שוקי מוריה תושב עפרה, בן 55, נשוי ללוסי, אב לחמישה (אמנה, שלמה, רות, שני ורעיה) וסב לשמונה. שלושה מבני המשפחה – שוקי, לוסי ורעיה בת ה־19 – חלו בקרונה. שוקי סובל ממחלת רקע של אסטמה, ועבר גם שני אירועים מוחיים. הוא בעלים של רשת מכבסות בירושלים ומעסיק כ־20 עובדים. לוסי היא אחות בשערי צדק ובביקור חולים. השניים התאהבו בבית החולים ב־1987, אחרי ששוקי נפצע בפיגוע ולוסי טיפלה בו כאחות במחלקה האורטופדית. היומן שכתב מרגע גילוי התסמינים, דרך האשפוז במחלקת קורונה, ועד ההתאוששות הממושכת הוא מסמך מיוחד ועוצמתי. ברגעי החולשה שבהם לא הצליח לאחוז בעט, הקליט את עצמו ורק בהמשך העלה את הדברים על הכתב.

"לא חשבתי שאמשיך לכתוב ביומן הקורונה", כתב בשבוע שעבר. "הבראתי והאירוע נגמר. מתברר שזה לא נגמר".

19.3.20 / חמישי.

באשפוז. כמו אסיר עם טבלת ייאוש

חולשה. נוסע לירושלים להיפגש עם פרופ' גבריאל איזביצקי, מנהל מחלקת ריאות בשערי צדק, בכדי להתייעץ איך צריך לעבוד בתקופה הלחוצה שלפני החג מבלי להסתכן.

חזרתי הביתה אחר הצהריים עם התכווצות שרירים קשה. רעיה ושלמה עוזרים לי לשכב במיטה.

20.3.20 / שישי.

עם הבת רעיה בדרך לבדיקת קורונה משותפת. קנס של 750 שקל ושמונה נקודות

בשתיים מבקשים ממני להיות הגבאי בבית הכנסת במקום ישי מעוז שנכנס לבידוד. חצי שעה לפני כניסת שבת יוצאת הודעה שרב היישוב, הרב אבי גיסר, ביטל את כל המניינים. כעסתי. למה בבית הכנסת המרכזי יהיה מניין (אמנם רק עשרה אנשים) ואצלנו לא? (בדיעבד כמובן החלטה מצוינת).

התפללתי בבית לבד עם רעיה, שרנו יחד ניגוני קרליבך והתחבקנו. עבורי תפילה בלתי נשכחת.

בסעודה הייתי ללא תיאבון.

21.3.20 / שבת.

בוקר. מתפלל ביחידות. הרגשה נוראה. כאבי בטן לאורך כל אחר הצהריים.

במוצאי שבת מתקשר לחבר שעובד במד"א. הוא מגיע אלינו הביתה ומורה לי ללכת מיד לטר"ם.

האחות בטר"ם פסגת זאב בודקת אותי (בלי כפפות), הרופא נותן לי נוזלים. "תחזור הביתה ותשתה הרבה", הם אומרים. ב־11 בלילה חזרנו הביתה והרגשתי יותר טוב.

בבדיקת מטוש במלונית. אולי זה סתם חלום רע ובכלל לא הייתה לי קורונה?

22.3.20 / ראשון.

בעבודה: מסוחרר. פוחד להתמוטט. הולך כשיכור. "אולי שאריות מההתייבשות של אתמול", חשבתי לעצמי. "מי שיהיה בלי מסכות וכפפות עף הביתה", אמרתי לעובדים. הם מצייתים.

בצהריים אני בבית, מנסה לנוח אבל לא מצליח להירדם. "אולי מודאג בגלל המצב הכלכלי...", אני מהרהר בקול. במבט במראה מבחין באודם בעיניים.

עם הרב טאו במחלקה. במיטה של חולה שנפטר

בערב מרגיש ממש לא טוב. מודד חום - 37־38. לא התייחסתי לזה. מתהפך במיטה. באחת בלילה חש קוצר נשימה. לוסי קמה ומביאה לי אינהלציה. זה עזר מעט אבל לא מצליח להירדם. למרות שני אקמול לא יורד החום.

בבוקר מתקשר לשמואל העובד שלי שהיה בבידוד ואומר לו שייקח פיקוד או שיסגור. אני לא מגיע לעבודה היום.

23.3.20 / שני.

שגרה באשפוז. מוקפים ב"חייזרים"

הולך לעבודה למרות שמרגיש ממש לא טוב. לוסי מכינה "על האש" למסיבת גיוס לשלמה, שמתגייס בגיל 27 ועם שלושה ילדים לגולני. ארוחת ערב כיפית. הנכדים קופצים עליי ואני מנסה להתרחק מהם.

נכנס למיטה אבל שוב לא נרדם. החום עולה. פניי אדומות ואני מתקשר לבסוף לפרופ' איזביצקי. "בוא לא ניקח סיכון. תבוא לכאן להיבדק", הוא אומר. ביקשתי בדיקה ממד"א, אמרו שתוך שעה־שעתיים יחזרו אליי. עד הבוקר אף אחד לא חזר אליי.

24.3.20 / שלישי.

עם הנכד שנולד במהלך הבידוד. כמו להיוולד מחדש

פרופ' איזביצקי אמר שאגיע מיד לשערי צדק ואף שאל אם יש לי איך להגיע. אמרתי לו שאסתדר. הזכיר לשים מסכה וכפפות: "אדאג שיבדקו אותך ויטפלו בך".

ירדתי ברגל לטרמפיאדה. חשתי מחנק וקשיי נשימה והלכתי הלוך ובכֹה. הנהג שעצר לי אמר שיקדם אותי עד חיזמה. ממש עצרתי את עצמי לא להשתעל. מהמחסום אני עולה ברגל עד תחנת הרכבת. נאחז בגדר שלא אפול. שוב מוצא את עצמי נחנק ובוכה. השיעול היה יבש ומכאיב בחזה. הגעתי ברכבת לביקור חולים ולקחתי מלוסי את הרכב.

למיון הגעתי עם חום חולשה וכאבים בחזה, רופא בתלבושת חייזר לקח לי מדדים וביקש שאתאזר בסבלנות. לוסי מתקשרת מהעבודה ואומרת שאין לה חוש טעם וריח והיא מרגישה חולשה.

אני שוכב במיטה, מחכה שיטפלו בי. מאז שנכנסתי הגיעו עוד עשרה חולים במצב יותר קשה משלי. הרבה אמבולנסים. לידי היו ארבעה שהשתעלו הרבה יותר קשה ממני אבל הם לא היו עם חום, אז שלחו אותם הביתה.

בינתיים עשו לי צילום חזה ולקחו לי בדיקת דם. ספירת הדם "לא משהו" אבל מכיוון שאין לי חום גבוה אני רשאי לחזור הביתה. שאלתי מה לגבי בדיקת מטוש? אמרו: יש מחסור גדול במטושים. אמרתי להם שבאתי במיוחד מעפרה ואני ממש לא מרגיש טוב.

ווטסאפ לפרופ' איזבציקי, שממליץ לי להישאר להשגחה בבית החולים. הרופא שבדק אותי קודם והמליץ לשלוח אותי הביתה, חזר ואמר: "לא ידעתי שאתה מאפיונר פה". הכניסו אותי פנימה למחלקה, לתוך חדר מוזר עם מפוח גדול שעושה המון רעש, ונעלו אותי מאחורי דלתות זכוכית. קיבלתי הסבר קצר איך להשתמש בטלפון כי לקרוא לאחות לעזרה.

הבנתי שאני לא במקום טוב ושאני לא יוצא מפה בעתיד הקרוב. הייתי כאוב בכל הגוף. המזרן היה דק. סדינים מקופלים שימשו במקום כרית.

בתדרוך של חייזר מוסבר לי מהם הנהלים במחלקה ושאני צריך אישור ללכת לשירותים. כל בקשה תיעשה רק דרך הטלפון. הרגשה נוראית ותחושת ניתוק מהעולם. מבחין שהסוללה של הטלפון חלשה ומרגיש הזדהות מלאה עם הסוללה.

25.3.20 / רביעי.

המתנה אינסופית ומתח נוראי. האם אני חולה בקורונה או לא. חום עולה ויורד. צמרמורות וחולשה לא מוכרת. אני מתקשה להחזיק את הטלפון. לא יכול לרדת מהמיטה לשירותים. הקול שלי מפחיד, מיובש מאוד ונראה לי שיש לי חום גבוה אבל אף אחד לא מדבר איתי ומעדכן. לבד ומנותק.

השתדלתי לקום כבכל יום בשעה שש בבוקר, לשיעור גמרא בזום. לא פתחתי את המצלמה. נראיתי נורא, לא מקולח ויומיים עם אותם בגדים. לא רציתי להתחיל להסביר מה עובר עליי חוץ מהעובדה שגם אני לא ידעתי מה קורה איתי. חברים ומשפחה לא מפסיקים להתקשר ומתעניינים. מחמם את הלב אבל אין כוח לדבר. הסוללה של הטלפון דועכת.

26.3.20 / חמישי.

בבוקר מניח תפילין במיטה. מאוד עייף וחלש, לא מסוגל לעמוד אז מתפלל בשכיבה במיטה. הטלפון השחור מאחוריי מצלצל בצלצול מחריש אוזניים. מהעבר השני אומר מבטא רוסי כבד: "יהושע ניסים מוריה? אנחנו מעבירים אותך למחלקת קורונה".

לא הצלחתי אפילו לשאול למה? איך??? אפילו לא הצלחתי להבין שאני עם הנגיף הפסיכי הזה. מנסה בקושי רב להתקשר ללוסי אבל (חוק מרפי) היא לא עונה. מחזיק בקושי את הטלפון ומנסה לסגנן הודעה בכדי להזהיר את מי שהיה איתי במגע להיכנס מיד לבידוד. בין קבוצת הווטסאפ של עפרה לווטסאפ המשפחתי אני נרדם.

פתאום לוסי מתקשרת אליי בלחץ נוראי: "מה קרה שוקי? מה אמרו לך?" מתברר שהידיעה התפשטה כאש בשדה קוצים והיא מקבלת טלפונים מאחים שלה ששמעו מצד ג' שחליתי בנגיף. למרות שבהודעה לפורום עפרה אמרתי שאין צורך להתקשר – הם לא מפסיקים להתקשר.

פתאום נכנס אחמד, אח מסור ונחמד, מעמיס עליי את כל חפציי. הראש שלי מבצבץ מתחת לכל הדברים, בקושי רואה מה קורה סביבי. עובר במסדרונות חשוכים כמו בסרטים, אבל בסרט שלי עצמי אני לא משוכנע שאני עדיין חי ונמצא בעולם הזה. פתאום אני שומע אנשים מתפללים ושרים. אומר לעצמי: "לפחות הגעתי לגן עדן, יש פה אנשים טובים ומניינים".

אחמד מנסה להסביר לי שנחמד במחלקת קורונה. יהיו איתי עוד אנשים, מקלחת צמודה, תפילות, חדר אוכל. הוא מעביר אותי למיטה נורמלית סוף־סוף. אני עדיין חלש מאוד ולא יכול לזוז יותר מדי.

לוסי קיבלה הוראה מהאחראית שלה להגיע באופן מיידי להיבדק. בשבע בערב כבר קיבלה תשובה חיובית. היא נכנסת הביתה לבידוד בנפרד מרעיה בת ה־19. בדיקה שנשלחת עבור רעיה לאחר יום מגלה שגם היא חיובית לנגיף אך יש בזה הקלה מסוימת משום שכך הן יכולות לפחות לטפל זו בזו.

אני מתחיל ללכת קצת במחלקה. מרגיש כמו ילד שלומד ללכת, מקשר מחדש בין המוח לרגליים. פתאום אני שומע מישהו קורא בשמי: שלומי רגונס, שכן שלי מגבעת מרדכי וחבר טוב. שואל אותו את השאלה הכי מטומטמת: מה אתה עושה פה?

התחלנו לחזק אחד את השני. מנסים לצחוק קצת על החיים, להכין קפה. אנחנו במחלקה א' שמחולקת לחולים קשה ולחולים במצב בינוני, במחלקה ב' נמצאים חולים קל. אני מעריך שישנם במחלקה א' ו־ב' בערך 50־60 חולים יחד. רובם חרדים ודתיים־לאומיים. לפני שהצוות נכנס, מודיעים ברמקול להיכנס מיד לחדרים. כשצוות מגיע עם חליפות החייזרים כולם צריכים לעטות מסכה ולשכב במיטה.

27.3.20 / שישי.

יום קשה מאוד עבר עליי. היה לי חום גבוה. בקושי זזתי. הייתי מדוכא. בוכה. מנהל שיחה עם הקב"ה: מה לא עשיתי בסדר? למה זה מגיע לי? שאלות קשות.

כולם בבגדי שבת מתחילים להתפלל מנחה, פתאום הרמקול של המחלקה קורא לארבעה אנשים בשמותם ומבקש מהם להיות מוכנים עם החפצים שלהם תוך מספר דקות לנסיעה לאחד ממלונות הקורונה. פשוט שיגעון! שניים מהמתפללים עוצרים באמצע תפילת עמידה, מרכינים ראש ופושטים ידיים לצדדים בהבעה של חוסר הבנה מה רוצים מהם והולכים להתארגן. מה? לא יכולים לחכות למוצ"ש? אני שואל את עצמי. מה קרה, מלחמה?

קבלת שבת וערבית ומנסים לשיר כמה שירים. כל שנייה מישהו אחר משתעל. מקבלים משלוח של אוכל טעים (דגים עם חומוס קצת חריף) מאשתו של רגונס, רחל. הזמנו את רוחמה איגרא, אישה נחמדה מאוד שהייתה בודדה ועצובה, לאכול איתנו. מאושפזת במחלקה כבר יותר משבועיים. כל אחד מספר חוויות קורונה, שרים קצת בקול צפרדעי שירי שבת, אומרים דבר תורה ומנסים לשמור על מצב רוח טוב.

28.3.20 / שבת.

בשתיים בלילה מישהו פתאום מעיר אותי ומושך את ידי בחוזקה רבה. זה אחד החולים, חרדי. "קום, קום, המשיח פה, ממש פה במחלקה שלנו!" במצב ההזוי בו היינו זה היה נשמע סביר. הוא מספר לי שכל הרומאים באיטליה מתו כולל האפיפיור ושאנחנו צריכים ללכת מהר לקחת את כלי המקדש משם להביא אותם לירושלים ולהתחיל בתהליך בניית המקדש. "אם אתה לא מאמין אתה מעכב את הגאולה!"

הוא מצביע על רגונס ושואל אותי "מי שוכב לידך?" עניתי לו מיד שהוא ערבי, שמו מוחמד ושלא יעז להעיר אותו. בשלב הזה שאלתי אותו אם הוא היה אמור לקחת תרופות, ענה לי שאסור לקחת כדורים בשבת. התחיל לקלל את רגונס קללות נמרצות ואיחל לו לא לקום בבוקר.

מזל ששלומי לא מתעורר.

בשש בבוקר הטלפון השחור מצלצל. בקושי מצליח להרים את הראש. מסתכל במצלמה ושואל מה קרה? האחות מבקשת שארוץ מהר לחדר 79 מכיוון שבחור מעורער בנפשו מנסה להאכיל חולה קשה, מונשם ומורדם, בסלט ירקות.

אני רץ מסוחרר אבל מצליח להגיע בלי ליפול.

קצת לפני תפילת שחרית ביקור רופאים. ד"ר רווה (נראה לי שהוא מנהל מחלקת קרונה עם רופאה נוספת) ישב לצידי על המיטה. "תקשיב לי טוב", הוא אומר. "הכל בראש! אם אתה תכניס לעצמך לראש שאתה לא חולה אתה תצא מפה מהר! אל תוותר לעצמך".

עניתי לו שאני מרגיש כמו סמרטוט ושבחיים לא הרגשתי ככה. "תתחיל לזוז. תעשה כושר", הוא מציע.

אחרי התפילה הרמקול קורא לכולם להיכנס לחדרים ואז חמישה־שישה אנשי צוות עטופי חליפות – אחד מהם היה ד"ר רווה – מסמנים לי לבוא לעזור להם. צריך להזריק לבחור שתי זריקות ווליום להרגעה (מדובר כמובן בזה שבישר לנו בלילה שהמשיח פה). מה אני אמור לעשות בדיוק? ד"ר רווה מבקש שאדבר עם החולה.

אמרתי לו שאנחנו במצב של פיקוח נפש ואם הוא לא בולע בנוכחות הרופא את כל הכדורים הם ייאלצו להזריק לו את התרופה בווריד. שיכנעתי אותו להירגע, אמרתי לו שאני איתו ולא רוצה שייתנו לו זריקה, שרק יישב על המיטה. הוא הסכים לקבל את הזריקה אבל ביקש קודם לעשות קידוש ולזכות את הצוות. ד"ר רווה ממלמל לרופאה שאני כישרון מבוזבז.

ביקשתי מארבעת הסאניטרים הג'אברים לענות אמן לבקשת החולה, נראה לי שהם התפקעו מצחוק אבל חוץ מהעיניים שלהם לא ראיתי כלום. בזמן שהחולה מקדש בהברה אשכנזית, אני פותח לו בעדינות את הכפתור של יד ימין בה הוא מחזיק את הכוס, וביד שמאל מסמן לצוות שיענו אמן בתנועת מנצח של מקהלה. עוד קצת התנגדות אבל זהו: הבחור קיבל שתי מנות נכבדות של חומר שגרם לו לישון עד שש בערב.

התחלתי לעשות הליכות במחלקה נשען על המעקה. היה לי מאוד קשה ופחדתי כל הזמן ליפול ולהתרסק כפי שראיתי שקרה לכמה חולים. ניסיתי לעשות שכיבות סמיכה, הייתי פעם אלוף בזה, אבל לא הצלחתי אפילו אחת. שימשתי גם חזן הבית במחלקת קורונה, עם קול של צפרדע עייף, אבל לא היו מתנדבים אחרים.

בערב "המשיח" התעורר ואמר לנו שהרופאים מטומטמים ושהזריקה בכלל לא השפיעה עליו.

29.3.20 / ראשון.

בשש בבוקר רעש חזק של נפילה הקפיץ אותי. הייתי שקוע בשיעור היומי בגמרא בזום עם אסף מלאך.

בין הצפצופים של המוניטורים אני שומע חרחורים. אני מבחין בו על הרצפה כשדם רב שותת מפצע במצחו. הכרנו בשבת. סיפר לי שהוא קבלן חשמל וגר בפסגת זאב.

התקשרתי לצוות והטיתי את המצלמה כך שיראו אותו. הם הנחו אותי להתחיל בטיפול עד שיתמגנו וייכנסו. הוא היה חסר הכרה. במאמץ גדול סובבתי אותו על הגב וניסיתי בכוח לפתוח לו את הפה שהיה מכווץ. לאחר כמה ניסיונות הצלחתי ומשכתי לו את הלשון בכוח החוצה. הוא פוקח עיניים, ממלמל משהו, אבל אני ממשיך לעשות לו עיסויים במרכז החזה.

שני רופאים הגיעו לאחר זמן שנדמה כנצח ולקחו פיקוד. אחד הרופאים המכוסים והממוגנים מחבק אותי ואומר: "אתה מלאך משמיים, כנראה הצלת אותו". הם מבקשים ממני למהר למטבח ולהכין לו כוס תה עם ארבע כפיות סוכר ולחפש שוקולד. אני ממלא את ההוראות כרובוט. "מאיפה אשיג עכשיו שוקולד?" אני אומר לעצמי. לפתע אני נזכר בחבילה המשמחת שקיבלתי בליל שבת ממשפחת פוגל מהיישוב עלי עמוסת ממתקים ושוקולד.

הם מרימים אותו על המיטה. העין שלו נפוחה מאוד. חיברו אותו למכשירים ומוניטור ואני צנחתי באפיסת כוחות על המיטה שלי.

בעשר אני שומע קריאות "קדיש, קדיש". זה הנוהל הקבוע כשמישהו ניפטר. בימים האלה ראיתי בעיני רוחי את מלאך המוות שמסתובב במחלקות שלנו ויום־יום אוסף אליו אנשים. אחת האחיות העטופות לבן אמרה לי שהנפטר הוא ניצול שואה בן 92 מבית האבות נופים. נזכרתי במבטים המפוחדים שלו כאשר הגיע בכיסא גלגלים למחלקה. התמלאתי עצב על כך שאף אחד לא היה לצידו בימיו האחרונים.

אנשי צוות דמויי חייזרים החלו לארוז את הנפטר עם הבגדים בתוך שקית שיועדה לגופות. כמה עלוב שבצורה כזו מסתיימות 92 שנות חיים. אחרי הצהריים נפטרה אישה נוספת ממחלקה קורונה ב' הצמודה אלינו. ושוב מניין ושוב קדיש ושוב מחשבות ותהיות.

הרב טאו, ראש ישיבת הר המור, הגיע למחלקה. לא חושב שהוא ידע ששמו אותו במיטה של החולה שנפטר ונלקח משם שעה קודם לכן. רק לפני מספר חודשים רקדנו יחד עם בני שלמה, תלמיד הר המור, ונכדי נווה, בשמחת תורה בישיבה. עזרתי לו לסדר קצת את הדברים בארונית ואמרתי לו את מה שמנהל המחלקה אמר לי: שהכל בראש וחשוב לחשוב חיובי. "קל לדבר", הירהרתי לעצמי.

התחלתי לבקש מאנשי הצוות לבדוק את הכשירות שלי לעזוב את המחלקה ולחזור הביתה. הייתי קרוב לדיכאון וחשתי עצב גדול ואפילו פחד בשל המוות הכל כך מוחשי שהסתובב בינינו. אני מרגיש מסוחרר מהדברים שעוברים עליי ומדאגות. רציתי לחזור לשפיות, זה מה שבעיקר היה חסר לי. הבנתי שאם אני רוצה לצאת משם אני צריך להמשיך להתחזק. אף אחד לא ישחרר אותי מפה במצבי.

ב־11 בלילה אני מקבל טלפון מהרופא המחוזי. הוא שואל אם הייתי מעוניין לעבור למלונית. למה לא הביתה? כי זה לדעתו המקום הטוב ביותר עבורי. אמר שיש שם השגחה וש"דן פנורמה" נחשב למלון חמישה כוכבים. הראש שלי היה עסוק רק בלצאת מהמחלקה בכל מחיר.

מאוחר מאוד קיבלתי מכתב שחרור. ארזתי את החפצים שלי והרגשתי כמו אסיר שיוצא מהכלא. באמבולנס שהסיע אותי צילמתי בהתלהבות מאחור את הנסיעה בלילה. תוך דקות ספורות הגעתי למלון.

30.3.20 / שני.

צנחתי למיטה תשוש. בשתיים לפנות בוקר, כשעה וחצי לאחר שהגעתי למלון, הדלת נפתחת באחת ואני מבחין במישהו ניכנס לישון במיטה הצמודה (זו מיטה זוגית!). הייתי עייף מכדי להתייחס לתופעה למרות שנראתה לי כבר אז הזויה.

ברבע לשש השעון צילצל ואני בקושי מצליח לקום. בוחן מקרוב את השותף החדש שלי. שקית שתן ביצבצה מתחת לשמיכה צמוד אליי.

אני חש חלש ומסוחרר כבכל יום בשבועיים האחרונים. נוטל ידיים, מצחצח שיניים ובדרכי חזרה לחדר אני שם לב ששותפי רועד מקור למרות שהוא מתחת לשתי שמיכות ומכוסה במעיל. אני שואל אותו לשלומו, הוא עונה: קר אצלכם בירושלים.

"אחי, נראה לי שזה לא הקור בירושלים. אתה כנראה קודח מחום".

נזכרתי שבכניסה למלונית קיבלתי חבילה של מספר מסכות, מד חום ומד סטורציה. דוחף לו לפה את מד החום שלי ונדהם לגלות שהוא קרוב ל־40 מעלות.

השעה קצת אחרי שש בבוקר. פקידת הקבלה שואלת אותי מה קרה שאני מתקשר כל כך מוקדם? "אין לנו פה אחות או רופא אבל אעביר את הפנייה שלך הלאה", היא אומרת לבסוף.

אני מחפש את המספר של הרופא המחוזי שהתקשר אתמול ומספר לו על החיילת הצעירה שכעסה עליי שהערתי אותה מוקדם, ושואל אותו על איזו השגחה הוא דיבר כאשר הפנה אותי לשם. הוא מבקש ממני להתקשר לבן של השותף שלי לחדר ולעדכן אותו. הבן של החולה מספר שאבא שלו לאחר ניתוח ושואל אם אני יכול למצוא לו אקמול. בשבע בבוקר אני מתחיל לעבור דלת־דלת בין החדרים ובסוף מוצא מישהו שמנדב לי שני כדורים.

ב־09:30 מגיעים אנשי מד"א ומנסים לשכנע את השותף שלי לחזור איתם לבית החולים. הוא מסרב בתוקף ואומר להם שאני עדיף על כל הרופאים והאחיות ושאני היחיד שעזר לו והתייחס אליו. הם עוזבים כלעומת שבאו. "אנחנו לא יכולים לקחת חולה בעל כורחו", הם אומרים בסוג של התנצלות. אני מיד מתקשר לבן שמתקשר לאחותו והם מנסים יחד לשכנע את אביהם להתפנות לבית החולים.

בארבע אחר הצהריים מקבל טלפון לחדר ממד"א ומבקשים שאעזור להוריד את החבר למטה. "מה פתאום?" אמרתי. "אתם צריכים להביא כיסא גלגלים. הוא לא יכול ללכת לבד ולי אין את הכוחות להוריד אותו עם הדברים שלו". אחרי רבע שעה הם מגיעים והפעם מצליחים לקחת את השותף שלי איתם.

ירדתי לחצר, הסתובבתי כמו אסיר וחיפשתי דרך מילוט. שיתפתי חבר במחשבה לברוח. "דיר באלק!" אמר לי. "שמעתי שתפסו מישהו שניסה לברוח ולקחו אותו לכלא סהרונים".

שלומי רגונס, החבר שהיה איתי בשערי צדק, מתקשר מבית החולים לעדכן שאמרו לו שהוא יוצא למלון. הוא מבקש שאסדר לו חדר טוב עם נוף. ניסיתי לשכנע אותו שלא יגיע לפה. רגונס אמר שיוצא אוטוטו. אמרתי לו "אם ייתנו לך חדר עם מישהו, תגיד שאתה רוצה איתי".

בשש בערב הוא מתקשר שהגיע למלון. רצתי ללובי וחיילת התחילה לצעוק עליי "תעלה למעלה מיד! אתה לא מבין עברית?" עליתי כמו איזה ילד קטן שננזף, לא היה לי את הקול ואת הכוח לענות או לזעוק על המצב הפסיכי שהייתי בו.

אמרתי לו שיגיד להם שיש לו חדר ושיבוא אליי לחדר שלי. נתנו לו שקית עם סדינים ועבדנו קשה מאוד בהחלפת המצעים. כל דבר שדרש קצת מאמץ, היה פשוט מתיש והצריך מנוחה.

31.3.20 / שלישי.

אחי פירסם פוסט בפייסבוק שבו סיפר קצת על מה שעובר עליי. קיבלתי תגובות רבות, אבל לא היה לי כוח אז פשוט כיביתי את הטלפון. חברים טובים שלי בהובלת אורית גנוניאן הקימו קבוצה "לשחרר את שוקי". הרגשתי שאני כלוא על לא עוול בכפי ושפשוט אין עם מי לדבר!

דיכאון ממש. משיחות עם לוסי אני מבין שהיא במצב לא טוב, עם חום גבוה ושיעול קשה וחוסר יכולת לתפקד. ניסיתי לעודד אותה אבל הייתי תשוש. הייתי זקוק למישהו שיקשיב ויעזור לי!

בין מנחה לערבית שמתי לב שלאישה שיושבת בקצה הלובי ולא מפסיקה לבכות. נראתה לי חרדית. לא ידעתי אם יהיה נכון מצידי לדבר איתה אבל אזרתי אומץ ופניתי אליה: "ערב טוב, אפשר לתת לך קצת מים? את צריכה עזרה?" ענתה לי במבטא צרפתי, "אני לא מדברת עברית".

גייסתי את הצרפתית הדלה של שנות ילדותי. מבין ממנה שלפני שעה קלה קברו את בעלה. הם הגיעו מצרפת לחתונה של אחד הנכדים ונדבקו בנגיף. בעלה הידרדר ואושפז בטיפול נמרץ והיא במחלקת קורונה רגילה. ניסיתי לעודד אותה ואמרתי כמה דברים מאוד מטומטמים כמו "הקב"ה מנסה אותנו רק בניסיונות שאנחנו יכולים לעמוד בהם". עצוב לי להיזכר בזה.

באיזשהו שלב היא אמרה לי שהשותפה שלה לחדר לא מפסיקה לראות טלוויזיה עד שעה מאוחרת וזה מאוד מציק לה. היא ביקשה ממני לעזור לה להוציא את המזרן שלה אל מחוץ לחדר, למסדרון. פשוט הזוי, חשבתי לעצמי, יש במלון הזה מאות חדרים ולא יכלו לדאוג לה לחדר לבד? אי־אפשר היה לגייס פסיכולוגים שייתנו מענה מינימלי, אפילו בטלפון, לאנשים שנמצאים במצב כל כך מורכב? המון שאלות, הרבה פחות תשובות.

שלומי מרגיע אותי כל הזמן ואומר לי: "לא בריא לך להיות כל כך עצבני ולחוץ. פשוט תירגע".

לא הצלחתי לאכול וגם לא לישון שינה רצופה.

3.4.20 / שישי.

כשעתיים לפני כניסת שבת קיבלתי את הטלפון המיוחל: "תתארגן ליציאה". קפצתי כמו ילד קטן. המזכיר של עפרה נתן הוראה להוציא אמבולנס לאסוף אותי וחבר שלי, איתי הראל, התנדב להסיע אותי. האמבולנס היה צריך לנסוע בחזרה לירושלים ולעבור חיטוי.

הגעתי הביתה! בקושי מצליח להרים את כל החפצים שלי, בתחושה של אסיר שהשתחרר מכלא. לוסי, רעיה ואני מתחבקים ממושכות. הבן והנכדים עמדו מרחוק והקטנים קיבלו הוראה לא להתקרב אליי. היה מאוד קשה לא לחבק אותם ובעיקר לא לקבל מהם חיבוק.

עזרתי ללוסי לחבר אותה לאינפוזיה של נוזלים מכיוון שהייתה חלשה מדי ולא הצליחה לשתות בכוחות עצמה. כשהיינו צריכים לזרוק זבל הייתי יוצא בשעה מאוחרת מאוד, מכוסה בכובע ומסכה, שחס וחלילה לא יבחין מישהו שאנחנו מפרים את תנאי הכליאה שלנו.

ככה העברנו כמה ימים עד ערב חג הפסח.

5.4.20 / ראשון.

מקבל תשובה ב־12 בלילה כי נמצאתי שלילי בבדיקה שלקחו ממני במלון ובעצם אני עם רגל אחת בחוץ. כך כתוב שם:

שם הבדיקה: Coronavirus Covid- 19

תוצאה: Not Detected

מרגיש שאני עם רגל אחת בחוץ. שואל את עצמי: אולי זה סתם חלום רע ובכלל לא הייתה לי קורונה? אני צריך רק עוד בדיקה שהתוצאה שלילית ואני חוזר לחיות!

7.4.20 / שלישי.

אמנה בתי מתקשרת בשעה מאוד מוקדמת בבוקר ומודיעה שהיא בדרך לבית החולים ללדת.

לא מצליחים לחזור לישון, מתפללים שהלידה תעבור בשלום.

בשעה שמונה בערך אמנה ילדה בן.

8.4.20 / רביעי.

זה ערב חג. לוסי שכבה במיטה והבית היה הפוך בהכנות לחג "החירות". שכנים טובים הכינו לנו אוכל.

מד"א לא מוכנים לבוא אלינו לקחת בדיקה ואני מקבל אישור חריג לרעיה ולי ללכת לתחנת הבדיקה בטדי. אני בטוח שאצא שלילי שוב ואוכל להשתתף בברית של הנכד החדש שלי. לוסי נשארת לבד בבית ואנחנו נוסעים.

בשל החולשה שלי רעיה נוהגת. מחסום בחיזמה. חיילת מסמנת לי להסתובב ולנסוע חזרה. אני פותח את החלון ומראה לה את הודעת הזימון בפלאפון. "אני לא מתקרבת להסתכל בהודעות שלך", אמרה באדישות. סגרתי את החלון והצמדתי את המכשיר לזגוגית. לאחר מבט חטוף היא מסמנת לי בפנים חתומות שאני יכול לנסוע. כעבור כמה מאות מטרים שוב מחסום ושוב דקות ארוכות של שכנוע לאפשר מעבר לבדיקה.

בדרך חזרה רעיה בלחץ להגיע כדי להכין את ליל הסדר. היא נוסעת במהירות בכביש בגין שהיה כמעט רק לגמרי לקראת החג. בהמשך היא תקבל מהמצלמות קנס של 750 שקל ושמונה נקודות.

אחר הצהריים רעיה ואני מתחילים לנקות קצת את הבית בכוחות שעמדו לרשותנו. הצלחנו גם קצת לארגן את המטבח. הוצאנו למרפסת את כל כלי החמץ, ערכנו שולחן ונכנסנו לחג כמו שמעולם לא נכנסנו.

11.4.20 / שבת.

במוצ"ש רצים מיד לאפליקציה בטלפון לראות אם ישנן תוצאות לבדיקות שעשינו לפני החג.

תוצאה: Positive

אני לא מאמין!!! תופס את הראש ופשוט לא מעכל. מה??? איך אעמוד בזה? עכשיו צריך לחכות שוב לפחות שבוע עד שיהיה אפשר להיבדק שוב.

14.4.20 / שלישי.

הברית הייתה אמורה להיות אצלנו בבית בעפרה ואני הייתי צריך להיות הסנדק. במקום זאת אנחנו יושבים בסלון ומחכים לראות את הברית בזום. מאוד מרגש ומתסכל שאנחנו לא שם. ואז שומעים בכי של תינוק: "ויקרא שמו בישראל דביר יהושע".

מתרגש ולא מצליח לעצור את הדמעות. התינוק קרוי גם על שמי, יהושע.

כמו להיוולד מחדש.

19.4.20 / ראשון.

העובד שלי מדווח שדוד הקיטור במכבסה יצא משימוש. אני לא מהמתייאשים בקלות, אבל בעסק המכבסות כ־30 אחוז מההכנסות השנתיות בנויות על התקופה של פסח.

לא רק שהעוצר והסגרים פגעו אנושות בעסק, גם פועלים שנאלצו להיות בבידוד יחד עם הנטרול שלי, גרמו למכה כלכלית קשה ביותר מאחר שנאלצתי לסגור את המכבסה לתקופות ארוכות. ועכשיו נוסף לזה הדוד ששוויו כ־120 אלף שקל. מחשבות נוגות על פשיטת רגל.

לאחר עוד שבוע השבתה לאחר החג, השגנו דוד חדש בהלוואות ועזרה מחברים. חזרנו לעבודה ומגייסים את כל כוח הרצון לא להיכנע למציאות הקודרת.

13.5.20, רביעי.

יציאה רשמית מהמעצר והבידוד.

קדמה לזה קרוסלת בדיקות. לא להאמין שכדי לצאת לחופשי הייתי צריך עשר בדיקות. על כל בדיקה חיובית היה צריך להיות שני שליליים ברצף, ולתסכול על כך שחיובי רודף שלילי התלוותה התחושה שאולי הבדיקות לא אמינות. אני מרגיש טוב, יש כבר בדיקה שלילית, ואז שוב חיובית. כמו אסיר שממלא טבלת ייאוש וברגע היציאה מודיעים לו שהוא צריך לספור מחדש.

היום אני נושם את אוויר החופש ולא מאמין. נוסע בכביש ומרגיש כאילו לא נהגתי שנים. רואה מכוניות נוסעות בכביש ומרגיש כאילו זו מציאות ניסית ולא מוכרת. חוזר להיות חלק מהעולם.

19.7.20 / ראשון.

לא חשבתי שאמשיך לכתוב ביומן הקורונה. הבראתי והאירוע נגמר.

מתברר שזה לא נגמר.

אני מתקשה מאוד לתפקד ולהתרכז. השינה לא מגיעה למרות שאני מת מעייפות. כדי לתפקד ביום המחר אני נוטל כדורי שינה. כאבי פרקים כאבי ראש וקוצר נשימה. "מה קורה איתי? איפה הקואורדינציה שלי?" אני שואל יותר בפעם ביממה בשל התקלות בחפצים ונפילות תכופות.

21.7.20 / שלישי.

הגל השני כאן ואני לא מאמין שזה קורה. כדי להתאושש מהעניין הייתי זקוק לחזרה לשגרה, לפחות לקראת חגי תשרי. מצב הרוח הלאומי מהדהד לי בראש בצלילי זמבורה צורמים שלא מרפים.

התנחמתי שזה שנדבקתי לפחות מוציא אותי ממעגל הסיכון. ניסיתי להתנדב לעבוד במחלקת קורונה אך הם הודיעו לי שאוכל שוב להידבק בנגיף אם לא אהיה זהיר.

נאחז בתקווה שיום יבוא וניזכר בנוסטלגיה ב־2020, השנה הקשה והמשונה ההיא.

yifater1@gmail.com