שלישי 04 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דנה ספקטור
    7 ימים • 29.07.2020
    נמלת הבית
    המטרה: להיות המבוגר האחראי. האמצעי: פרופורציות
    דנה ספקטור

    ועכשיו, אנחנו המבוגרים. זה קצת בלתי נתפס, נדמה לי שרק לפני שלושה בקרים עוד התעוררתי בתוך אוהל חנוק ומסריח במחנה הקיץ של הצופים ביערות הכרמל, ותהיתי מאיפה אביא את הכוח לקום עכשיו ולצחצח שיניים עם המימייה. רק שמסתבר שלא, בכל זאת עברו 40 שנה מאז, והנה אני פה, עם בן הזוג הכי קבוע שהייתי איתו אי פעם. כבר עשר שנים. מי היה מאמין, שהוא שנראה לי אז כל כך לוהט ובלתי צפוי, יהיה בסוף התיישבות הקבע שלי.

     

    אנחנו המבוגרים. מה שאומר שאלינו מופנים המבטים כשנגמר הקורנפלקס בבית. או הביצים. או נייר הטואלט. לפעמים אני כל כך שונאת את המבט הזה. הילדה מתעוררת, משוטטת בבית כמו לחמניית בוקר נפוחת פנים ועדיין חמה שרק בא לך לצבוט את שאריות הבצק שלה מהמותניים. היא נכנסת למטבח ופותחת דבר ראשון את המקרר. ואחרי זה את כל הדלתות של כל הארונות. ואז היא מסובבת אליי את הראש והנה המבט הזה. אין חלב, אמא. הייתי הולכת למכולת ומביאה לה כמה מצרכים, רק שהיום בבוקר ניסיתי למשוך כסף וגיליתי שאי־אפשר. כנראה ירד החוב של מארס למשכנתה שהם בכל זאת החליטו לגבות ממני למרות שקורונה.

     

    זה בסדר, בפועל אנחנו פריבילגים. יש להורים שלי נכסים ואני עדיין עובדת. זה רק עיכוב זמני עד שאגדיל שוב את המסגרת בבנק. רק שבינתיים, המבט הזה, אמא, אין חלב. ולמה אין כלום לאכול בבית הזה. שמישהו יפתור את זה בשבילי.

     

    והמישהו הזה הוא אני, כי אני המבוגרת האחראית. תפקידי לספק פתרונות. ויש בבית אוכל. מה שאין זה את השפע הזה של הגלידות במקרר, והיוגורטים במגירת החלב והבייגלה ללא גלוטן ועם גלוטן של פעם. ראי אדמה כי היינו בזבזניים עד מאוד, ואז באה הקורונה.

     

     

    איך הגרלנו להיות דווקא המבוגרים במגפה הזו, הא? רן אומר לי. שנינו יושבים על המרפסת, היא עדיין נראית טוב. בתקופת הסגר, כשעוד נראה היה שיש פתאום כסף פנוי כי לא מבזבזים על כלום חוץ מאוכל, קניתי איזה 30 עציצים. הוא זה שגידל אותם, שהשקה אותם כל יום ושם לב שהשמאלי בפינה, נדמה לי שקוראים לו יסמין מצרי, סובל מהשכונה שלו בשמש הישירה וצריך להעביר אותו. יש לו כישרון מוזר לעציצים, לרן. לקח לי מלא שנים להבין את מה שהוא אמר לי כבר אז, בהתחלה, "אתה מתאהב בבן אדם בגלל שנראה לך שהוא כל מה שיפה וטוב בעולם, אבל אתה אוהב בן אדם, ממש אוהב אותו, בגלל הסתירות שלו". אז זו הסתירה שלו, עצבני ובוטה מצד אחד, ומצד שני עדין כמו ליידי אנגלייה שמגננת ויודעת לעצב בתים.

     

    אבל אתמול נשברו שני כיסאות בבית ואנחנו קורסים. קורסים תחת הנטל של מלא "צריכים" שאנחנו לא באמת יודעים איך לסמן עליהם וי כדי להמשיך ללהקת ה"צריכים" הבאה שמגדירה את חייו של המבוגר. צריך להחליף את הכיסאות, צריך לתקן את המזגן שמטפטף, צריך לספר את הכלבה, צריך לסייד את הבית, צריך שהמנהיגים שלנו יפסיקו להתעסק בעצמם ויזרימו כבר קצת כסף לבעלי העצמאי. אתמול היו לו דמעות בעיניים כשהוא גילה שיש לו חוב לביטוח לאומי, ולרגע אחד בערתי מרוב עצבים, איך זה שהוא לא מקבל מ"הביטוח" שלו כמעט כלום, ובכל זאת את החובות הם ממשיכים לגבות כמו שעון שווייצרי? כמעט כל יום אני כועסת ככה כמעט שלוש פעמים. זעם של עוול, של איך זה יכול להיות, של מה לעזאזל קורה פה.

     

    אחד הדברים שהמגפה הזו הכי הגדירה לי זה עד כמה חסרת משמעות או השפעה אני בעולם הזה. חושבת שאני מיוחדת, עם רהיטי שוק הפשפשים שלי והכתיבה שלי והכלבה שלי שקראתי לה אהבה בצ'כית לזכר האקסית הצ'כית של רן. בפועל אני סתם עוד מקק שמתפתל שם למטה בשביל האלו שמנהלים ממעל. לפעמים אני מדמיינת את ראש הממשלה חושב, "בחיי, הם כמו ילדים מטומטמים שצורחים תאכיל אותי, תדאג לי, תחתל אותי. כמה הם קורבניים, למען השם, כל דבר רע שקורה להם זה אני". ואז עוברת בי מין תחושה כזו שחבל שלא הפכתי להיות בן אדם חשוב וחזק כשעוד יכולתי, אחד מהח"כים האלו, אולי אפילו שר, אלו שחיים בקומה העליונה של הפנטהאוז ובזים לכולנו. הסתם אנשים.

     

     

    חזרתי לפרופורציות האמיתיות שלי. אין יותר אשליות. אזרחית קטנה שלא דאגה לחסוך בזמן, זה כל מה שאני. אם זה היה יולי רגיל הייתי בטח בדרך לטוס ליוון או אולי אפילו למשהו יקר יותר, נגיד לונדון. ולא, לא הייתי דואגת מזה שאין לי באמת כסף לממן את זה. ככה חיינו אז, על האשליה שאפשר. וזו הייתה אשליה קולקטיבית, אנשים העלו פוסטים שלהם שוכבים על פרווה מול מדורה בלפלנד, מחכים לראות את הזוהר הצפוני. כולם הרגישו עשירים, מעניינים, גטסבי הגדול ואזרח העולם, זה היה שקר הלואו־קוסט והאשראי שאיפשר לנו לבלוע את חיי הנמלה העובדת שלנו פה בארץ. זה כמו החומר שמפתח תמונות, מישהו שפך עלינו איזו תמיסה ובמכה אחת גילינו מי אנחנו באמת. אני שכירה, בן הזוג שלי עצמאי, משלמים כך וכך שכר דירה. זה הכל, לא יותר ולא פחות.

     

    זאת תקופת מגפה, מי ששורד זה מי שזז, מי שמשתנה במקום לקטר. אבל לזוז לאן? ככל שהשנים עוברות את צוברת יותר ויותר עוגנים שמחוברים לשרשראות בעולם הזה. יכולתי לעזוב את תל־אביב, אבל אי־אפשר להרחיק את הילדה מאבא שלה. ולילדה עצמה יש בית ספר וחברות במקום הזה, שגובה ממני כמה אלפי שקלים יותר מדי תמורת הזכות האקזוטית להצליח לנפנף לקו 63 מהמרפסת שעל דרך השלום. אני כבר לא קלת תזוזה כמו שהייתי בגיל 30, כשעזבתי את החבר שלי ואת הדירה שלנו ביום אחד, ולמחרת כבר הייתי באילת, על החוף, עם שלושה תיירים אנגלים שאחד מהם היה אפילו חתיך. כבר לא קל לזוז כשאתה בן 40 פלוס, כשכבר בחרת עבודה ובחרת בן זוג ובחרת רופא שיניים ובחרת טלוויזיה גדולה ומזוינת, כמו שאמר הפוסטר ההוא של ‘טריינספוטינג’. ואנחנו? אנחנו המבוגרים.

     

    אני מבואסת שהגרלתי להיות בת 40 פלוס בתקופת משבר עולמי, מסוג התקופות שאולי, ואולי לא, תשנה את ההיסטוריה של המין האנושי. אני מנסה לחשב בת כמה הייתה סבתא שלי כשפרצה מלחמת העולם השנייה, נדמה לי שבערך בת 15. גיל מצוין להודיע לאבא שלך שמעביד אותך במחסן הרהיטים שלו בוורשה שלא, פה את לא נשארת. פגשת כמה חבר'ה מדהימים בתנועת הנוער הציונית, וכולם מדברים על פלשתינה, על התפוזים ועל ההזדמנויות, בעיקר ההזדמנות לחיות עם אנשים בגילך. אז מחר את עולה על ספינה, ככה את מודיעה לו, ואת בעצמך ספינה, אין שום דבר שיכבול אותך לאדמה, את מפרש אחד גדול שהרוח תיקח לאיפה שתיקח.

     

    והסבתא השנייה, היא הייתה בערך בת 30 כשערבים בירושלים רצחו את בעלה האהוב. היא סיפרה לי איך היא נשארה לבד, אלמנה צעירה "ולא בדיוק יפה, אבל סקסית", עם ילד קטנטן שאין לה איך להאכיל. ואיך היא הלכה יום אחד לבניין של אחד ממוסדות הציונות, וראתה שם גבר קירח וממושקף שנראה ממש עשיר ושהסתכל עליה כאילו שהיא הדבר הכי טוב שהומצא מאז המכונית. האיש הזה הפך להיות הסבא שלי. הזדמנויות בעת משבר.

     

    אבל המגפה הזאת? היא כבר לא תהיה תקופה הרואית שאני אספר עליה לנכדים שלי. אין פה שום דבר דרמטי שמוציא ממך את הגבורה שלך. בטח לא אם אתה המבוגרים, וכל מה שמבקשים מכם זה להחזיק את הראש מעל המים עד שזה יעבור.

     

     

    השבוע ראינו בחדשות כתבה על טרנד חדש: אנשים שכל כך מתגעגעים לטיסות שהם שוכרים הליקופטר או מטוס קל ויוצאים לטיסה רומנטית בשמי הארץ. ויש גם כאלו, הוסיפה הכתבת בשמחה, שלוקחים את החבילה שכוללת גם ארוחת גורמה במדבר או שיט בים המלח, זה כבר יעלה לכם 6,500 שקל. ישבתי שם ולא יכולתי להאמין, מי האנשים האלו שיש להם 6,500 שקל פנויים לבזבז על דבר שכל כך שייך לעולם הישן כמו פיקניק פינוקים רומנטי עם השף תום אבוגזר או משהו כזה שיכין להם טוסטוני כבד אווז עם גילוחי כרובית. אבל אז עלתה הכתבה הבאה והיא עסקה באנשים שמנצלים את הזמן בבית כדי לבנות לעצמם בחצר בריכה פרטית. יכול להיות שמשהו אצלי לא בסדר, ושאר האזרחים במדינה נמצאים בכזאת פריחה פיננסית שהם מעופפים להם בהליקופטר מעל ואדי קלט או שוכרים עכשיו יאכטה כדי לחגוג בסטייל את יום הנישואים?

     

    אף אחד לא באמת יודע מה קורה אצל האחרים. האם הרוב כמונו, יושבים בבית ומצמצמים תנועה עד שייפול דבר, או שחצי מאיתנו זוללים ברגע זה פואה גרא על שמיכת פיקה באיזה ואדי? מי מהחברים שלנו מתחיל להרגיש את המקרר הריק באמת, את הרעב המפחיד דופק לו על דלת הבית? אצלנו בשלב זה, זה רק סימנים של הזנחה. סימנים קטנים, כמעט בלתי נראים, כלי לעציץ שנשבר והדבקנו בסלוטייפ במקום להזמין חדש. ואם חלילה חבר שלנו יגיע לפת לחם, האם יהיה לו אומץ לספר לנו, לבקש? ומאיפה נביא את מה שצריך כדי להציל אותו? אז ממשיכים הלאה, לא חושבים על העתיד, לא סופרים מתים, רגל אחרי רגל, עוד יום ועוד יום.

     

    אם אלו המבוגרים שאנחנו עומדים להיות במשבר הזה, אנחנו די סתמיים ומאכזבים. ולא שחיינו כמו גיבורי־על קודם, תמיד היינו בורגניים ושגרתיים. ועדיין, יש משהו בלהיות המבוגר האחראי דווקא בתקופה שבה הכל מתפרק, שמזכיר לך שמעולם לא רצית את זה. לא לדבר על חשבונות ולא את המבט של נגמר השמפו, לא לדאוג בלילות ברמה כזו שלפעמים לא נרדמים. לפחות בתקופת מלחמת המפרץ היינו בני 20, היו אז מסיבות סוף העולם עם מסכות אב"כ בתל־אביב, היה פחד מוות בלילות שפירקנו עם סטוצים. ועכשיו, רק פותחים את המקפיא, מסתכלים שוב על מה שיש, שכבר קיים, לא על מה שבא לנו.

    @@@@@
    שאריות
    אתמול אחת הילדות איבדה את המסכה שלה. זאת שתפורה מבד בצבעי אפרסק וכחול שמיים, היא קנתה אותה מאיזו בחורה אחת באינסטגרם שהמציאה את עצמה מחדש ועכשיו היא מעצבת מסכות נחשקת. מסכה קולית עם הדפס חבצלות אופנתי, זה מה שהילדה תזכור מהתקופה הזו, את מה שהיא לבשה כדי להתגבר על המכשול המבאס שבדרך, כמו שנשים במלחמת העולם הראשונה היו מציירות בעיפרון קו שחור על מאחורה של הגרביון.
    הילדה השנייה, זו שלי, כל הזמן בחוץ, עד השעות הקטנות של הלילה, יושבת באיזה גן ציבורי עם כל החברים. איבדתי שליטה עליה אי שם באפריל, כשסגרו את בתי הספר, היא פשוט נורתה לי מהאחיזה כמו פקק מוטרף של שמפנייה והתחילה להסתחרר באוויר. בהתחלה עוד ניסיתי להציב לה גבולות, כי מחר יש זום וזום זה בדיוק כמו בית ספר. אבל אז התחיל החופש הגדול ונבלע בתוך העיסה הבלתי נגמרת של ימים זהים, שמרכיבה את המציאות שלנו מאז הנגיף. ולאט לאט, היא נהייתה לי אדונית לעצמה, הולכת מתי שהיא רוצה, קופצת עם הרב קו שלה על אוטובוסים. חומקת לי מבין האצבעות והולכת לשים מסקרה מול הראי של האמבטיה. ובכל לילה מחדש, עשרות דברים איומים שקרו בגנים ציבוריים רצים לי בראש. שברים של בקבוק וודקה, מזרקים משומשים, ועוד דברים. אני נשבעת לעצמי שמחר, מחר אני אהיה אמא אמיתית ואגדיר לה שעות חזרה, אבל הכל נבלע בפירה המרוח של זמן המגיפה, עוד שעה ועוד שעה.
    הילדה השלישית בת רבע ל12-, אז היא חווה את המגיפה כמו ילדה, רק מתפללת "שזה ייעלם עד שתהיה לי בת מצווה". היא יושבת מול המסך ורואה את הסדרה שלה בנטפליקס או משחקת בסמרטפון שלה, והכל בסדר איתה, באמת שהכל, רק שאין על הפנים שלה את האור הזה של ילד בחופשת קיץ. אנחנו כל הזמן עובדים, אין לנו זמן או כסף ספייר לארגן פעילויות כיף כרגע, אבל לפעמים נדמה לי שזו הנחה שאנחנו עושים לעצמנו. שפשוט הרמנו ידיים מלעזור לילדי דור המגיפה שלנו, לתת להם את הטיפת קסם הזו שהופכת ילדות למשהו שזוכרים. אנחנו מצפים מהם לסחוב כמונו בצייתנות, לחכות שזה יעבור.

     


    פרסום ראשון: 29.07.20 , 21:20