שמעון פרנס עדיין לא צפה בתוכנית הטלוויזיה של דידי הררי — "דידי בשישי" — למרות שהיא משודרת כבר יותר משנה בערוץ 13, באחד מהימים הנצפים ביותר. אין לו כמובן שום דבר נגד הררי, אבל הפורמט מזכיר לו יותר מדי את התוכנית "הטברנה", שאותה הגיש לפני 20 שנה והפכה כמעט לשמו השני.

"אני מפרגן להררי, הוא בן אדם עלא כיפאק ואיש מוכשר, אבל אף אחד ב'רשת' לא נזכר במי שיצר את הפורמט, לאף אחד לא הייתה מחשבה שמא גם אני יכול להנחות את התוכנית?" הוא שואל וניכר כי התאכזב מכך ששכחו אותו.

איך נודע לך על הכוונה להעלות את התוכנית?

"לא נודע לי על הכוונה. פשוט כשהתוכנית עלתה אמרו לי, 'דידי עושה תוכנית בדיוק כמו שלך, למה לא קראו לך?' ככה נודע לי. כשאני אומר שאין לי קשרים בתחום הזה, אני אומר את זה לחובתי".

ההתעלמות ממך צבטה לך בלב?

"ודאי שזה צבט לי בלב. מה, אני לא בן אדם?! דידי אפילו היה עלא כיפאק והזמין אותי לתוכנית, אבל היה לי קשה להיענות לו. גם הסוכן שייצג אותי לא עשה את העבודה שלו נאמנה, אבל אני לא רוצה שייצא כאילו אני מתמרמר. אני כבר מזמן אחרי זה. אני חי בשלום עם מה שאני ועם מי שאני. אני אוהב מאוד את מה שאני עושה כיום ברדיו, וגאה בזה שגם אחרי 20 שנה בלי טלוויזיה, אני זוכה לאהבה גדולה. אנשים עוצרים אותי ברחוב ומרעיפים עליי אהבה — אהבה שנשמרה מכוח הרדיו, לא מכוח הטלוויזיה. בטלוויזיה יש משהו משכר ומשקר, אבל כשבא אליך גבר בן 70 וטופח לך על הגב, אומר שהוא אוהב את מה שאתה עושה ברדיו ושאתה חסר לו על המסך, זה דבר שאין לו תחליף. זה לא טינאייג'רס שמתלהבים ממך לרגע. אני רוצה לחזור לעשות טלוויזיה, אבל כזאת שאיהנה לעשות אותה ושלא תהיה בשבילי רק פרנסה. ואם זה לא ייצא — אז לא. בטח לא אחזור לטלוויזיה בכל מחיר".

למה? כי הטלוויזיה של היום היא לא זאת שאתה רגיל אליה?

"הטלוויזיה בהחלט השתנתה. אני מביא איתי טעמים של טלוויזיה אחרת, ישנה, שעדיין יש לה קהל גדול ורחב — מגיל 40 צפונה — אבל מי שמחזיק עכשיו את השלט, מי שמכתיב את המדיניות בטלוויזיה המסחרית, אלו אנשים צעירים. אני מבין את זה, זמנים משתנים, אבל אני בכל זאת חושב שאפשר לעשות גם טלוויזיה טובה וגם כזו שמדברת בשפה מודרנית. היום אם אין לך ריאליטי, אפילו שמץ של ריאליטי, אין לך מה לחפש בפריים־טיים. הכל מציצני, גימיקי, תחרותי, צעיר, דוגמני, שלא לומר חלול. צהוב לא מתאים לאופי שלי. אני מנסה להימנע מזה עד כמה שאני יכול בכל מה שאני עושה, אבל אני חי בעולם התקשורתי ומכיר את החוקים. אם תסתכל בטלוויזיה בארצות־הברית ובמקומות אחרים בעולם, יש שם כבוד גם לאנשים ותיקים שמביאים איתם מטען של ניסיון וידע".

לנשמה אין גיל

גם בלי הטלוויזיה, פרנס, 65, סבא גאה לשלושה, לא יכול להתלונן על מחסור בתעסוקה. יש לו כאמור את תוכניות הרדיו שהוא מגיש בגלי צה"ל ואת הטיולים שהוא מארגן ליוון, וזוכים לפופולריות גדולה. הוא החל לארגן אותם כבר לפני 25 שנה, יצא אליהם חסר ניסיון אחרי שהחל להשמיע מוזיקה יוונית ברדיו, והתאהב בה. "הייתי הראשון שהוציא לחו"ל טיולי נושא ותרבות", הוא אומר. "היום, כמו כל דבר שמצליח, עושים את זה גם אחרים. אני עדיין חושב שהטיול שלי היה ונשאר מאוד ייחודי ושונה מבחינת הסטנדרטים. אם מדברים במושגים של מכוניות — אני המרצדס בחבורה".

הגיל, הוא משוכנע, חסר משמעות מבחינתו. "לנשמה אין גיל", הוא אומר. "אני לא מאלו שמביטים אחורה בנוסטלגיה ואומרים שפעם היה יותר טוב. אני מאלה שמאמינים שאנחנו מגיעים לעולם הזה עם קארמה מסוימת ועם איזה תפקיד מסוים. גם אם טעיתי בבחירות שלי, הטעויות הן חלק מהדרך שבחרתי לעשות, ואין מה להצטער עליהן. צריך להתייחס לטעויות כאל כלי למידה, לא להתחרט עליהן".

והוא אכן סלחן כלפי עצמו: "אני לייט בלומר בכל התחומים שאני עושה", אומר פרנס על הקריירה הטלוויזיונית שלו. "אני פורח מאוחר וצריך מסלול המראה. השנים הראשונות שבהן עשיתי את התוכנית היו בית ספר נהדר בשבילי. ההצלחה חיזקה אותי ואת הביטחון שלי מול המצלמה, וזה הפך להיות סיפור אהבה אחד גדול. הגשתי אותה גם בערוץ הראשון ואחר כך גם בערוץ 2, בטלעד, אבל היום, היום אני ברדיו, בגלי צה"ל, וטוב לי שם. אנשים אומרים לי שהם נכנסים עם התוכנית שלי לשבת, וזו מחמאה גדולה אם אנשים פותחים את הרדיו בשבילך ולא באופן אקראי".

אני נבדק כל חצי שנה

כשהוא מדבר על הזמן הקצר, הוא עושה זאת מניסיון. לפני יותר מעשור חלה בסרטן וכל המחשבות שלו על החיים התהפכו. "היה לי סרטן לימפומה נון־הודג'קין", הוא מספר, "זה התיישב אצלי בחוליות התחתונות של חוט השדרה ועברתי סדרה של הקרנות וסדרה של כימותרפיה. תודה לאל, אני 11 שנים אחרי זה, ואני נבדק כל חצי שנה והכל בסדר. נכון, אין תעודות ביטוח, אבל זה החיים".

איך התגלה הסרטן?

"סרטן מהסוג הזה יכול להתיישב לך בכל מקום בגוף. כשאתה מרגיש בזה, הוא כבר שולח גרורות. מזלי שזה תפס אותי בחוליות התחתונות וישר הקרין לי כאבים. הלכתי לרופא, שאמר לי שזה כאבי גב, אבל הכאבים הלכו והתגברו וזה התחיל להקרין לי לרגליים. בבדיקת MRI גילו שמדובר בגידול בחוט השדרה ולא בשחיקה של סחוס בחוליות כמו שאמרו לי. טופלתי בהדסה בידי אחת המומחיות הכי טובות בארץ אם לא בעולם, פרופסור דינה בן־יהודה, שהיא לא רק רופאה, היא פשוט מלאך, ונרפאתי. אחרי שאתה חולה, ועוד במחלה כזאת, אתה מקבל פרופורציות אחרות על החיים, לכן אני לוקח היום הכל באיזי ולא מתרגש. אני מתמקד בלעשות טוב לאנשים".

במסגרת הטוב הזה, מחוץ לרדיו פרנס מופיע עם מתי סרי, עם המופע "מאוהב ירושלמי", ובו הם מספרים על ירושלים של ילדותם לעומת ירושלים של היום. במופע נוסף, מוזיקלי, שאותו מריץ פרנס, משתתפים חיים רומנו ועליזה אביב, וגם הוא כולל מוזיקה וסיפורים ("אנשים באים, שותים כוסית, אוכלים ושומעים מוזיקה יוונית במיטבה").

תחזור לטלוויזיה?

"אני עובד עכשיו על פורמט טלוויזיוני חדש, ואני מקווה שיהיה מי שירים את הכפפה. יהיה בתוכנית גם חו"ל, גם מוזיקה, גם אירוח, וגם נופים ואתרים, כשהכל סובב סביב מדינות הים התיכון".