yed300250
הכי מטוקבקות
    הומור הוא הדרך היחידה להתמודד עם כאב. מימין: מירב הלפרין, אביגיל קנטורוביץ' ומאירה ברנע־גולדברג
    זמנים מודרנים  • 09.06.2019
    אני מבינה מה זה מצחיק
    יש בכלל דבר כזה הומור נשי? ובמה הוא שונה מהגברי? האם גברים באמת פוחדים מנשים מצחיקות? מה בין להיות אישה מצחיקה ללהיות כותבת מצחיקה, והאם יש דברים שגם היום עדיין אסור לצחוק עליהם? לכבוד שבוע הספר עונות שלוש סופרות מצחיקות ‑ מאירה ברנע־גולדברג, מירב הלפרין ואביגיל קנטורוביץ' ‑ לשאלות הכי קשות רן בן־נון | צילום: יובל חן
    רן בן־נון | צילום: יובל חן

    המהפכה הפמיניסטית המבורכת שעוברת על העולם בשנים האחרונות מביאה אלינו יותר ויותר נשים כותבות, וגם יותר מהמגזר העילאי והמאתגר במיוחד ‑ נשים כותבות מצחיקות. לכבוד שבוע הספר כינסנו שלוש מהמשובחות שבהן ‑ מאירה ברנע־גולדברג, מירב הלפרין ואביגיל קנטורוביץ' ‑ לסדרת שאלות צפופות בניסיון לפענח, לפחות חלקית, את ה־DNA של ההומור הנשי החדש.

     

    אומרים שנשים פוחדות להיות מצחיקות - האם אישה מצחיקה זה דבר מאיים?

     

    "יש לא מעט מחקרים שמוכיחים שנשים נמשכות לגברים מצחיקים, וגברים אוהבים נשים שצוחקות מהבדיחות שלהם", אומרת גולדברג. "אני לא חושבת שנשים פוחדות להיות מצחיקות, הן פשוט לא צריכות להשתמש בזה בשביל למצוא חן ולטשטש את החסרונות שלהן, כמו שקורה יותר אצל גברים. אני חושבת שבעבר הקביעה הזו הייתה נכונה, נשים פחדו להצחיק והיו עסוקות בהישרדות, במלחמה על הזכויות שלהן, נשים נאלצו להיות צייתניות, למצוא חן בעיני הגברים כדי למצוא בעל הגון. לא אהבו נשים מצחקקות, ובטח לא נשים שמנסות לשעשע בעצמן. כיום במרבית העולם המודרני, נשים חיות באופן אחר, הן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן מבלי לעסוק במה יחשבו עליהן, ובין השאר להצחיק בלי לדפוק חשבון".

     

    קנטורוביץ': "אני חושבת שאנשים מצחיקים, מכל מגדר שהוא, זה דבר קצת מאיים. הומור לעיתים קרובות דורש מהאדם לזהות באחרים את הפגמים, את הדקויות, קצת כמו קריקטורה שבה מדגישים את הניואנסים הפחות יפים ‑ ויש משהו מפחיד בלהיות ליד אדם שיש לו את יכולת האבחנה הזו. במילים אחרות: אנשים מפחדים מאנשים שיכולים לצחוק עליהם. לעיתים בצדק".

     

    הלפרין: "אישה זה תמיד דבר מאיים. אני מציעה לכולם להתרחק מנשים, ובמיוחד מנשים מצחיקות".

     

    מה מייחד את סוג ההומור שלכן?

     

    קנטורוביץ': "ככלל אני משתמשת בהומור, ובעיקר בהומור שחור מאוד, כדי לדבר על מה שכואב לי. זו לא דרך לברוח מהכאב אלא להפך: לפעמים זו הדרך היחידה לדבר על מה שמאוד כואב בלי להתפרק. אני אוהבת במיוחד אירוניה, ואני נוטה לזהות אותה היטב למרות שהיא נוטה דווקא להסתתר בביישנות, ולכן השימוש העיקרי שאני עושה בהומור זה להאיר ולהגדיל את המקומות שבהם אני מזהה אותה. אני אוהבת להדליק מולה זרקור ולהדגיש אותה. זה לא רק הומור, זו ראיית עולם".

     

    הלפרין: "אני כותבת על נשים ועל האופן שבו הן מתפקדות בתוך מערכות יחסים. זה מצחיק עוד לפני שכתבתי מילה אחת".

     

    גולדברג: "אני חושבת שאחד הדברים שמייחדים את הכתיבה שלי, ולכן גם את ההומור שלי, בעיקר בספרי המבוגרים, זאת העובדה שאני לא מפחדת לחשוף את עצמי ולא מפחדת לצחוק על עצמי. אני נתקלת בסופרים וסופרות שהמחשבה 'מה יגידו עליי', 'מה יחשבו עליי', פוגעת בכתיבה שלהם ובהומור. אצלי זה לא שיקול. לא אכפת לי לצאת למראית עין קצת פחות אינטליגנטית ממה שאני במציאות. בנוסף לכך, אני לא מתחשבת בקרובים אליי. זה נשמע אכזרי, אבל ככה אני מתנהלת. הייתי בהרצאה של סופרת שאני מאוד אוהבת את הכתיבה שלה ומאוד מעריכה אותה, והיא סיפרה שבאחד הספרים שכתבה הדמויות של ההורים בספר היו דומות מדי להורים שלה והיא הרגישה לא נעים כיוון שהם נפגעו, ובספרים הבאים שלה היא הקפידה שלא לחזור על אותה טעות. אני מתה על ההורים שלי, באמת, אבל בכתיבה, אם הם ייפגעו או לא, זה לא שיקול בעיניי. אם זה יצחיק אותי, זה ייכנס, גם במחיר של הצורך להסביר את עצמי או להתנצל כשהספר יראה אור".

     

    אתן מצחיקות גם בחיים האמיתיים?

     

    הלפרין: "אני לא יודעת איך נראים חיים בלי הומור. אני תמיד רואה את הזווית הקומית בכל סיטואציה. בזכות ההומור התגברתי על כל דבר בחיי".

     

    קנטורוביץ': "כבר הרבה שנים שזה אחד התפקידים החברתיים הכי בולטים שלי. זה קרה ממגוון סיבות שאינן בהכרח חוש ההומור שלי ‑ חוסר ביטחון, למשל. אבל זה תפקיד שאימצתי בשמחה ובאהבה. אחת הסיבות שאני אוהבת אותו זה כי הוא מתגמל מאוד, ומתגמל מיידית: כשבדיחה עובדת, אנשים צוחקים. וזה האישור החברתי הנעים ביותר שאני מכירה".

     

     

    גולדברג: "בגיל 16, נזרקתי באכזריות על ידי בחור שאהבתי מאוד. אני זוכרת שהופתעתי, הוא הגיע אליי הביתה במיוחד, קנה לי מתנה מאוד יפה ואמר לי שהוא חייב לשוחח איתי. התרגשתי, הנחתי שהוא מתכוון לומר לי שהוא אוהב אותי, במקום זה התחילה שיחת יחסינו לאן, 'זו לא את, זה אני' וכל הבולשיט שאומרים כשנפרדים. ונכנסתי לדיכאון קשה. אני זוכרת שנזרקתי על המיטה, בבכי קורע לב, לא יצאתי מהחדר כמה שעות עד שאמא שלי נכנסה עם עוגת שוקולד חמה וקצפת. באותו רגע, קמתי, כמו חדשה, כאילו לא קרה כלום. זה הפתיע אותי. אחרי שהעוגה חוסלה, לקחתי את הטושים הכי יפים וצבעוניים שלי וציירתי קומיקס על הסיטואציה. יש לי יכולת איור של ילדה בת שלוש לא כישרונית במיוחד, ובכל זאת ישבתי וכתבתי וציירתי והצחקתי את עצמי. מאז הקפדתי בכל סיטואציה איומה וקשה שנקלעתי אליה, לצייר את המצב בצורה משעשעת. אני זוכרת שאפילו בניתוח החירום הקיסרי שעברתי ושהסתבך, כשהזעיקו רופא חירום מהבית, לא הצליחו לעצור את הדימום, לקחו את הבן שלי שרק נולד לחדר אחר בלי שאראה אותו וכולם סביבי היו בהיסטריה, התחלתי פתאום לצחוק בהתקף פסיכוטי כשחשבתי איך אכתוב ואתאר את הסיטואציה ביומן שלי".

     

    יש דבר כזה, הומור נשי? במה הוא שונה מהגברי?

     

    "אני מנסה לא להכליל, וזה כמובן לא נכון לכולם, אבל פעמים רבות יש תחושה שהומור גברי מקטין את האישה וכולל יותר בדיחות וולגריות. אני יכולה להיות באירוע עם אנשים שלא מהמעגל הקרוב אליי ופתאום גבר כלשהו יספר לי בדיחה גסה, אף על פי שזה לא מתאים. אני פחות אוהבת את החלוקה להומור נשי מול הומור גברי, אבל לפעמים נראה שגברים פחות מנסים להתאים את עצמם לקהל ובעיקר אוהבים לצחוק מהבדיחות של עצמם".

     

    הלפרין: "ההומור הנשי אישי יותר ומתוחכם יותר. נשים לא חוששות לצחוק על עצמן ולא מספרות בדיחות, בניגוד לגברים".

     

    עד כמה ההומור והסיפורים שלכן לקוחים מהחיים האמיתיים?

     

    קנטורוביץ': "זאת שאלה מכשילה, נכון? כי אני לא כותבת שום דבר בלי התחייבות של העיתון לספק לי הגנה משפטית נאותה ולהבטיח לי השתתפות בתוכנית להגנת עדים. וזו תשובתי הסופית והמלאה".

     

    הלפרין: "רק מהחיים, ולרוב מהחיים של החברות והחברים שלי".

     

    יש דברים שאסור לצחוק עליהם או שהכל מותר? יש קווים אדומים?

     

    גולדברג: "סבתא שלי ז"ל, ניצולת שואה, סיפרה לי שגם שם, במקום הכי נמוך, אחרי שראתה את קרובי משפחתה נרצחים מול העיניים, היא ואחותה השתמשו בהומור והן היחידות ששרדו מהמשפחה. אז באופן כללי אפשר לצחוק על הכל, תמיד, אבל פיתחתי לי כלל חשוב: כל דבר שעברתי וחוויתי, אני יכולה לצחוק עליו, למשל על האוטיזם שקיבלתי במתנה עם הבן שלי, טיפולי פוריות, הפרעות אכילה ועוד. אבל מה שלא חוויתי בעצמי, אני משאירה לאחרים. בספרים שלי לא יהיו בדיחות שואה, או בדיחות על שכול".

     

    קנטורוביץ': "בגדול, ביום שבו יציגו בפניי נושא ואני לא אחשוב שאפשר לדבר עליו בהומור, זה יהיה זמן טוב לבדוק לי דופק. כלל האצבע היחיד שלי הוא שהצחוק צריך להיות מכוון למטרה הנכונה: לא למי שנפגע, לא לקורבן, אלא כלפי הנושא עצמו והשימושים השונים שעושים בו. כשכתבתי את הספר שלי היו לי הרבה התלבטויות, כי כתבתי על השואה, והתקשיתי מאוד להניח את עשרות הבדיחות שהתרוצצו בראשי על הנייר. למילה הכתובה יש משקל ואורך חיים ובעיקר יש בסוף התהליך הזה קוראים, והמטרה שלי היא לא להכאיב להם (טוב, אולי קצת להכאיב להם, כי אם הקוראים בוכים אני שמחה כמעט כמו שאני שמחה כשהם צוחקים) ולא להעליב (לגמרי לא להעליב, אפילו לא קצת), אלא לעורר מחשבה. ובאמת ניפיתי את כל הבדיחות שלא הייתה להן מטרה ברורה, שלא שירתו את הסיפור ושלא עסקו במה שבאמת העסיק אותי ככותבת: זכר השואה והדרך הבעייתית שבה הוא מתקיים במרחב הישראלי העכשווי. וזו הייתה הקרבה אמיתית, כי היו שם בדיחות ממש טובות!"

     

    היית רוצה שהבת שלך תהיה סופרת?

     

    "הייתי רוצה שכל אחד מילדיי, לא משנה מגדרו, יעסוק במשהו שמספק וממלא ומשמח אותו, ואם אפשר שגם יתפרנס מזה בכבוד ובאופן שיאפשר לו יום אחד גם לפרנס אותי בכבוד, כי מצב שוק הספרים אינו מבטיח".

     

    גולדברג: "אין לי בת, יש לי בן. אני לא חושבת שהוא ירצה להיות סופר אחרי שהוא גדל לצידי ורואה את התקפי ההיסטריה והטירוף שאני עוברת בכל פעם שספר חדש שלי יוצא לאור".

     

    הלפרין: "לא, הייתי רוצה שתהיה מנתחת מוח ושתתחתן עם אוליגרך. שיהיה לה מספיק כסף כדי לתמוך באמא הענייה שלה".

     

    אביגיל קנטורוביץ'

     

    בת 37, גרה בתל־אביב עם בעלה, שלושת ילדיה והכלבה שלה (היחידה שתמיד שמחה לראות אותה כשהיא חוזרת הביתה!), עובדת במערכת מודן־כתר בשמונה השנים האחרונות. ספרה הראשון, "ארץ, עיר, ילדה" ראה אור בנובמבר. כליל, גיבורת הרומן, מאושפזת במחלקת היריון בסיכון גבוה. שם היא נתקלת במודעה מטעם המחלקה לארכיאולוגיה שמכריזה על הרצאה חד־פעמית של ארכיאולוג שואה ידוע, שהוא במקרה גם אביה של כליל, שאותו לא פגשה 25 שנה. תאריך ההרצאה הוא תאריך הלידה המיועד. היא יוצאת למסע פנימי מלא אירוניה וכאב, חקירה אינטימית כאובה ומצחיקה של ילדותה, בניסיון להבין מה קורה לאדם שאחד מהוריו אינו אוהב אותו, והאם יוכל יום אחד לאהוב בעצמו.

     

    אביגיל קנטורוביץ'
    אביגיל קנטורוביץ'

     

    מירב הלפרין

     

    בת 58, אם לחייל ומתגוררת בתל־אביב. כתבה את רבי המכר "בעלי לא בבית" ו"על גופתי המתה" (ידיעות ספרים). זכתה בפרס סטימצקי בשנת 2015 ובספר זהב מטעם התאחדות המו"לים בשנת 2016. בשנה הקרובה יראה אור ספרה השלישי, "מה יש לאהוב בדורון". דבר שלא ידוע על אודותיה: היא מומחית להיסטוריה צבאית ישראלית ויודעת להבדיל בין F15 ל־F16 לא רק על הקרקע, אלא גם לפי רעש המנוע במהלך הטיסה.

    מירב הלפרין
    מירב הלפרין

     

    מאירה ברנע־גולדברג

     

    בת 40, סופרת, מרצה, עורכת תרגום ומנחת סדנאות כתיבה. נשואה פלוס אחד, גרה בפתח־תקווה. מספריה: "הילדה שניסתה" (אייר רמי טל, הוצאת כנרת זמורה ביתן) ‑ היה הייתה ילדה, שרצתה מאוד לעשות משהו שאף אחד מהחברים שלה לא הצליח לעשות לפניה. נגד כל הסיכויים, נגד כל הספקנים, נגד כל מי שזלזל בה. היא מתעלמת מכל רעשי הרקע וממשיכה בשלה, עד שחצי שעה לפני השקיעה זה קרה... "מסעותי עם חמותי" (כנרת זמורה ביתן) ‑ שירה שונאת את חמותה (בצדק יש לומר), דליה שונאת את כלתה (גם בצדק). עקב מות בעלה, דליה נאלצת לעבור לגור אצל בנה. האם השתיים ישרדו את המעבר הכפוי?

     

    מאירה ברנע־גולדברג
    מאירה ברנע־גולדברג

     

    ran-be@yediot.co.il

     


    פרסום ראשון: 09.06.19 , 23:11
    yed660100