שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אביתר סמולסקי, אחרי הגמילה. "התרופות הפכו אותי לכלום. כל מה שהייתי הסתכם באדם ששוכב במיטה וצורח מכאבים"
    7 ימים • 07.11.2018
    עד הכדור האחרון
    פציעה קשה בתאונה שינתה את חייו של אביתר סמולסקי: מאיש חינוך מצליח הפך לנכה בכיסא גלגלים. אבל זו הייתה רק תחילתו של הסיוט. במשך 13 שנה הוא פיתח התמכרות למשככי כאבים אופיאטיים, עד שהצליח להיגמל. מכל זה הוא יצר עם בת זוגו ספר מתח חדש, והשבוע, במונולוג חשוף, הוא זועק את כאבם של כל אלו שחיים בין שתי ברירות: או גיהינום של כאב או התמכרות הרסנית
    שרי מקובר-בליקוב | צילומים: רמי זרנגר

    אביתר סמולסקי (57), איש חינוך בתנועה הקיבוצית, נפצע בשנת 97' בתאונת עבודה והפך לנכה עמוד שדרה המתנייד בכיסא גלגלים. אחרי התאונה, התמכר למשככי כאבים, ונגמל. היום הוא יו"ר ארגון "לאלתר", התומך ומלווה חולים נרקוטיים. אילה בת שאול (57), בת זוגו, מנהלת ומפתחת תוכן בארגון. השניים מתגוררים בצפון הארץ. השבוע יצא לאור ספרם המשותף "משחקי הכאב" (הוצאת "שוקן") – רומן מתח המתאר מאבק שמסתיים בניצחונו של אדם על רפואת הכאב ועל התרופות שכמעט גרמו למותו.

     

    אביתר: "בשנות ה־90 הייתי איש חינוך בקיבוץ עין שמר ובקיבוץ בחן. פיתחתי פרויקטים מאוד לא שגרתיים לילדי החינוך המיוחד. הצלחתי במקומות שבהם רבים נכשלו לפניי. הייתי המנהל של תל"ם (התחנה הפסיכולוגית של התנועה הקיבוצית) ויחד עם אנשי צוות נפלאים קידמנו בני נוער במצבי קצה, והחזרנו אותם לחיים.

     

    עם בת זוגו אילה. אילה: "המטרה - לשים זרקור על בעיה הרסנית"
    עם בת זוגו אילה. אילה: "המטרה - לשים זרקור על בעיה הרסנית"

     

    "ב־97' איבדתי את החיים שהיו לי. בעקבות תאונת עבודה הובהלתי לבית חולים כשאני סובל מכאבים עזים בגב וברגליים. במשך שבוע הייתי מחובר לפטדין – סוג של מורפיום סינתטי שמשכך את הכאבים דרך הווריד. בסופו עברתי ניתוח בעמוד השדרה. הניתוח הסתבך ונותרתי עם כאבי תופת בלתי נסבלים. הרופאים הבינו שמשהו לא תקין והבהילו אותי לניתוח נוסף. שם גילו שמצבי החמיר ושעמוד השדרה הולך ומידרדר.

     

    "דבר גרר דבר. חטפתי זיהום. פתחו מחדש את הצלקת של הניתוח. מערכת העצבים נלכדה בפלג הגוף התחתון והיה עליי לעבור ניתוח שלישי. במשך שנה ארוכה, מלאת ייסורים, הייתי מאושפז לסירוגין בבית החולים כשאני צמוד למורפיום. הרופאים הפנו אותי למרפאות כאב, שם המשכתי לקבל משככי כאבים מסוגים שונים. לאט אך בהתמדה פיתחתי תלות בנרקוטיקה. לא הייתי מסוגל לתפקד בלעדיה. התמכרתי לה. לא ידעתי אז באיזה אויב שקט ומתוחכם מדובר, ועד כמה משככי כאבים אופיאטיים מוחקים את האישיות, ועל הדרך גם פוגעים מאוד במערכות ההחלמה של הגוף.

     

    "עוד שנה עברה והכאבים נותרו. הפכתי לכלום. כל מה שהייתי הסתכם באדם ששוכב במיטה וצורח מכאבים. סבלתי גם מתעתועי תחושות ברגליים ומחוסר שליטה במרחב. כשניסיתי לעמוד או ללכת כמה פסיעות עם קביים מיד נפלתי. הרופא אמר לי פעם: 'אתה שייך לאלפיון העליון של הכאב'. חבר שלי, טייס שסובל משיתוק, בא לבקר אותי. אני זוכר שהוא אמר, אני מקנא בך שאתה לא משותק. אמרתי לו, אני מקנא בך, כי משותק לפחות לא מרגיש את כאב הפציעה.

     

     

    "שלחו אותי למחלקת השיקום בבית חולים גדול. המשכתי לסבול מכאבים עזים ולצרוך מורפיום בכמויות. אחרי תקופה ללא תוצאות הוכרזתי כנעדר פוטנציאל שיקומי. אבל אני כבר לא הייתי מסוגל להבין את האבחנה כי הייתי ספוג באופיאטים. פיתחתי תלות מוחלטת במשכך הכאבים. והמורפיום באמת עזר בהתחלה, שיפר את מצב הכאבים, אבל הנחית עליי תופעות לוואי איומות. הייתי כל הזמן מסטול. מסומם. מנותק. ממש כמו נרקומן. כשההשפעה פגה, התחילו קריזים. זו הייתה רכבת הרים משתוללת. מהות האדם היא הנוירולוגיה שלו, וכשחומר כימי משתלט עליה, אתה מרגיש כאילו פלטו אותך מכדור הארץ כמו חץ והשאירו אותך לשוטט בחלל. שעה אחת אופוריה אדירה ושעה אחריה מעמקי השאול. כאבים חזקים יותר, דיכאונות קשים, עליות וירידות דרמטיות.

     

    "צריך לעשות הבחנה בין טיפול במשככי כאבים במצב חירום לבין צריכה שלהם באופן כרוני, שתוביל תוך זמן לפיתוח תלות ולמחלה נרקוטית על כל המשמעויות וההשלכות הקשות שלה. פיתוח תלות במשככי כאבים אופיאטיים זה כמו לנסוע ברכבת בשווייץ עם הנופים הכי יפים, וכשאתה רוצה לרדת, אתה פתאום מגלה שרכבת החופש הזו נוסעת לשואה כימית. ככל שנכנסתי עמוק יותר לתלות במורפיום, האפקטיביות הלכה והשתנתה. זה מה שקורה לכל מכור לאופיאט. או להרואין. כדור שאמור להחזיק שמונה שעות בלי כאבים מחזיק פתאום בקושי חמש שעות. הרופאים מגדילים את המינון, ועם הזמן, גם הם מאבדים שליטה.

     

    "ניסיתי לעצור, להציל את עצמי, להיגמל בכוח. חמש פעמים ביום ניסיתי להוריד את המינון. אבל כל ניסיון גמילה הכניס אותי לקריז כל כך קשה של תסמיני גמילה שמיד לקחתי עוד כדור. הרופאים לא עודדו אותי להיגמל. להפך. הם העלו את המינון. "משככי כאבים הופכים אדם חולה לחולה יותר. מצד אחד הם הרדימו אותי, ומצד שני חוללו שמות בגופי. בכל פעם צצו בעיות חדשות שהחזירו אותי לאשפוזים ולתרופות נוספות. האופיאט מדכא את הנשימה. לא יכולתי לישון, הייתי רעב וצמא ושבוי בתלות בכדורים. לא יכולתי לחשוב בתבונה, כי לא היה לי מוח.

     

    "במשך כמעט עשור יצאתי ובאתי מחדרי מיון, חטפתי התקפי לב, אירועים מוחיים וזיהומים, סבלתי מבעיות התנהגות קשות. עשר שנים עברו עליי בצורה בלתי נסבלת כשאני מאושפז במחלקות השונות ושומע חדשות לבקרים דיאגנוזות מבהילות. הייתי שבור נפשית ופיזית כשמצבי רק ממשיך להידרדר.

     

    "בשלב מסוים הרופאים רצו להכניס לי משאבת מורפיום לגוף. הם אמרו שזה המצב, שצריך להשלים עם החיים בדרך הזו. שהטיפולים הרגילים מיצו את עצמם ומעכשיו אני צריך להמשיך רק דרך מרפאות כאב. ובאמת מאוחר יותר, כשיצאתי מהתופת והתחלתי לחקור את הנושא גיליתי שלמערכת הבריאות יש מקום נהדר להסתיר את הכישלונות שלה – רפואת הכאב.

     

    "הם לא אמרו את זה, הרופאים. כשזעקתי שאני מתנהג כמו מכור להרואין, הם אמרו, לא נכון, משככי הכאבים שאתה מקבל הם סם מהונדס. ואתה גם לא מבין בזה. כשהתלוננתי על תופעות הלוואי הקשות הם אמרו שלמשככי הכאבים אין כמעט תופעות לוואי. הם אומרים את זה גם היום כשהעולם מכיר בנזקים האיומים של משככי הכאבים האופיאטיים. הם אמרו, הבעיה שלך היא תסמונת כישלון ניתוח עמוד השדרה, הידבקויות, וצלקת שכולאת את מערכת העצבים בפלג הגוף התחתון. הם אמרו, אתה נידון לכאבים לכל שארית חייך והפתרון היחיד הוא מורפיום. אבל מתוך השקיעה, מתוך הדמדומים, הבנתי שמשהו לא בסדר. קול בתוכי הזהיר שהנרקוטיקה גורמת לי לנסיגה בכל התפקודים. אבל לא הייתה דרך מוצא כי כשניסיתי להיגמל, קיבלתי עונש. הכאבים הפכו חזקים פי שמונה והגוף איבד שליטה. זה גרם לרעידות ולכאבי תופת, זה המית את התאים במוח. השנים חלפו ומאיש בריא, פעיל, חיוני, אופטימי, בשיא הקריירה שלו, הפכתי לשבר כלי. חרב עליי עולמי. הבנתי שמה שהיה לא יחזור להיות. בשלב מסוים איבדתי תקווה. לא רציתי לחיות. לא הייתי מסוגל. הגעתי למצב שהאמנתי באמת ובתמים שטוב מותי מחיי.

     

    "נקודת המפנה הייתה ב־2006, בפרנקפורט. הייתי נשוי אז וזוגתי הציעה שנעשה מאמץ להגיע למשחקי המונדיאל. רציתי לשמח אותה ונסענו. בשדה התעופה, כשאני על משככי כאבים חזקים, התחלתי להתווכח עם הפקיד שבדק את הדרכון שלי. חשבתי שהוא מרחף באוויר, כאילו יושב מעל הראש שלי. זה היה תעתוע כמובן, אשליה של הכדור, כי הוא ישב בכיסא שלו בגובה שלי. אבל אני דרשתי שיישב מולי ולא מעליי. צעקתי. השתוללתי, נהיה סרט ובתוך כמה דקות מצאתי את עצמי במעצר בחדר צדדי.

     

    "משדה התעופה הובהלתי לבית חולים בפרנקפורט. ושם גילו שיש לי גידול בראש. חזרתי לישראל והתחלתי סדרת בדיקות מקיפה. הרופאים אמרו, צריך לנתח, אבל רופאה אנדוקרינולוגית אמיצה התעקשה שהגידול בראשי נגרם כתוצאה מהנרקוטיקה שצרכתי בכמויות אדירות והזהירה אותי שהיא תגרום למותי. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה לאחר עשר שנות ייסורים שמישהו קישר את מצבי הרפואי לטיפול במשככי הכאבים. הרופאה אמרה, אתה לא צריך ניתוח, אתה צריך להפסיק להשתמש באופיאטים.

     

     

    "יש רגעים בחיים שמכים בך, גם אם אתה נמצא במקום שבו אי־אפשר לחשוב בבהירות. באותו שלב קיבלתי מינוני מורפיום בכמויות כאלה, שהיום רופאים יגידו שבן אדם לא מסוגל לחיות איתם. אבל כששמעתי את דברי הרופאה תלשתי את מדבקת המורפיום מעל הידיים. ושעה אחר כך התחיל הקריז של החיים. היום הזה והיום שאחריו היו הקשים ביותר בחיי, אבל מתוך הייסורים הייתה גם ההבנה שאם אני רוצה להציל את עצמי רגע לפני הסוף, אני חייב לצמצם את המינונים של משככי הכאבים ואת המרווחים ביניהם.

     

    "החלטתי לצאת למלחמת גמילה בכוחות עצמי. ידעתי שאספוג ואלחם ואקטין את המפלצת הכימית שהורגת אותי לאט אבל בטוח. ולא משנה המחיר. כי האופציה האחרת נוראה פי כמה ומובילה בוודאות לסוף. שלוש שנים הסתגרתי בבית לבד עם התרופות. לאט ובכוח התחלתי לרדת במינונים. זה היה מסע הישרדות כימי שניהלתי בייאוש ומתוך הבנה שאין דרך אחרת, בתהליך של ניסוי וטעייה. הייתי מוריד מינון ולומד את התופעות: נפילות קשות, רעידות, קור אימים, בחילות והקאות, וגם דיכאון קשה. בשפת הרחוב של הנרקומנים קוראים לזה 'דודא' – קריז שכולל השתוללות של מערכת העצבים שהייתה רדומה במשך שנים. הרגשתי שאני נמצא בעין הסערה והנשמה שלי קפואה. הגוף גירד כאילו הוא עומד להתפוצץ וההרגשה הייתה כאילו יושבים עליי כל מגדלי עזריאלי. איבדתי את הראייה, השמיעה, האומדן. המערכת השתוללה כמו מטוס שאיבד שליטה וצלל להתרסקות.

     

    "זו הייתה גמילת רצח חסרת רחמים אבל עם המון כוח רצון. נלחמתי על החיים. על השפיות. על העתיד שלי. התחלתי מ־350 מ"ג של משככי כאבים ובכל שבועיים ירדתי בחמישה מ"ג. לאט־לאט הצלחתי לחיות עם הסבל. לאט־לאט הצלחתי לחדד את החושים. בכל פעם גדל התיאבון לחזור אל החיים. עד שהגעתי למינון של 57 מ"ג ליום. ושם נתקעתי. הכל ברח. הכל קרס באופן מוחלט. לא הייתי מסוגל לרדת יותר.

     

    "בשלב הזה קרה לי נס: שמעתי שיש יחידה לגמילה מאופיאטים במרכז הרפואי ברזילי. יצרתי קשר עם בית החולים ונפגשתי עם ד"ר אנדרה וייסמן, מנהל היחידה לנוירו־רגולציה מואצת, מומחה בעל שם עולמי להתמכרויות שפיתח שיטה מיוחדת לגמילה מהתמכרויות קשות. מאותו שלב הוא הפך למורה הרוחני שלי. עברתי אצלו גמילה קצרה ומרוכזת. זה היה טיפול קשה ביותר כי הוא חותך את הקשר למשככי הכאבים במכה אחת. אמנם מתעוררים ממנו בלי תלות, אבל הוא כרוך בשבועות קשים של דיכאונות, רעידות ושקיעה. זה לא היה פשוט כי הייתי צריך ללמוד לחיות את החיים מחדש. אבל התאים שלי התחילו להתעורר. היום במבט לאחור אני יודע שזה היה מסע, חוויה רוחנית ענקית.

     

    "אני זוכר את השבועות הראשונים בלי משככי כאבים אופיאטיים. הדבר הראשון שהדהים אותי היה כמה נעים להרגיש את הדברים הקטנים ביותר. עשיתי אפצ'י. יכולתי לחוות את תחושת הדגדוג ואת ההקלה שאחריו. הגנן כיסח את הדשא ואני התחננתי בפניו שיעשה עוד סיבוב עם המכסחת כדי להריח שוב את הדשא שנקצר. אלו היו הסימנים הראשונים: אפצ'י וריח. מערכת העצבים התעוררה מחדש ואני הייתי מסוגל אחרי כמעט 13 שנה לקלוט את כל האלקטרונים. להתענג על כל ניואנס.

     

    1999 - בשיא ההתמכרות. סמולסקי: "בתקופת הנרקוטיקה העליתי על גופי עשרות קילוגרמים מיותרים. עם הגמילה, גם המשקל העודף נשר"
    1999 - בשיא ההתמכרות. סמולסקי: "בתקופת הנרקוטיקה העליתי על גופי עשרות קילוגרמים מיותרים. עם הגמילה, גם המשקל העודף נשר"

     

    "חזרתי לחיים והפכתי לאדם אחר. ממוקד, מרוכז ורזה. בתקופת הנרקוטיקה העליתי על גופי עשרות קילוגרמים מיותרים. לפעמים הרופאים התקשו להכניס אותי למכונת ה־MRI. עם הגמילה, גם המשקל העודף נשר. החזרה לחיים מתפתחת דווקא בפרטים הטריוויאליים. פתאום יש תיאבון. פתאום שמים לב לתמונות. לגוונים של אור. לקולות ולרעשים. עם כל שבוע שחלף הרגשתי כמו שפן הניסיונות הפרטי של אלוהים. הייתי שיכור מהחיים החדשים שהתחילו. כמו ילד בן ארבע גיליתי עולם. הזיכרונות התחדדו. האינטלקט נפתח ואיתו גם הרצון להבין מה עבר עליי ולמה הפסדתי 13 שנה מחיי.

     

    "התחלתי ללמוד את הנושא. קראתי הרבה מאוד ספרים ומאמרים על נרקוטיקה והשלכותיה ונפגשתי עם אנשים מהתחום וגם עם כאלה שהיו שם כמוני. הלכתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה. ככל שהעמקתי בחומר, הבנתי עד כמה משככי הכאבים מסוכנים ומזיקים. נחרדתי לגלות איך בגללם נעלמה לי תקופת חיים שלמה.

     

    "התוכנית הייתה להמשיך להיפגש עם רופאים, מדענים וחוקרי מוח, ולצורך זה הקמתי את ארגון 'לאלתר' שתומך ומלווה חולים נרקוטיים ועוסק במניעה ובהסברה. בכובע הזה, כיו"ר הארגון, יכולתי להגיע להרבה יותר מומחים בתחום. וכך התברר לי שלא רבים יודעים שנרקוטיקה לא רק הורגת, היא גם משמידה, שמדענים בכירים וחוקרי מוח מכל רחבי העולם כבר קבעו מזמן שאופיואידים בתרופות הרגעה ומשככי כאבים גורמים למחלות שחורות ומזיקות ושכדאי להימנע ולהיזהר מהם ככל האפשר.

     

    "הספר 'משחקי הכאב' נולד דרך המסע הזה. במשך שלוש שנים שבהן הייתי אסיר כימי המנסה לגמול את עצמו, כתבתי על החוויות האישיות שלי ותיארתי את תהליך הגמילה העצמית ואת החזרה האיטית לחיים. היום אני יודע שהדברים שכתבתי בידיים רועדות, כשאני נאבק על הנשימה, על השפיות והפכו לספר, יכולים להשפיע על חיים של המוני אנשים.

     

    "הרופאים מכירים את העמדות שלי. חלק מהם אומר שאני צודק וחלק אומר שרק 15% מהחולים הזקוקים למשככי כאבים נרקוטיים יפתחו תלות בכדורים, ושגם אז מדובר באנשים עם אישיות מתמכרת. הם לא נלחמים בי. חלקם פשוט אדישים. אני דורך גם על אינטרס מאוד גדול של יצרני תרופות. כשנשיא ארצות־הברית הכריז על מצב חירום רפואי לאומי נגד ההתמכרות ההמונית למשככי כאבים אופיואידיים, שמביאה למותם של 175 בני אדם מדי יום, הזמינו אותי לדבר על הנושא בערוץ השני. טראמפ אמר שזו מגיפה עולמית ושמדובר בגורם המוות הגדול ביותר – יותר מתאונות דרכים ורצח בנשק חם גם יחד.

     

    "היום אני מזמין כל אדם שמקבל אופיואיד על בסיס קבוע לבדוק ולהוכיח שבמאה אחוז מהמקרים תתפתח תלות במשכך הכאבים. כיו"ר 'לאלתר' אני אומר, מאה אחוז מהמקרים שיהיו זקוקים למשככי כאבים אופיאטיים באופן כרוני, יפתחו תלות בנרקוטיקה. ויש מאות אלפים כאלה. אלו שאומרים, אין עם זה בעיה, זה טיפול לגיטימי – נגועים בבורות או אינטרסים. ויש רופאים שפשוט לא יודעים להתמודד עם תלות בנרקוטיקה כי זו מחלה קשה. לדעתי, זו המחלה היחידה בעולם שנוצרה על ידי רופאים".

     

    2011 - אחרי הגמילה. צילומים: אילה בת שאול
    2011 - אחרי הגמילה. צילומים: אילה בת שאול

     

    אילה: "אנחנו חברים למסע ולדרך ולכתיבת הספר 'משחקי הכאב', שנוצר במהלך החזרה של אביתר לחיים. כי החיים דיברו ולא היה אפשר להתעלם. הסיפור הזה הסתובב בכל העולם והמציאות רדפה אחרי העלילה שרקמנו. כשאביתר הוזמן לרפובליקה הדומיניקנית כאורח הממשלה להרצות בפני רופאים ולסייע להם בגמילות של אסירים מהרואין, אני ישבתי בגן עדן קריבי טיפוסי ופיתחתי את העלילה. משם הספר נדד בחזרה לארץ, לקיסריה, ומשם למדבר. הכתיבה הייתה עבורי אתגר לא פשוט. המטרה הייתה ברורה: להזהיר את הציבור לא לעלות על הרכבת הזו של משככי הכאבים. ברגע שהבנו שיש מערכת שלמה של הכחשה והסתרה ושחייבים להזהיר את הציבור, התחיל מסע להבקעת תודעה.

     

    "האתגר היה איך להכניס את התוכן המדעי והעובדתי בלי להפוך את הספר ליצירה משעממת על תרופות וכימיה. לכן ארזנו את הפרטים בעלילת בלש. בשביל זה הייתי צריכה לפתח טכניקות ספרותיות. מתח הוא כמו ממתיק בתרופה לילדים ובאמת הספר הוא על חקירת משטרה, רצח של מומחה עולמי לכאב, ומלחמה על השפיות ועל החיים, אבל ברור שהסיפור מושפע ומבוסס על החיים של אביתר. אביתר היה המהנדס, אני הארכיטקטית. הוא הביא את סיפור חייו, הידע שלו והניסיון ואני רקמתי את הכתיבה. הוא הביא את התובנות המדעיות ואני טוויתי את העלילה ויצרתי משהו ספרותי. אנחנו רואים בספר הזה תרופה תודעתית שתציל ותמנע הסתבכויות בגיהינום הנרקוטי. המטרה שלנו היא לשים זרקור על בעיה חברתית הרסנית שנכון להיום מסתתרת בחצר האחורית של מדינת ישראל".

     

     
    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

    מומחית לכאב: "צריך להסביר שמדובר בסם מסוכן"

     

    יותר מ־20 אלף אמריקאים מתים מדי שנה בגין שימוש יתר במשככי כאבים. בישראל אין מידע רשמי על היקף התופעה – אך גורמים במשרד הבריאות טוענים שישנה עלייה משמעותית בשימוש הממכר בתרופות מרשם לשיכוך כאבים, גם בשימוש רפואי וגם בזליגה לעבריינים כסם רחוב.

    "אמנם אין אצלנו מידע מסודר על כמות המשתמשים בתרופות נרקוטיות, אבל אנחנו עדיין רחוקים מאוד ממה שקורה בארצות־הברית", אומרת ד"ר ריטה לקר־לייבזון, מומחית להרדמה ולכאב ומנהלת יחידת הכאב במרכז הרפואי רבין בקמפוס בילינסון. "זאת, משום שבארצות־הברית רופאים מחלקים מרשמים ללא בקרה וללא הגבלת זמן ומינון. ואילו בארץ כשהרופא מתרשם שצריך להעלות מינון של משככי כאב, הוא נוטה לשלוח את החולה לרופאי הכאב שמקיימים ביקורת ומעקב".

    ועדיין, לקר מודעת לעלייה בשימוש מזיק באופיאטים ובנזקים הנלווים. "הרופאים אשמים בכך לא פחות מהחולים", היא אומרת בצער. "בא חולה צעיר אחרי תאונה, ללא פגיעה שהוכחה בצילומים, ומקבל מהרופא האמפתי אבחנות לא נכונות ושלושה סוגים של תרופות נרקוטיות. לפעמים רק הערבוב הלא נכון גורם להתמכרות ולסיבוכים. גם לחולים יש אחריות במצב בישראל. רבים מהם מגיעים להתמכרות בשל שימוש במשככי כאבים בניגוד להמלצת הרופא, במינונים הולכים וגדלים לפי שיקול דעתם ובמרווחים הולכים וקטנים, על דעת עצמם, בין לקיחת התרופות".

    נזקי ההתמכרות למשככים ממשפחת האופיאטים, לפי לקר, רבים ומסוכנים: החל מתופעות לוואי שחולפות כבחילות, סחרחורות, ישנוניות יתר ועצירות, וכלה בתופעות קשות של מינון יתר כהזיות, ניתוק מהמציאות, שינוי אישיות, דיכאון וחוסר שליטה במרחב, ובמקרים מסכני חיים גם דום נשימתי שעלול להביא למוות.

    לקר ממליצה לרופאים העוסקים בתחום הכאב לעבור רענון מתמיד. "מדובר בתרופות שמשרד הבריאות הגדיר כסם מסוכן", היא אומרת, "ואם ההתמכרות להם בעלייה, עלינו הרופאים לעצור ולהגיד, אנחנו עושים משהו לא נכון וצריך לרענן ידע ונהלים". לקר מציעה להחתים חולים בכאב כרוני ללא מקור סרטני לפני נטילת תרופות נרקוטיות. "זאת כדי שהחולה יבין את משמעות התרופה", היא אומרת. "במקביל, צריך להעלות את המודעות למטופל ולקהילה, להסביר שמדובר בסם מסוכן, ולצייד את מרפאות הכאב באחות מיוחדת לנושא שתסביר לחולים את המשמעויות של השימוש במשככי כאבים אופיאטיים".

     


    פרסום ראשון: 07.11.18 , 22:20