שלישי 19 בפברואר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Getty Images
    מסלול • 07.02.2019
    שיר סיום
    אף אחד לא באמת מופתע מהסגירה של חנות המוזיקה העצומה של HMV ברחוב אוקספורד בלונדון  אבל עבור חובבי המוזיקה, שעצרו בה בכל ביקור בעיר, זוהי פרידה מעידן שלא יחזור
    אמיר שוורץ

    לונדון כבר לא תהיה אותו הדבר. הסגירה של סניף הדגל העצום של רשת המוזיקה HMV ברחוב אוקספורד 363 בשבוע שעבר הייתה אמנם צפויה, אבל היא עדיין כואבת לאלו שממשיכים להתרגש ממראה של עשרות אלפי דיסקים ותקליטים מסודרים ועטופים בניילון מבהיק - גם כשכל המוזיקה הזאת זמינה להם במרחק פתיחת אפליקציה בנייד.

     

    עד לפני כמה שנים, חנות ענק של מוזיקה הייתה מראה שגרתי בכל עיר גדולה באירופה ובארה"ב. לא עוד. בזה אחר זה נסגרו הסניפים העצומים של וירג'ין רקורדס וטאוור רקורדס שנפרשו על פני מספר קומות, וכעת גם HMV - המֶכּה של חובבי המוזיקה הפיזית בבריטניה. בניגוד לכל היגיון כלכלי וקמעונאי, איכשהו האמנתי שהסניף הזה יינצל. בכל זאת, הוא יושב על רחוב הקניות המרכזי בעיר שעדיין נתפסת כבירת המוזיקה, והירידה בשער הפאונד בשנים האחרונות הפכה את החנות לזולה מבעבר - לפחות לתיירים שהמשיכו לפקוד אותה. אבל כוחות השוק שוב הכריעו את הרומנטיקה.

     

    עבור חובב מוזיקה שמחזיק מעצמו מעודכן - למרות שהוא ממשיך לצרוך ולהאזין גם בשיטה הישנה - היה משהו מרגש בכניסה לסופרמרקט תרבותי שמציע לך כמעט הכל במרחק גיהוץ של כרטיס אשראי: השלמה של אלבום אבוד שהחזקת פעם בקסטה, חולצה של להקה שאהבת בתיכון, ביוגרפיה של מוזיקאי שאיש אפילו לא ישקול לתרגם לעברית, או מהדורה מיוחדת שלא יובאה לארץ וחששת להזמין מהרשת בגלל הדואר. בכל ביקור בעיר השארתי בה יותר כסף ממה שתיכננתי, ועדיין כשפתחתי את המזוודה בארץ התבאסתי שלא קניתי עוד. והיה מה. וגם כשלא הגעתי אליה, רוחי טיילה בה - כל חבר או בן משפחה שהזדמן ללונדון צויד מבעוד מועד ברשימת משאלות ובמטבע זר.

     

    בקיץ 1992 עברתי את המפתן שלה בפעם הראשונה והתאהבתי. אני עדיין זוכר את התיכוניסט הנלהב שנכנס אליה בעיניים פעורות וניסה לחשב מהי הדרך היעילה ביותר לסרוק את המדפים ואגפי המוזיקה העצומים במינימום זמן, ובכלל כמה כסף אפשר להוציא פה מבלי להיחשב למשוגע. אחרי שעתיים קצרות מדי שם, החברים מהסאמר סקול שבמסגרתו שהיתי בלונדון בקיץ ההוא, הגיעו לחפש אותי. למחרת התחננתי לשוב לביקור נוסף. המעבר מהחנויות השכונתיות החביבות בישראל של תחילת הניינטיז להיכל המוזיקה הרשמי היה בלתי נתפס. כמעט כמו יהודי דתי שיאפשרו לו להמיר לכמה רגעים את התפילה בבית הכנסת בסיור מודרך בבית המקדש.

     

    בקיץ האחרון, במסגרת נסיעת עבודה מהעיתון, חזרתי אליה בפעם האחרונה. הערימה שאיתה הגעתי לקופה הייתה נמוכה למדי - לשמחת אשתי ומנהל הבנק שלי - ולקנייה נלוותה תחושה של פרידה קרובה. אנשים כבר בקושי קונים דיסקים, וגם אלו שגילו מחדש את התקליטים מאז תחיית פורמט הוויניל מעדיפים להסתובב בחנויות הקטנות בסוהו שחזרו לשגשג. ברוח התקופה, את הסניף ההוא של HMV תחליף חנות לציוד ספורט. לפחות לא אצטרך לשלם על אובר־ווייט בטיסה חזרה.

     


    פרסום ראשון: 07.02.19 , 16:13