר, ב־21:15, שם גם ישתתף קושניר עד הבאזר.
"החבר'ה בנינג'ה מרשימים אחד־אחד. נורא חטובים, נורא בטוחים בעצמם, ואני לא כזה בכלל. הייתי אחרון בחצי גמר וראיתי המון מטפסים נופלים בהמון מקומות. היה שם מכשול של שיווי משקל שאמרתי, '30 אחוז שאני מצליח'. אבל בשנייה שעליתי הלחץ הפך למיקוד מוחלט. את החצי גמר סיימתי בקצת פחות משתיים וחצי דקות אבל לא שמתי לב. רצתי, אין שעון סביבי".
עשית סיבוב על המכשולים לפני התוכנית?
"רוב המכשולים בתוכנית זה משהו שאם אתה נכנס ליוטיוב לתוכנית האמריקאית אתה רואה דברים דומים, אז ידעתי למה לצפות. אבל מה שעובר לך בראש שנייה לפני זה לא 'אה, ראיתי את זה ביוטיוב'. המכשול שרצח אותי בחצי גמר זה הקורה המסתובבת, המכשול השלישי, קורה בעובי 30 סנטימטר שהציר שלה חופשי כך שהיא מסתובבת ואתה צריך לרוץ על קורה עגולה שמסתובבת. ובסוף הייתה גם קרוסלה שמסתובבת, הייתה לי סחרחורת מטורפת, בשנייה שלחצתי על הבאזר הרגשתי שאני הולך להקיא".
תגיד, אבא שלך יותר לא רצה שתהיה מטפס, או יותר לא רצה שתהיה שחקן?
"לא זה ולא זה".
הוא לא נראה כמו מטפס הרים.
"אבא שלי היה שחיין במקור ולארבע דקות בערך אלוף תל־אביב בשחיית פרפר. שנת 76' כזה. אתה לא גדל עם אבא מפורסם, אלא עם אבא שמגיל צעיר אתה לא מבין למה כולם מכירים אותו ואוהבים אותו. חשבתי שפשוט אנשים אוהבים את אבא שלי. גדלתי עם אבא, לחוץ שאני בתחרויות טיפוס ולוקח אותי לבית ספר או לאימון".
איפה הקושניריות עזרה לך בחיים?
"עשיתי טסט בבוקר של המגן בלשון בכיתה י"א. אני מגיע בלחץ ועוד שנייה מקיא ברכב. הייתה לי טסטרית והיא לקחה תעודת זהות והסתכלה, 'קשור לקושניר?' אמרתי לה 'כן'. אמרה 'אוקיי'. ממשיך הטסט, היא נוגעת לי בהגה. ואם נגעו לך בהגה זה אומר שהלך הטסט. אחה"צ אני מקבל טלפון מהמורה נהיגה – 'עברת'. אמרתי לו, 'לא עברתי, היא נגעה לי בהגה'. הוא אמר - 'עברת'".
אשכרה עוזר.
"ובגיל 20 הזמנתי שתי חברות לראות את אבא שלי ב'החייל האמיץ שווייק'. אחת החברות הייתה אמורה לאסוף אותי והיא איחרה. בעשרה לשמונה אני מבין שאני לא הולך להגיע בזמן, מתקשר אליו ואומר שאני מאחר קצת. הוא כועס, 'תבוא או לא?' הוא קלט שאני בלחץ והיסטריה. אמר לי, 'בסדר, גם ככה עד שכולם נכנסים'... התיישב בשירותים ואמר, 'חבר'ה, יש לי קלקול קיבה' ולא יצא עד שנכנסתי לאולם".
