אלנה פרנטה היא כזאת: אין מה לעשות. ההסכמים תמיד זהים: את שולחת את השאלות בכתב למו"ל שלה, "e/o", שאחר כך שולח לך את התשובות. הפעם הנושא היה כמעט בלתי נמנע, כי זה עתה ראה אור הרומן החדש שלה, 'חיי השקר של המבוגרים', שבמבנה הסיפורי שלו, במרקם הסגנוני ובנושאים, נראה כמחליק ישר מתוך כרכי 'החברה הגאונה'. ה"אני" המספרת הפעם היא ג'ובנה, מתבגרת המתמודדת עם השקרים של משפחתה.
באופן זה של ראיון לא צפוי שום דו־שיח עם המחברת, כמובן, והתגובות ההדדיות האפשריות אובדות בים המחשבות הלא־נאמרות. אבל זה בסדר. כשאת קוראת את התשובות של פרנטה את מגלה רגשות מנוגדים, יהירות וענווה, רוגז וכנות, הזעפת פנים של כוהנת ספרות והגינות של בעל מלאכה טוב המסביר בדייקנות את עבודתו. משהו שאינו שונה מאוד מהאמביוולנטיות של הדמויות הנשיות יוצאות הדופן שלה, שמסוגלות תמיד לגעת באמיתות מכאיבות. די בכך כדי להתחיל להקשיב, בלי להחזיר תגובות.
הרומן פתוח לקריאות שונות. אחת מהן מתייחסת לזיוף ולצביעות של מעמד האינטלקטואלים השמאלנים. אביה של הגיבורה, אנדראה, הוא דמות טיפוסית למעמד הזה. הוא מורה להיסטוריה ולפילוסופיה בתיכון יוקרתי, מפרסם מאמרים, אדם מוערך מאוד בסביבה הנאורה של נאפולי. אך ככל שהסיפור מתקדם, אנחנו מגלים את הצביעויות שלו, את הבגידות, את המשיכה לכסף, וגם את הקטנוניות של ההיאחזות בפיסת הירושה שלו מול אחיותיו ואחיו הנזקקים יותר, ובעיקר את רצונו העז למחוק את המוצא החברתי הנמוך שלו. "מתברר שאנשים עמוסי ידע", כותבת פרנטה בתשובותיה, "הם בין החיות הכי לא מהימנות".
אפילו שאיני יודעת כלום עליה עצמה, אני מתארת לעצמי שגם היא שייכת לאותו מעמד משכיל מתקדם. אני שואלת אותה מה רצתה לומר לנו באמצעות הריסתם של אנדראה ושל עולמו השקרי? האם זה חשבון מר עם דור שדיבר גבוהה־גבוהה במשך עשרות שנים על "פוליטיקה", "ערכים", "מרקסיזם", "משבר", "מדינה" – מילים שחוזרות בספר אצל אנדראה ואצל חבריו – כדי להשאיר אחר כך לדורות החדשים עולם עוד יותר לא־שוויוני?
"לאמיתו של דבר עניינה אותי הבת יותר מאשר האב", היא עונה. "רציתי לספר על ההיפרמות של חינוך חילוני מאוד, באיכות גבוהה, אצל נערה רגישה מאוד. למרות החשיפה שלהם, הוריה של ג'ובנה ממשיכים לחגוג את הטקסים שלהם, לדבוק בזהותם התרבותית. הם מזדעקים רק כי הבת מאיימת לקלקל להם את הנכס הלא־מטריאלי שהם העבירו אליה ושהם רוצים להמשיך להעביר אליה. לכן, לפי כוונתי, ג'ובנה היא מי שממצה בתוכה את התנפצותו של עולם. אבל רומן הולך לאן שהקוראות והקוראים מובילים אותו. בחוויה שלי הספר הוא לא יותר מסיפור לא לגמרי ברור, שבשלב מסוים אני מחליטה לספר אותו כדי להבהיר אותו קודם כל לעצמי".
בניגוד לאותה אליטה שברירית מבחינה מוסרית, אבל שנראית טוב להפליא, של נאפולי העילית, בולטת נאפולי התחתית, האיומה בדחפיה הנמוכים, שמגולמת בכיעור החייתי של הדודה ויטוריה. ובשכונות הללו של אזור התעשייה, ג'ובנה שואבת אנרגיה חיונית כדי לגדול, להתבגר ולהסתכל "בעולם הגדול והנורא" כשהוא מעורטל מצעיפים מַסווים. כמובן, זה ניגוד מלא גוונים - הטוב והרוע מתקיימים יחד בכל הדמויות, בעולם שלמעלה ובעולם שלמטה, ווּלגריות ועידון נמזגים זה בזה - אך אני שואלת את פרנטה אם ניתן לקרוא בניגודיות הזאת, שכבר קיימת ברומנים הקודמים שלה, את ההד של העימות בין העם לבין האליטה, המאפיין את העידן ההיסטורי הנוכחי, באיטליה ומחוץ לה.
"כל הספר מסופר מנקודת התצפית של ג'ובנה, הכלואה בנקודת התצפית של הוריה. האם הם באמת יפים? האם הם באמת כל כך מעודנים? והדודה באמת כל כך מכוערת? וג'ובנה, האם היא באמת הופכת להיות כמו הדודה? איזה עם זה, איזו אליטה? באמצעות ג'ובנה, הלחוצה בשל אובדן הביטחונות של חייה, ביקשתי לפורר הן את הרעיון של המעמד המשכיל, המעניק לעצמו באופן יהיר, ולא פחות מכך שרירותי, את התפקיד לחזות, להבין, להוביל; והן את הרעיון של עם, של מעמד, של סובייקט שהוא טוב במהותו, וממתין לקבל רעיונות, תוכניות, ארגון, הכוונה. ג'ובנה נשענת על הרִיק, אינה נותנת יותר שום קרדיט למי שמתווה את הדרך הנכונה לחיות, לחשוב, לקרוא, לכתוב. היא מוקסמת רק מהבלתי צפוי, המוחק תוך שניות כל קונסטרוקציה".
× × ×
ג'ובנה היא הביטוי של הדור שנולד בסוף שנות ה־70 וחי את גיל ההתבגרות שלו בשנות ה־90, תקופה שעמדה בחותם קץ ההיסטוריה והתבלותם של הנראטיבים המסורתיים. וזו התקופה שבה גאתה היחסיות המאפיינת את מה שנחשב פוסט־מודרניות. אבל הדמות שכתבת נראית לי זרה לסערה הזאת, היא מטפחת שאיפה להכיר את המציאות שתעיף אותה אחורה בזמן. היא מדברת וחושבת כמו בת־גילם של בני ה"בייבי בּוּם", דור ההורים שלה, לא כמו הבת שלהם.
"זה נכון, לפחות חלקית. למה עשיתי את זה? בגלל חוסר יכולת? בגלל חוסר דמיון? כי לא קראתי את לְיוֹטָאר או אחרים? כי מעולם לא היה לי קשר עם נערות משנות ה־90? אני לא יודעת, בדרך כלל אני נוטה לא לשלול שום דבר. כמובן, די ברור לי מה היה בכוונתי לעשות, אבל כדי להסביר את עצמי אני נאלצת לומר כאן, שהספר נולד כחלק מפרויקט רחב בהרבה, בין היתר תחת כותרת כללית לא כל כך מושכת, אבל כותרת שאני מאוד אוהבת: 'מצב ההתאלמנות'.
"קיים מתווה גס מאוד, רחב יריעה, שמלווה את ג'ובנה, יחד עם הדמויות העיקריות, עד ליום הולדתה ה־40. אני מספרת לך את זה כדי להבהיר שהמשבר של הנערה תוכנן להיות התחלה של סיפור ארוך, שמה שמעניין בו הוא איך ג'ובנה, שהמילים והמחשבות שלה היו לאושרה, משחר ילדותה, אלה של הוריה, הופכת לאישה צעירה הדבֵקה כל הזמן בחינוך הבסיסי שלה, וגם מתעמתת איתו. המשמעות של הזמן אצלה היא בעיקר להתפורר, להתלכד, ושוב להתפורר.
"לא צריך לחשוב שתוך כדי שחיינו נמשכים, הכל כבר ארוז באופן מוחלט: כאן מסתיימות שנות ה־80, כאן מתחילות שנות ה־90, וכאן שנות האלפיים. אני נחרדת כשאני נתקלת ברצפטים כמו: באותה תקופה עשו כך ולא כך, היום כבר לא נוהגים באותו אופן, היחסיות הפוסט־מודרנית, המציאות במירכאות, הנראטיבים הגדולים, וכו'. זה מסוכן לספרות ולכל פעילות יוצרת להניח שקיימות קופסאות מוכנות, שמהן שולפים את מה שתואם איזו נורמה פחות או יותר מנצחת.
"אני נוטה יותר להאמין שהעולם היה והינו הרבה יותר מבולגן מאשר האופן שבו אנחנו מקטלגים אותו בחריצות. לכן ג'ובנה, כשמתחיל המשבר שלה, היא בעיניי לא מתבגרת לפי התוויות הסוציולוגיות או הפילוסופיות שהודבקו בדיעבד לשנת 1991 או לשנת 1994. היא משתוקקת, היא מתייסרת, בעיקר בתור נערה שגודלה על ידי הזעיר־בורגנות המשכילה, המתקדמת, של שנות ה־50־60־70. הזמן שלה הוא ההתייסרות הזאת: הייתי אפילו אומרת שג'ובנה בכלל לא יודעת באילו שנים היא חיה, אלא רק באמצעות מונחים כמו 'מסיבת השנה החדשה', 'מסיבת יום ההולדת'. כל מחשבה שלה, או רגש, או ערך, באים ממשפחתה. וכשהיא מתחשבנת עם העולם, היא עושה את זה מתוך ההיררכיות שלפיהן גידלו אותה, ואותן היא מזיזה, כדי להתערבב אחר כך במשהו אחר, כאוטי, ולהיבלע בו.
"התקופה ההיסטורית, בפרויקט שלי, הייתה צריכה להיות מוגדרת לאט, בשקט, ללא כותרות, מתוך האירועים עצמם, ותמיד תוך ההתנגשות או הברית עם החינוך הבסיסי, בערבובייה של החיים. רציתי ללוות את ג'ובנה עד היום, להשאיר אותה תלויה ועומדת מעל לרִיק שנפער מתחתיה. אבל הטיוטה שהכנתי הרתיעה אותי. בסוף לא נראה לי שיהיו לי כוחות לסיים סיפור ארוך בהרבה מ'החברה הגאונה'. 'חיי השקר של המבוגרים' נראה לי כעומד באופן עצמאי, ואם זה לא כך, טוב, הוא צריך לקבל עליו את הדין ולהסתפק בעצמו".
אנדראה חי בחרדה להיזרק למטה מפסגות הסולם החברתי שאליהן העפיל במאמץ רב. ברומנים הקודמים שלך בולט הנושא של הגאולה החברתית וקיים גם פחד שהגאולה הזאת לא תושלם אף פעם במלואה. אנדראה אסר בביתו על הדיבור בדיאלקט הנפוליטני, אך כשהוא רב עם חברו הטוב מריאנו, הוא מנער את האבק מהדיאלקט שלו בווּלגריות הכי גסה. למה ההתעקשות על הנושא הזה? כאילו את מטפחת ראייה מיואשת של חוסר האפשרות לשנות את היחסים החברתיים. כאילו כל אחד מאיתנו לא יוכל לעולם להשתחרר באמת ממצב המוצא שלו.
"כן, אני תומכת בהשקפה שהמוצא המעמדי אינו נמחק, אבל איני אומרת זאת בטון נואש, להפך, נראה לי שזה טוב. המוצא המעמדי הוא עדות מתמדת, חקוקה בגוף, לכך שחוסר השוויון קיים ונמשך, אפילו כאשר לנו, כיחידים, קורה שאנחנו נקלטים בקומות העליונות, אפילו כשאנחנו לומדים להתחפש בתבונה ובטוב טעם. הבעיה היא שאתה אף פעם לא מציל את עצמך באמת, לא בזכות ולא בחסד.
"אנדראה יודע את זה. הוא נושא בתוכו את הנמוך ואת הגבוה, ואף על פי שהוא מקדיש את עצמו במחקריו לרעיונות של שינוי כלכלי וחברתי רדיקלי, הוא רוצה אישית לטפס גבוה עוד יותר, הוא חושש מחזרה שלו ושל בתו למוצא שלו, מן הנסיגה ומן התהום. הוא רוצה שג'ובנה תעלה למדרגה שלו ועוד גבוה ממנו. במילים אחרות, הוא אינו דמות חד־ממדית. אנחנו נושאים בתוכנו בד בבד את הברית החדשה, את הפיאודליזם, את המהפכה הצרפתית, את הבונפרטיזם, את הפרולטריון מכל העולם המתאחד בידיעה שכל מה שיש לו להפסיד הוא רק השלשלאות שלו, את הפשיזם, את הסטליניזם, ויחד עם זה שאיפה לא ניתנת לריסון לעדיפות ולרווחה לנו ולילדינו, כאן ועכשיו, בכל מחיר, לא חשוב לאיזה צד אנחנו משתייכים".
התייחסת לדיאלקט, אבל בפועל, יותר משנעשה בו שימוש בספר, הוא רק מוזכר או נרמז. פעם כתבת שכנערה הדיאלקט הנפוליטני הפחיד אותך. הוא ממשיך להפחיד אותך? הוא ממשיך להכביד כאיום על הלשון?
"הדיאלקט נהדר. אבל בהתנסות שלי הוא קשור לדרדור ולאלימות. קיים כמובן דיאלקט של רגשות חיוביים, אך לאוזניי הוא נשמע מזויף, בעיקר כאשר הוא מתקתק, עטוף באיטלקיוּת שוחרת טוב. אני מעדיפה לצטט אותו רק פה ושם, להביא הטעמות שמבטיחות את ערעור הסדר".
× × ×
חוזרת ברומן הזה החברות בין נשים, שבארבעת כרכי 'החברה הגאונה' נתת לה כבוד ספרותי כפי שמעולם לא היה לה קודם. ב'חיי השקר של המבוגרים' היא מנצחת בכל גווניה, לא רק ביחסים בין המתבגרת ג'ובנה לבין הדמויות הנשיות האחרות, אלא גם ביחסים בין קוסטנצה לנֶלה, שמסתיימים בגלל גבר, וביחסים בין ויטוריה למרגריטה, שהזיכרון של גבר שנפטר, מאהב של אחת ובעל של האחרת, דווקא יוצר ביניהן שותפות עזה ביותר. החוט המקשר בין כל החברויות האלה הוא תמיד האמביוולנטיות בין חיבור לריחוק, בין הזדהות לבין אחֵרוּת, בין רגשות אציליים לדחפים נבזיים, בין תסביכי גדלות לרגשי נחיתות, כאילו היחסים בין נשים אינם מאפשרים צבעים רגשיים רכים, אלא רק שחור־לבן אלימים.
"אין יוקרה ספרותית ללא אסטרטגיית כתיבה הנמשכת לתאר את חוסר העקביות. אף אחד מהרגשות שלנו אינו חד־משמעי, אלא שכדי לשרוד אנחנו נוטים להזיז לשוליים את מה שנראה לנו מיותר או מפריע. לספרות יש חובה לא לעשות זאת, אלא אם כן היא בוחרת להיות דידקטית. אבל אם היא בוחרת להיות כזאת, היא פוגעת בעצמה ואפילו במה שהיא רוצה לתרום לבנייתו. החברות בין נשים מסובכת הרבה יותר מהחברות המסודרת מאוד בין גברים. השחור־לבן נראה לי כרגע הכרחי".
ובכל זאת הנשים הן מי שמניעות את הסיפור ברומן שלך, ולכן גם את החיים – אם הטענה הזאת לא נשמעת פומפוזית. הגברים, אפילו שמתחרים עליהם (אנדראה ורוברטו), אפילו שהם עמוסים בידע ובתרבות, נראים דמויות שנידונו להיות לא רלוונטיות.
"כל עוד אנחנו מתחרות עליהם, גברים אף פעם לא יהיו באמת לא רלוונטיים. ואולי אפילו לא טוב שיהפכו לכאלה. אבל עליהם להרוויח רלוונטיות אחרת, וכדי שזה יקרה, הצעד הראשון הוא שנפסיק להתחרות עליהם ושנרוויח לעצמנו רלוונטיות בלי שום קשר לזו שלהם".
את מייחסת חשיבות רבה למילים הראשונות של רומנים. במקרה הזה הקול המספר שלך אומר: "שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד". פלובר ב'מאדאם בובארי' מייחס מחשבה דומה גם לאמא – אֶמה בובארי חושבת על הבת שלה בֶּרְת: "מוזר כמה הילדה הזאת מכוערת!" האם אי פעם שאלת את עצמך אם אמא באמת מסוגלת לנסח הערה מהסוג הזה? רצית לנסות את היעילות שלה בעמוד סיפורת משלך? במילים הראשונות האלה שלך את כאילו מספקת תשובה: רק גבר יכול להגיד דבר כזה על בתו.
"לא, צר לי, אבל עדיין לא מצאתי תשובה שתשכנע אותי, מה גם שהאֵם לא מתנגדת לנבואה הזאת של האב, ולפעמים אפילו נראה שהיא שותפה לה. בקשר למה שאנחנו הנשים יכולות לעשות, נהדר או מחריד, אני עדיין באמצע חציית הנהר".
× × ×
גם בספר הזה חוזרת הטכניקה הסיפורית של הרומנים הקודמים: הקוראים מוצאים את עצמם מול סיפור כתוב בגוף ראשון על ידי הגיבורה, שהיא קול כותב יותר מאשר מספר בעל פה. ג'ובנה מתעכבת לעיתים קרובות על מעשה הכתיבה ועל מעשה ההמצאה, שלעיתים חופפים. היא אומרת: "שיפרתי את דרכי לשקר באמצעות אמירת האמת". האם זו גם דרך לייצג את הצורך בשקר הגדול שהוא הספרות? האם רק ההמצאה, ולפיכך הספרות, יכולות לומר את האמת וכך להגן עלינו מהסילופים שהחיים חושפים אותנו אליהם?
"הגוף השלישי נראה לי עכשיו תחבולה לא ממש שימושית, במיוחד כשמרגישים מיד שהוא תחפושת גסה של אוטוביוגרפיוּת. אני מעדיפה את ה'אני'. אבל תוך בנייה, שורה אחר שורה, של אי־המהימנות המוחלטת שלו. או, כמו בטקסט הזה, תוך רמיזה פה ושם לאפשרות ש'האני' של הכותבת כבר לא בהכרח מתלכד עם 'האני' שעליה אנחנו קוראים. הוא, היא, אני, הינם חלק מבדיון מתוכנן היטב כדי להשיג אפקט של אמת. כשזה מצליח, התוצאה היא שקר שהאמת שבו עוזרת לנוע במהומה הכאוטית של המציאות".
בהזדמנויות שונות הצהרת על חובך כלפי אלזה מורנטה (המהדהדת גם בשם "פרנטה" שבחרת לעצמך). מ'חיי השקר של המבוגרים' נראה לי שמציצה מחווה ל'כזב וכישוף' של מורנטה. גם שם הגיבורה, שמספרת בגוף ראשון, סופגת את הנטייה המשפחתית לשקר. והשקר הוא הדרך הכי ישירה לומר את האמת במלוא חריפותה.
"הבה לא נערבב צמר עם משי: 'כזב וכישוף' הוא ספר ללא מתחרים, מולו אפשר רק לצבור כמה חובות".
בספר שלך מופיעות סצנות סקס ברוטליות. ולא בפעם הראשונה אצלך. בעבר הסברת שאת אוהבת לשבור את שריון הנימוסים הטובים של הדמויות שלך ולחשוף נפש גסה יותר. האם אוכל לשאול אותך מה אופן העבודה שלך על הסצנות האלה?
"כשאני מספרת על רגעי סקס בעלי מטען רגשי גדול, אני מנסה לרמוז על העונג מבלי לפנות לעזרת פרטים פיזיים. במקרים האחרים אני כותבת וחוזרת וכותבת את הסצנה עד שהסקס חדל להיות ברוטלי – אני שונאת סקס ברוטלי – והופך להיות טרגי, או מגוחך, או שני הדברים יחד".
המנוע של הסיפור שלך הוא פנים שמשתנות. המהומה הנפשית של הגיבורה שלך מתחילה כשהיא שומעת שאביה לוחש לאמה שג'ובנה מקבלת את הפנים של דודתה ויטוריה. והשינויים בפנים של ג'ובנה הם נקודות ציון בסיפור, יחד עם פנים רבות אחרות, שאת חוקרת בהקשר של דאגות ושל אושר. האם לא מוזרה המרכזיות של הפנים בסיפור מאת מחברת חסרת פנים, שמתעקשת למחוק את פניה שלה?
"לא, לא נראה לי. את חושבת שכדי לספר כמה מכבידות הפנים במהלך גיל ההתבגרות יש צורך להסתובב בין אולמות וטלוויזיות?"
הרומן מעלה מחדש נושאים רבים שעסקת בהם בעבר, בעיקר בכרכי 'החברה הגאונה': כאילו חששת להתרחק מאותו סיפור שהבטיח לך הצלחה בינלאומית. אבל אני מתארת לעצמי את התנגדותך לדבריי: הספרים מחליקים זה מזה מבלי שהמחבר יהיה מודע לכך.
"בכל ספר שאני מפרסמת נראה לי שעשיתי משהו שונה, אחרת לא הייתי מפרסמת אותו. כמובן, מהרומן הראשון שלי 'אהבה מטרידה' ואילך הלך והפך העולם שנפל בחלקי כסופרת למוגדר יותר ויותר, ואין טעם לצפות אצלי להתפרצויות של מטאוריטים ענקיים, או להרפתקותיה של המאהבת של הנסיך אויגן מסבויה במהלך המצור על וינה. אני לא אומרת שלא הייתי שמחה לספר סיפורים כאלה, אבל יש לי מגבלות משלי ולמדתי לקבל אותן. באשר לספר הזה, כן, אני מרגישה שהוא חדש לעומת הקודמים. אבל החדש בעבורי היום הוא קיר שהתמוטט, זכוכית שבורה, דלת שנטרקת".
לספרים שלך מצפים בהתרגשות שבשנים האחרונות מאפיינת את רבי־המכר העולמיים. את מרגישה את כובד משקלו של קהל רחב כל כך? הציפייה שלו מעוררת אצלך חרדה?
"חרדה כלשהי כן, אבל לא עד כדי כך שתדחף אותי להגיד: ועכשיו מה אמציא? אני כותבת את מה שמתחשק לי לכתוב, ומפרסמת את מה שמתחשק לי לפרסם".
ואם תצטרכי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלך בעשר שורות, כמובן בלי שמות הספרים?
"עשר שורות הן יותר מדי, אין לי הרבה מה לומר, עדיף שלא".
© 2020 Robinson la Repubblica, November, 30, 2019, by Simonetta Fiori, la Repubblica Robinson – All rights reserved.
