קולנוע ישראלי, חלום אמריקאי

במהלך פסטיבל הסרטים הישראלי שהתקיים בשבוע שעבר בלוס־אנג'לס הוזמנו חלק ממשתתפיו לקבלת שבת באחוזה המפוארת של דפנה זימן בבוורלי הילס. בעלת הבית הישראלית, בעלת רשת הכבלים Cinemoi, סיפקה לחבר'ה מהארץ הצצה אל החלום האמריקאי המושלם, המשתרע על פני ארבעה דונמים, כולל בריכת שחייה ומגרש טניס, ומוערך ביותר מ־30 מיליון דולר.

"טוב, אז עכשיו אנו רק צריכים לעשות את הרימייק של 'מכתוב' באנגלית, ואפשר לקנות כזה בית", צוחק חנן סביון, אבל בדבריו יש גם שמץ רצינות. הוא ושותפו, גיא עמיר, כבר כתבו לסרט המצליח שלהם תסריט באנגלית, ערכו את השינויים המתבקשים כך שיתאים לקהל האמריקאי, גייסו מחצית מסכום ההפקה ועכשיו הם מחפשים משקיעים שישלימו את החצי השני. בסיומו של הפסטיבל גרפו צמד היוצרים מענק של 92 אלף דולר, מה שבהחלט מקדם אותם עוד צעד לעבר המטרה. "יש לנו עוד כמה רעיונות שנמצאים בפיתוח כדי שיתאימו לשוק האמריקאי", מבטיח סביון.

עמיר וסביון הם נציגי הגל האחרון של הישראלים שחולמים לכבוש את הוליווד. אם בשנות השמונים היו מציעים לישראלים בעיקר תפקידים קטנים של טרוריסטים, היום עם המוניטין של גל גדות, איילת זורר, "פאודה" ו"בטיפול" — הסיכוי של הישראלים לשחק אותה בלוס־אנג'לס כבר לא בלתי אפשרי. אבל עדיין זו משימה לא פשוטה. הבדלי התרבויות, השפה, המבטא וההלם מהעוצמה של התעשייה באמריקה — עדיין מהווים מכשול לא פשוט.

רגל פה, רגל שם

עשתה לישראלים יחסי ציבור טובים. גל גדות | צילום: גטי

השנה חגג מאיר פניגשטיין, מנכ"ל ומייסד פסטיבל הסרטים הישראליים בלוס־אנג'לס, 33 שנה למפעל הוותיק. אף אחד לא האמין שהפסטיבל יחזיק מעמד כל כך הרבה שנים, גם לא הוא. הפסטיבל הראשון נפתח בשנות ה־80. פניגשטיין למד אז בבית הספר למוזיקה בבוסטון, לשם עבר לאחר שלהקת כוורת התפרקה ב־1976. השנים שלאחר פירוק הלהקה היו מבולבלות עבורו, והוא התקשה למצוא את עצמו.

"אני זוכר שליוויתי את אריאל זילבר בנגינה בהופעות וחשבתי: 'מה, אחרי כל ההצלחה שלי כמתופף זה מה שאני עושה בחיים, מרוויח 100 דולר ללילה? אז החלטתי לנסוע ללמוד מוזיקה בארה"ב ולפתוח שם בקריירה. במהלך הלימודים הציעו לי להביא סרטים ישראליים ולהקרין בפני הקהילה היהודית בבוסטון. הבאתי את הסרט 'הלהקה' של אבי נשר, בו גם הופעתי".

דבר הוביל לדבר, וכעבור חודש פניגשטיין כבר עזב את לימודיו והחל לעבוד על הפסטיבל הראשון. "המטרה שלי הייתה להביא את הקולנוע הישראלי לארה"ב, ולעזור ליוצרים ישראלים להגיע לכאן", הוא אומר. מאז ועד היום הנציגות הישראלית בבירת הסרטים העולמית הלכה וגדלה, וגם הקולנוע הישראלי החל לזכות ביחס מכבד.

"הייתי סטודנט צעיר לקולנוע בקמרה אובסקורה כשפגשתי את מאיר פניגשטיין", נזכר הבמאי הישראלי גיא נתיב, שפועל בהצלחה בלוס־אנג'לס ואפילו גרף אוסקר בזכות סרטו הקצר "סקין". "בדיוק סיימתי את סרט הגמר הראשון שלי, 'מבול', וחזרתי מפסטיבל ברלין. מאיר ביקש להקרין את 'מבול' בפסטיבל הסרטים בלוס־אנג׳לס והזמין אותי לחלוקת הפרסים שנערכה בטקס מרגש בבית השגריר האמריקאי. מדובר באיש עם לב עצום ואהבה ענקית לקולנוע ישראלי, וקולנוע עולמי בכלל".

לפני שנים אחדות עזבו פניגשטיין (68) ומשפחתו — אשתו ג'סי, הצעירה ממנו ב־27 שנים, ושלושת ילדיהם — את לוס־אנג'לס ועברו לישראל. כיום הוא מגיע לארה"ב כחמש פעמים בשנה כדי להריץ את הפסטיבל ולחזר אחר ספונסרים חדשים. מדי שנה מגיעים לפסטיבל שלו יוצרים ושחקנים חדשים לצד ותיקים.

אחד מהוותיקים הוא אלון אבוטבול, שעבר ללוס־אנג'לס לפני למעלה מעשור ביחד עם בת זוגו שיר ביליה וארבעת ילדיהם. היום הוא אחד השחקנים הישראלים הבודדים שמתחזקים קריירה מצליחה גם בישראל וגם בארה"ב. "אני לא דואג לקריירה שלי יותר מדי", הוא אומר. "עובדה שאני מצליח לנהל קריירה גם כאן וגם בישראל".

אתה חושב ששחקנים ישראלים יכולים לגור בארץ ולנהל בלוס־אנג'לס קריירה במקביל?

"זה קשה. צריך לגור איפה שעובדים. למרות שתראי, כוכבי פאודה הצליחו גם מבלי לגור כאן. אבל קל יותר לקבל עבודות כשאתה גר כאן. אני מוצא עבודה איפה שאני נמצא".

אתה מרגיש שבשנים האחרונות קל יותר לישראלים לקבל תפקידים בהוליווד, בזכות סדרות כמו "פאודה" ו"בטיפול"?

"אני חושב שכן. הוליווד נפתחה לישראלים והם מלוהקים לתפקידים מגוונים, לא רק של ישראלים. תראי את איילת זורר, מארק איווניר, אלונה טל, ענבר לביא שמשחקת בכלל אמריקאית. אני יכול לתת לך דוגמאות של הרבה ישראלים שמצליחים כאן. השוק השתנה בשנים האחרונות, יש הרבה יותר ערוצים, הרבה יותר פלטפורמות והרבה יותר גיוון".

פעם טענו שמלהקים ישראלים בעיקר לתפקידים של טרוריסטים.

"אני אף פעם לא לוהקתי רק לתפקידי הטרוריסטים, אבל כן גילמתי הרבה נבלים, בד־גאייז, צ'צ'נים, רוסים, ערבים, אפגנים. רק סינים עדיין לא הצלחתי לגלם".

למרות שאתה שחקן די עסוק כאן אתה ממשיך לנסוע לארץ ולגלם שם תפקידים.

"זה בגלל שאני אוהב לעבוד בארץ. מאז שהגעתי לכאן עשיתי הסכם עם עצמי להמשיך ולעבוד בישראל. לא ממש עזבתי את הארץ מהבחינה הזאת. אני מתגעגע לארץ, יש לי קריירה מפוארת בישראל ואני נהנה מהעשייה ומהתפקידים שמוצעים לי. כאן זה סיפור אחר. כשאתה בא לפה, אתה צריך שתהיה לך פרנסה, שיהיה לך ביטחון כלכלי ושיהיה לך מה לאכול. אתה צריך לבנות את עצמך ולמצוא את המקום שלך. אתה יושב ומחכה לאודישנים והקריירה היא כמו רולטה רוסית".

הפסטיבל עוזר לקולנוענים ישראלים?

"אם משתמשים בזה נכון אז כן. הוליווד בשנים האחרונות שמה לב לקולנוע הישראלי. הפסטיבל מציג את ישראל במיטבה. מאיר הצליח בעמל רב לעשות משהו מדהים בעיניי".

כמו לזכות בלוטו

המפיקה־במאית דנה לוסטיג הגיעה ללוס־אנג'לס במטרה ללמוד בבית הספר לקולנוע הנחשב AFI — ונשארה. "אני תמיד אומרת ליוצרים ישראלים: תיצרו משהו מדהים בישראל ואז תבואו איתו לפה", היא אומרת. "קודם כל תסמכו על זה שיש לכם קול ייחודי ומעניין ואז תגיעו לכאן. אני יודעת שזה לא פשוט לעשות סרטים בארץ, אבל שם את יכולה להשיג גם את השחקנים הכי גדולים לשחק בסרט דל תקציב, והם אולי אפילו יעשו את זה בחינם. כאן אף שחקן גדול לא יסכים לכך, ואם אין לך שם גדול בסרט, יהיה לך קשה להשיג מימון. בארץ יש קרנות עבורן הערך האמנותי של הסרט חשוב לא פחות מערכו המסחרי, כאן זה לא קיים".

המפיקה לטי גרובמן, שביחד עם שותפתה הקימה את סרטי "קמפבל גרובמן" ("הל־בוי", "רמבו 5", "המשחק האחרון"), מחוזרת במיוחד על ידי יוצרים ישראלים המבקשים מימון לפרויקטים שלהם. "פעם הייתי עוזרת המון לישראלים שמגיעים לכאן, היום קצת נמאס לי מזה משום שזו עבודה מאוד קשה. טעות אחת שחוזרת על עצמה היא סינדרום ה'מגיע לי'. אני שומעת דברים כמו: למה את לא עוזרת לשחקנים ישראלים, הרי כולנו אחים. התשובה שלי היא שבגדול האחים האלו לא משלמים את המשכנתה שלי, ולכן אני לא יכולה להיות שם בשביל כל ישראלי שבא לעיר או חי בה שנים. זה מאוד פשוט גם אם נשמע קצת ביצ'י. אם יש עניין עסקי או קריאטיבי ששווה לשני הצדדים לדון בו, אז אחלה, בואו נדבר".

גרובמן מאמינה שהיום קל יותר לישראלים להצליח בהוליווד בזכות סדרות כמו פאודה ושחקנים כמו גל גדות. "הם עשו לישראל יחסי ציבור טובים מאוד. היום מקבלים את השונה יותר מבעבר, כולל מבטאים זרים, כל עוד הם לא צורמים במיוחד. ועדיין, 99.9 אחוז מאלו שמגיעים לכאן לא מצליחים בגדול. מן הסתם הסיכויים הם נגדך כי התחרות גדולה. צריך להיות בזמן הנכון במקום הנכון. זה לא קשור תמיד לכישרון ולפעמים גם לא לנחישות שלך. זה קצת כמו לזכות בלוטו".