השורה התחתונה היא שצריך לקרות פה נס. כי בלעדיו אין לג'סר א־זרקא סיכוי להשתנות באמת, ולהפוך את עצמה בעתיד הקרוב או הרחוק לאתר תיירות שזוג ישראלי שמחפש בילוי איכותי יגיע אליו כדי לשרוף בו זמן או כסף. יותר מדי דברים עובדים נגד ג'סר, ולא מאתמול. אחד מהם הוא המיקום המנותק מאחורי כביש 2, עם שתי כניסות קטנות ומדכאות. מרגע שנסלל, הכביש המהיר הזה הפך את ג'סר ליישוב נצור. ואם זה לא הספיק, היה גם בידוד בן כמה מאות שנים בתוך המגזר הערבי עצמו, המשקיף על ג'סר בהתנשאות. התפיסה הרווחת היא שבני ג'סר הם צאצאי סודאנים שהובאו לכאן לפני כמה מאות שנים כעבדים. הבידוד הזה יצר מציאות של יותר מדי נישואי קרובים. וגם: הרבה סמים ונשק, וירי בחתונות – עוד מנהג שכבר פצע וקטל פה כמה.

אבל החוף של ג'סר - שאליו מגיעים קצת אחרי שעוברים את תחנות המשטרה ומג"ב השוכנות בקצה המערבי של הכפר – מהמם. בחלקו הצפוני נשפך ערוץ נחל תנינים לגמרי בתמימות לתוך הים. ב־30 הקילומטרים שהנחל עושה מרמות מנשה עד החוף, אף אחד לא מזהם אותו והוא מגיע נקי. וככה אפשר לראות מים מתוקים נמהלים במים מלוחים, כמו לפני 500 או אלף שנה. מעל שפך הנהר מתנשא גשר אבן שנראה כמו גבנון של אקוודוקט רומי, אבל האמת היא שהוא שנבנה עבור הקיסר וילהלם השני בעת ביקורו בארץ ישראל ב־1898. ההתפעלות הגדולה ממתינה בקצה המצוק: אחרי טיפוס קצר מתגלה חוף נסתר של בריכות אבן עמוקות. הרוח קרה, הים, כחול־אפור, נמתח עד קצה האופק. איזה יופי, אנחנו אומרים, ובאותה נשימה - כמה חבל שאף אחר לא יודע ולא מגיע.

אנשי הביצה

הסיפור של ג'סר מתחיל בביצות כבארה – 6,000 דונם של בוץ חולה – שהשתרעו בין בנימינה בדרום לזכרון יעקב בצפון, ובין גבעות הכורכר במערב, שעליהן עובר היום הכביש המהיר, לבין הכרמל. בביצה הזאת התגוררו במשך מאות שנים אבותיהם של תושבי ג'סר, וכנראה חיו ממנה: רעו ג'מוסים וארגו מחצלות מקני סוף. שם השבט הקדום הזה היה ערב אל־ע'ווארנה - ערביי הבקעות, שהגיעו אל הביצה כנראה בשנת 1500. היום המבנה הוא חמולתי, והדעות על מוצא התושבים חלוקות: משפחת ג'ורבאן, שהמארח שלנו, מרעי, הוא מבניה, הגיעה כנראה ראשונה מעמק הירדן, משפחת עמאש הגיעה מהשומרון, נג'אר מאל־עריש או ממצרים, שהאב מחבל חורן שבסוריה, ומשפחות טוואטחה ואם־בשי – כנראה מסודאן.

ואז באו היהודים, והקימו מדינה. עבור עזרתם של בני השבט בייבוש הביצות, רכשה עבורם חברת פיק"א של רוטשילד גבעת כורכר, כנראה שריד למחצבה רומאית, ורשמה אותה על שמם. הדיל היה פשוט: קחו 1,200 דונם של טרשים על הגבעה, ותנו את אלפי הדונם של הביצה. על הגבעה הזאת קמה ג'סר א־זרקא – "גשר כחול" – שהיא עד היום הכפר הערבי היחיד שהוקם בעצם על ידי התנועה הציונית, והיחיד בארץ ששוכן על שפת הים. וגם היום, כמו אז, הטבע כאן שוקק: צבי נחלים ושפמנונים, אגמיות ועופות מים וצמחיית מים כמו קנה, שנית גדולה ופטל קדוש. ומה באשר לים עצמו? דייגי ג'סר מתלוננים שהוא מת מזמן. אין בו דגים ואין ממנו פרנסה. הרשתות מעלות רק סרטנים.

על קו החוף הזה, שבו נגמר הטבע ושורר הטבע האנושי, מתחילות הבעיות. ויש הרבה. כשאנחנו למעלה על המצוק, מרעי ג'ורבאן, מהעמותה המנסה לקדם את התיירות בכפר, אומר לי: "שוף", תסתכל, ומזיז עם הרגל תלולית קטנה של חול. אני מביט מטה ורואה פסיפס. אמיתי לגמרי. כנראה רומאי. דומה מאוד לפסיפס מהמרחצאות הרומיים המושחתים שבציפורי, מפורט מאוד, עם אבנים קטנות. אני מוכן להתערב שעל כל ספסל בשדרות רוטשילד בתל־אביב יש יותר מחקר וחומר וידע מאשר על הפסיפס הזה. אבל המקום לא נחפר ולא נחקר, כי הארכיאולוגים היהודים לא טרחו להגיע לכאן. קצת למטה יותר ישנו תל הבנוי מאבן, מרובה חדרים קטנים, שבוודאי נועדו לתענוגות הרומאים. צפונה מעט יותר משתרע נמל הדייגים הקטן ומעליו כמה מבנים זמניים, מעוקמים וסחופי רוחות. ומסעדה קטנה שאשת הדייג סמי ניסתה להפעיל לאחרונה, אבל אז המקום נשרף. איך נשרף? אני שואל את מרעי. הוא שותק ונושא את מבטו אל הים. במקום שנעבוד אחד עם השני אנחנו עובדים נגד, הוא נאנח לבסוף. היו פה ענייני משפחה. ירושה. דם רע. אבל בוא, עזוב. לא בשביל זה באת היום.

אז בשביל מה באתי? כדי לנסות לעזור לכפר הזה, מועצה מקומית ליתר דיוק, המנסה כבר שנים להיחלץ מעצמה. היומרות לא בשמיים; במרכז פועל מ־2014 גסט־האוס קטן ונחמד בשם ג'וחא, שמנהל אותו מוחמד ג'ורבאן. יש פה לובי חמים בקומה הראשונה, ובשנייה למעלה כמה חדרים להשכרה; ליחידים או לקבוצות. הם נחמדים, פשוטים. באחד מהם הפתענו תיירת צעירה, שנראתה בודדה מאוד וחייכה אלינו בחביבות. יש גם כאן חומוסייה ועוד מסעדה מול המסגד. והייתה המסעדה של מוסא על החוף. אבל היא סגורה וצריך להתקשר במיוחד כדי להזמין ארוחה. למה היא סגורה? שוב נאנחים. עזוב, גם זה סיפור ארוך.

אחר כך אנחנו נוסעים במורד הכפר לכיוון כביש 2, לפרויקט הבתים הכחולים שמרעי מקדם במסגרת פרויקט "תיירות הגשר הכחול". הרעיון הוא לצבוע בכחול כמה שיותר בתים הפונים אל כביש החוף, "כדי שג'סר לא תהיה שקופה, ויראו אותנו סוף־סוף", מסביר מרעי. הרעיון הוא שהבתים הכחולים יצודו את עינו של הנוסע והוא ייכנס לג'סר – כדי לאכול או לבקר בחוף. נכון שאין עדיין מסעדה ששווה לעצור למענה, והחוף נראה כמגרש גרוטאות, אבל גם על זה עובדים, ובעזרת השם תיבנה פה בקרוב טיילת שכבר אושרה, ומסעדות על החוף, והכל יהיה בסדר. מתי? בקרוב, אינשאללה. אל תתעכב על פרטים שלאף אחד אין שליטה בהם ממילא. ומה באשר לבתים הכחולים? בינתיים נצבעו פה רק כמה עשרות מתוך מאות שתוכננו. וגם הפרויקט הזה לקח כמה שנים, במיוחד עד ששיכנעו את האנשים לשתף פעולה. אז ממשיכים, אבל לאט, בשביל לא להרגיז אף אחד ולא לעורר התנגדויות מיותרות.

ג'סר תמיד בסוף

בג'סר חיים 15 אלף בני אדם. מצפונה שוכן מעגן מיכאל - קיבוץ חזק ועשיר, ומדרום קיסריה, שכבר הגביהה תל ארוך וחסון להרחקת פולשים. מעגן מיכאל גדול כמעט פי חמישה מג'סר: 7,000 דונם לעומת 1,500, אבל חיים בו 1,500 איש. בנתוני העוני ג'סר נמצאת תמיד בתחתית האשכול הכמעט אחרון. קיסריה השכנה סוגרת את הקצה הגבוה של העשירון העליון. שיעור הזכאות לבגרות בג'סר עומד על 39%, ורוב הצעירים מובטלים. בביקורנו במסגד אנחנו רואים כמה מהם יושבים במעגל גדול – ככה סתם באמצע היום, באמצע השבוע, ומדברים. מרעי מביט בהם ומתאפק לא להגיד משהו לא יפה על הבטלנות שהתמונה הזאת משדרת לעיניו של אורח לרגע, הרואה כל פגע. הפוליטיקה פה צפויה: בבחירות הרשימה המשותפת קיבלה כמעט מחצית מהקולות, אבל היו גם כמה קולות לליכוד ולכחול לבן. אפילו ש"ס ועוצמה יהודית קיבלו כאן כמה קולות, כנראה בטעות. או שלא.

אחר כך אנחנו נלקחים לארוחת צהריים בביתה היפה של פאטמה עמאש, לארוחה טעימה להפליא שכולה מעשה ידיה – סלטים נהדרים, דג בטחינה, דניס עם אורז ומאפים מתוקים. הרעיון הוא שאם אי־אפשר להקים את המסעדה על החוף, אולי יבואו הישראלים ויתארחו בבתי התושבים. פאטמה מארחת מקסימה והבית שלה, שנראה כמו דירה של צעירה תל־אביבית, מטופח ויפה. היא בת 52, רווקה, מזכירת בית הספר, שכבר טיילה בכל העולם. בכל שנה היא נוסעת לקהיר, העיר האהובה עליה, והסיפורים על נסיעותיה בעולם מרתקים כל כך, שאנחנו מוצאים עצמנו יושבים אצלה עוד ועוד, שותים תה מַסרי ואוכלים תמרים ענקיים. ולא רק פאטמה מציעה את כל הטוב הזה. יש עוד נשים ביישוב שמציעות ארוחות ביתיות מעולות בתשלום (חפשו בגוגל: תיירות הגשר הכחול).

בינתיים מתחיל גשם וכשאנחנו יוצאים מביתה וחותרים לכיוון היציאה, כמה ניידות משטרה ומג"ב עוזבות את ג'סר יחד איתנו. מתברר שתחנות השיטור כאן פתוחות רק בשעות היום. בלילות הן נסגרות וג'סר מופקרת לגורלה, כפי שהייתה תמיד.

מחיר סיור מודרך בג'סר א־זרקא: 200 שקל לאדם, כולל ארוחה. 058-4309887, מרעי.