כ־750 אלף אנשים עם מוגבלויות בגילי עבודה חיים בארץ. הם מהווים כרבע מהמתייצבים בלשכות שירות התעסוקה, ובשש השנים האחרונות נרשמה עלייה של 18% במספר תביעות האבטלה שלהם. צווים וחוקים מהשנים האחרונות שהורו על שילוב אנשים עם מוגבלויות במקומות עבודה היו אמורים לשנות את המצב, אבל בפועל רק 60% מהגופים הציבוריים עומדים ביעדים. לרגל היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, בדקנו מהן הבעיות בשטח.
"לא באמצעות איומים"
בינואר 2017 נכנס לתוקף תיקון לחוק שוויון לאנשים עם מוגבלויות, שחייב גופים ציבוריים עם 100 עובדים ומעלה להעסיק אנשים עם מוגבלות משמעותית (40% נכות ויותר), בשיעור של 5% מכוח האדם שלהם לפחות. התיקון הטיל גם חובת מינוי ממונה לנושא וגיבוש תוכנית שנתית לקידום הנושא. אי־עמידה בחובות כרוכה בקנסות שמתחילים ב־75 אלף שקל.
עם זאת, נתוני נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מלמדים שנכון לחודש יולי, 40% מהגופים הללו לא עמדו ביעדים, בדומה לנתון מאשתקד. לפי הנציבות, בשנה החולפת הוצאו צווי התראה כנגד 53 מהגופים שלא עמדו ביעדים, ו־36 שלא עמדו בחובותיהם גם לאחר מכתבי ההתראה קיבלו צווי ייצוג הולם, וחלקם זומנו לחקירה. קנסות טרם ניתנו. עם זאת, גיא שמחי, הממונה על תעסוקת בעלי מוגבלות בהסתדרות, אומר ש"היישום לא יכול להיות באמצעות איומים, תעשו כי חייבים. הצלחת התהליך תלויה בכך שהמעסיקים יעשו את זה כי זה נכון".
לדברי אורן הלמן, מייסד מיזם "סיכוי שווה" ושותף לגיבוש החוק, אין שינוי משמעותי בשטח, למעט עלייה במודעות. "המצב לא טוב גם בהשוואה לעבר. יש עלייה במספר המובטלים עם מוגבלות, כשההפסד המשקי מאי־העסקתם נאמד בכ־4.5 מיליארד שקל".
קורסים לאנשי גיוס
גיל וינש הקים עם בת זוגו אפרת לפני כ־12 שנה את העסק החברתי כל יכול, שמעסיק אנשים עם מוגבלויות במוקדי שירות טלפוניים. וינש אומר שצו ההרחבה גרם לגופים להבין שהם צריכים לפעול בנושא, "אבל זה מתפוצץ להם בפרצוף כי הם לא יודעים איך לעשות את זה בפועל".
בחודשים האחרונים פתח וינש "אקדמיה למעסיקים", בה אנשי גיוס, משאבי אנוש ומנהלים לומדים פרקטית איך לשלב בעלי מוגבלות. "מה שמפריע זו התפיסה שצריך לפתור רק את בעיית המוגבלות. חושבים שרמפה לכיסא גלגלים או תוכנה ללקויי ראייה תפתור את הבעיה, אבל זה לא נכון. יש בעיות אחרות שמקשות להתקבל לעבודה ולהצליח. הראשונה היא נוכחות פיזית במקום העבודה, כמו אנשים שעושים דיאליזה ולא יכולים להגיע כמה פעמים בשבוע, או אנשים עם הליכון שלא יוכלו להגיע בגשם.
"רבים סובלים ממעין טראומה של הדרה חברתית. אחרי שנים בבית אתה מרגיש שאתה לא חלק מהחברה ושאין לך לאן לקום בבוקר, כל מה שמייצר ערך, ביטחון עצמי ומסוגלות. כשהעולם מראה לך שאתה לא שווה, לא משנה מה הנכות שלך, ההשלכות הפסיכולוגיות קשות".
