שלישי 31 במרץ 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    צילום: אפי שריר
    המוסף לשבת • 23.01.2020
    מוצפים בזיכרונות
    הגשמים העזים בצפון והירדן שעלה על גדותיו הציפו השבוע את החולה, הכריעו מאות אקליפטוסים שקרסו בסופה, והותירו את החקלאים עם יבולים שהלכו פייפן ("500 דונם טוטאל–לוס של פטרוזיליה") | בעלי החיים וחובבי הטבע דווקא נהנו מכל רגע בעולם המים החדש–ישן ("לייבש את האגם הייתה טעות היסטורית") | וזקני העמק נזכרו בימים שבהם יצאו לשחות ליד הבית, לפני שבן–גוריון נתן הוראה לייבש את הביצות ("הקדחת אמנם חגגה, אבל זה היה הים שלנו")
    עודד שלום | צילומים: אפי שריר

    בקתת הטיט שהקים שמואל טיליטיצקי בסוף שנות ה־80 של המאה ה־19 ביסוד המעלה, עדיין עומדת על תילה. היא קצת נוטה על צידה, שיני הזמן נגסו בלבני הטיט אך אין דאגה, הן עדיין עומדות במעמסה. עמדנו שם בחצר ליד באר המים שעליה מותקנת משאבה ידנית ענתיקה, ושמענו מהנכד דוד טל, המכונה בחיבה וידה, סיפורים מלאי געגוע על האגם שהשתרע פעם על כל עמק החולה. בן 80 וחצי, יליד החולה, עוד הספיק להשתכשך בימה ולרוץ על גדותיה ולזכור כאילו היה זה אך אתמול, את נטיעות האקליפטוסים שהאיכרים הזקנים דיברו בשבחיהם, כמו היו עמודי בטון יָצוק שלעולם לא יישברו או יתמוטטו.

     

    הגענו למושבה מוקדם בבוקר יום שלישי, השמיים היו קצת אפורים אבל לא ירדה טיפה, וטיול קצר במטעים המקיפים את המושבה שיקף יפה את סיפור הגשמים האחרונים: העמק הוצף בחלקים גדולים שלו, ונדמה כי אגם החולה, שיובש לפני כמעט 70 שנה, מאיים בקאמבק. הגשם ירד כאן בצפון במאות מילימטרים בפרק זמן של שבועיים, והמים זורמים בנחלים בעוצמה שלא זכורה כמותה כבר שנים רבות. זו לא רק עוצמת הזרימה. התמשכותה בשצף במשך ימים הביאה את הירדן לעלות על גדותיו, ויחד עם הרוח ההוריקנית שנשבה בשבוע שעבר הוכרעו מאות אקליפטוסים, סמל העמידה האיתנה של ההתיישבות הציונית. ניתן לראותם שוכבים על הארץ, שורשיהם עקורים בשלמותם, עירומים.

     

    הזיכרונות של זקני העמק צצים כמו פטריות אחרי הגשם. 125 אלף ליטר בשנייה זרמו בשאון במורד הנהר, בקטע הסמוך ליסוד המעלה והשטחים החקלאיים של קיבוץ גדות במשך יומיים, ובשעת בין ערביים של השמיני לחודש אף נמדדה זרימת שיא של 150 אלף ליטר לשנייה. העמק הוצף, הימה נבראה מחדש לזמן קצר. "זה היה הים שלנו", נזכר בערגה וידה, "היינו מביאים משם מים בחביות על עגלות רתומות לפרידות. אמנם הקדחת חגגה ואנשים נפלו פה אחד אחרי השני, אבל תעשה משאל בין הוותיקים, כולם יגידו, 'תחזירו לנו את הים'".

     

    כדי להבין את סדרי הגודל של כמויות המים ששטפו את החולה, הלכנו לחקלאי. בן המושבה, מוליק המר, 68, אומר שממוצע הגשמים השנתי באזור עומד על 380 מ"מ וכבר עכשיו, עוד בטרם החורף סיים את מלאכתו, נמדדו כאן 452 מ"מ. יש לו 90 דונם מטעי שזיף, 65 מתוכם בשטח האגם המיובש, סמוכים לנהר הירדן, משני צידיו. "הירדן עולה כל שנה ולפעמים הוא מוצף והמים גולשים ממנו אל השדות, אבל הניקוז עובד ושום דבר לא קורה. כמו שהוא עולה, ככה יורד. שתבין, הרוחב של הנהר באזורנו הוא 40 מטר ובקיץ אתה יכול לחצות אותו ברגל והמים בקושי מגיעים לך מעל הברכיים. בחורף המים עולים, ורוחבו של הנהר מגיע ל־70 מטר ועדיין המים לא גולשים למטעים. העניין הוא שהיו לנו שני סופי שבוע מטורפים החודש, שני בומים על־קוליים. המטעים שלי מוצפים. כל העמק הזה הוא אגן היקוות, רמת הגולן ממזרח, הרי נפתלי ממערב, הכל נשפך לעמק החולה. בגשמים הראשונים האדמה עוד סופגת, מאגרי המים מתמלאים, אבל כשהגשם לא מפסיק, המים זורמים מכל הכיוונים והירדן גולש לצדדים. השנה העמק מוצף כבר שבועיים והמים לא יורדים".

     

    טל יליד החולה. "בן גוריון התעקש, מה יכולנו לעשות"
    טל יליד החולה. "בן גוריון התעקש, מה יכולנו לעשות"

     

    הכל זה מלמעלה

     

     

    עבור השירות ההידרולוגי של רשות המים, החודש האחרון היה חגיגה של מספרים. 70 תחנות מדידה מוצבות ברחבי הארץ, ואנשיו אחראים לתפעל אותן בלי להירטב יותר מדי כמו פעם, כשהשתמשו בעמודי סרגל בתוך המים. העסק מתבצע היום על ידי חיישנים על מְצופים, שנמצאים במים ומשדרים לאחור את נתוני הזרימה והספיקה בנחלים, ואת היהלום שבכתר, הוד רוממותו מפלס הכנרת.

     

    מוליק החקלאי. "היינו מושבה של איכרים עם אנטי לממסד"
    מוליק החקלאי. "היינו מושבה של איכרים עם אנטי לממסד"

     

    מנהל השירות, גיא רשף, מפציץ עם הנתונים. באחד משיאי החורף עד כה, ב־8 בינואר, נמדדה בנחל שניר זרימה של 33 קוב בשנייה (33 אלף ליטר), בנחל חרמון נמדדו 20 קוב בשנייה, בנחל דישון 20 קוב לשנייה ובמשושים 170 קוב לשנייה. הללו זרמו לירדן ובגשר הפקק, ממנו הירדן זורם דוך אל הכנרת, נמדדו 125 קוב לשנייה. בנחל עמוד ונחל צלמון הזורמים ישירות אל הכנרת נמדדה זרימה של 26 ו־11 קוב לשנייה, בהתאמה. מדובר בכמות מים אדירה שהעלתה את הכנרת ב־1.35 מטר בפחות מחודש ימים.

     

    "ברור שאוהבים אצלנו גשם", מודה רשף, "אבל בעוצמות הנכונות. גשם עוצמתי מדי גורם לנזקים ואסונות".

     

    מה העוצמה הנכונה?

     

    "כמו של השבוע האחרון. גשם אירופי, בכמות יפה, אבל כזה שיורד לאורך זמן ומחלחל לתת־הקרקע או זורם לכנרת. לצערנו אי־אפשר לשלוט בעוצמות הגשם, זה מלמעלה".

     

    קולר מרשות הניקוז כנרת. "הטירוף זה הכמויות שירדו"
    קולר מרשות הניקוז כנרת. "הטירוף זה הכמויות שירדו"

     

    מי שמביט למעלה בחשש כל פעם כשהגשם לא מפסיק לרדת הוא גיא קולר, מנהל הפרויקטים של רשות הניקוז כנרת באזור הצפון. השבועיים האחרונים היו לא פשוטים עבורו. "אנחנו מכינים את עצמנו לחורף, מעמיקים תעלות, מגביהים סוללות מעל הירדן, מתקינים שסתומים בתעלות ניקוז מהשדות והמטעים, אבל כשיורד מבול כמו שירד אצלנו אין הרבה מה לעשות. הירדן מוגבל בכמות המים שהוא יכול להכיל. התוואי המקורי שלו היה נשפך לאגם החולה ההיסטורי וממנו ממשיך בזרימה חופשית בגשר הפקק. ייבשו פה 62 אלף דונם. היו צריכים לחפור את הירדן לאורך כ־23 קילומטר. בסופו של דבר זו תעלת מים מלאכותית באזור הזה. החולה זה עמק שמוגדר כפשט הצפה, מלשון התפשטות, עמק שהמים זורמים אליו ממזרח, צפון ומערב. הוא יוצף ולא יעזור בית דין. מה שכן, אנחנו יכולים לשלוט באמצעות מערכת תעלות בניקוז כדי לצמצם נזקים. תחשוב שיש לנו תעלה שאוספת את המים שיורדים מהגולן, היא נמצאת ממזרח לנהר הירדן ונשפכת אליו קצת לפני גשר הפקק. בגלל שזרמו לתעלה הזאת מים מכל הנחלים בגולן, היא לא הצליחה להכיל את כל הכמות והמים גלשו ממנה לכביש גונן־גדות והציפו שטחים חקלאיים. הטירוף זה הכמויות שירדו. הגשם לא הפסיק והוא עדיין יורד, והירדן בנקודות מסוימות בעמק יותר גבוה מהשטחים החקלאיים שלצידו. הזקנים באזור לא זוכרים כמויות כאלו של גשם".

     

    גם החורף שעבר היה גשום מאוד.

     

    "נכון, אבל הגשם ירד אחרת. לא במבול, אלא במשך יותר ימים. וחוץ מזה, הכמויות שירדו בחודש האחרון יותר גדולות מאשר בשנה שעברה. אני באירוע כזה נלחץ כי אני חושב ניקוז. כשאני רואה שדה מוצף כואב לי הלב".

     

    עופר גרשוביץ מקיבוץ מעיין ברוך, מנהל הקואופרטיב החקלאי של פיתוח הגליל המאגד 22 קיבוצים בגליל העליון, מקריא רשימת מכולת של שדות מוצפים: "500 דונם טוטאל־לוס של פטרוזיליה, 200 דונם גזר טוטאל־לוס, ברוקולי וכרובית 400 דונם אבודים, חיטה בסדר גודל של כ־5,000 דונם".

     

    זה המון.

     

    "מאוד. פעם קודמת שהיו לנו מספרים כאלה זה היה בחורף 92' שהיה פסיכי. אנשים פה בדז'ה־וו. וזה עוד כלום. יש לנו 4,000 דונם שתיכננו לזרוע בהם תפוחי אדמה. הזרעים כבר פה, אנחנו מייבאים אותם מהולנד וסקוטלנד, יש לנו עוד שבועיים לנסות לזרוע אותם באדמה ואם המים לא יירדו אז אכלנו אותה. בינתיים אנחנו שומרים אותם במחסן, הם בתהליך התעוררות. אותו סיפור עם 6,000 דונם שמוצפים ומיועדים לאפונה. לפחות את האפונה אנחנו מביאים מפה, לא צריכים לייבא".

     

    מה תעשו?

     

    "כרגע אי־אפשר להיכנס לשטחים המוצפים בהחולה. זה חתיכת אגם. אנחנו מחכים שהמים יירדו".

     

    צב מים בחצר

     

    הצבעים בעמק עזים, בייחוד ברגעים שבהם השמש מגיחה מבין העננים. החרמון לבן, הבזלת של הגולן שוכבת בתוך מרבצי צמחייה ירוקים והמים מקיפים אותך. יונתן הררי, ראש תחום בתי גידול לחים ברשות הטבע והגנים, אומר שמיני החי כאן חוגגים. "כל הצפה של החולה נותנת צ'אנס לאורגניזם להתפתח. בתי גידול במצב של הצפה זו חגיגה. אנחנו בדעה שלא צריך לנקז את המים כמה שיותר מהר, אלא לתת לטבע לעשות את שלו. לייבש את האגם זו הייתה טעות היסטורית שפגעה בטבע. ההצפות מחזירות טריטונים וסלמנדרות. יש לוטרות, מושבות של אנפות, עיטם לבן־זנב, חבל רק שהעץ של העיטם נפל בסופה. יש חזירי בר, שקנאים ואפילו עגולשון שחור־גחון שהיינו בטוחים שנכחד מהעולם, עד שמצאנו אותו פה לפני תשע שנים. זה דו־חי מאוד־מאוד נדיר".

     

    איפה אפשר לראות אותו?

     

    "רק זה מה שחסר לנו, לתת מיקומים שלו. יש אנשים שמחפשים אותו בנרות כדי לסחור בו".

     

    אחרי הררי חזרנו ליסוד המעלה ושמענו בצרכנייה את אחד התושבים מספר בהתלהבות על צב מים שהידס אצלו בחצר, אירוע שלא זוכרים כאן כבר עשרות שנים. הלכנו לרבקה אשכנזי, שסבא שלה, שלמה מזרחי, היה בין מקימי המושבה. אשכנזי, 95, סיפרה שהאגם היה בקצהו של רחוב המייסדים ועל שפתו היה כר דשא שהילדים נהגו להתרוצץ עליו. וידה למד שם לשחות, ואשתו לאה נזכרה שפעם כמעט טבעה שם, "פירפרתי בכל כוחי לא לשקוע", שיחזרה, "למזלי חברתי פנינה שעלתה זמן קצר לפני כן מתימן הושיטה לי יד ועזרה לי לצוף".

     

    "כבר לא הייתה מלריה כשהחליטו לייבש את הים שלנו", אמר וידה בכעס, "נפטרנו מהקדחת 30־20 שנה קודם לכן. הביצות היו בחלק הצפוני ואנחנו פה נהנינו מהים ואפילו היו כאלה שהתפרנסו מדיג. היו פה שני דייגים, ירחמיאל ומנדל, שהסורים לקחו בשבי בגדה המזרחית וכולם היו בטוחים שהם לא יחזרו משם, אבל הסורים נתנו להם מנה הגונה של מכות ובעטו בהם בחזרה כעבור יומיים".

     

    לא מחיתם בזמנו נגד הכוונה לייבש את האגם?

     

    וידה: "בן־גוריון התעקש לייבש כדי שיהיו אדמות לחקלאות, מה יכולנו לעשות".

     

    אשכנזי: "גידלנו פה חִמצה ופול, היו מספיק שטחים חקלאיים לכולם אבל הקיבוצים לחצו. התנגדנו לייבוש, אבל מה אפשר היה לעשות מול מפא"י? אלה לא היו ימים כמו היום, שיוצאים לרחוב עם שלטים. אנשים פה נעצבו, דיברו ביניהם ממורמרים וכעוסים, אבל זהו".

     

    מוליק: "היינו מושבה של איכרים, מזוהה עם חרות. לא היינו מחוברים לממסד, היה אנטי נוראי נגדם. אני זוכר סיפורים על ביקור של בן־גוריון באזור. הוא נכנס לחולתה, עבר דרך המושבה כי לחולתה מגיעים דרכנו, עבר פה ולא עצר. עד היום הזקנים כועסים עליו, לא שוכחים".

     

    וידה: "העיקר שהם שתלו אקליפטוסים לייבוש בחלק המזרחי להסתיר את המטעים שלנו מהסורים. אמרו שאקליפטוס זה חומת בטון".

     

    מוליק: "וידה, הסופה הפילה מאות אקליפטוסים בשורה הזאת ששתלו כדי להסתיר אותנו מהסורים. כל כביש גונן־גדות נחסם בגלל אקליפטוסים שנשברו ברוח של יום חמישי האחרון. אומרים שהיא נשבה במהירות של 150 קמ"ש".

     

    וידה: "העיקר שהאקליפטוסים שלנו עדיין עומדים. המייסדים שתלו אותם לפני 120 שנה בחורשה בקצה המושבה. אבי שתל אולי 20 עצים שם. הם באמת בטון, שום רוח ושום הצפה לא תפיל אותם".

     

     

     


    פרסום ראשון: 23.01.20 , 15:22