קבוצת סיכום

סדרות

המורדת התרגום העברי של Unorthodox קצת לא הוגן. דבורה פלדמן, שעל סיפורה מבוססת 'המורדת', לא "מרדה" בקהילה שלתוכה נולדה, הקהילה שלה היא שמרדה בה. נקודת המבט הזאת היא סוד ההצלחה של העיבוד הטלוויזיוני, שמנסה להימנע מקריקטורות של רשעים ונבלים, ומתמקד במסע הפרטי של מי שנולדה במקום הלא־נכון. שירה האס מהפנטת בכל סצנה, העיניים שלה מכנסות עמודים שלמים של תסריט, ובזכותה הכל מרגש גם בלי מניפולציות הוליוודיות. משם הדרך למועמדות לאמי וכיבוש העולם היתה קצרה (נטפליקס).

גמביט המלכה מיני־סדרה שעשתה משהו שעד אליה נראה ממש הזוי: היא הפכה את השחמט למגניב. וכמו עוד להיטים טלוויזיוניים שבלטו השנה, היא הוכיחה שסדרה עם גיבורה נשית, חזקה וחכמה שמחזיקה את כל העלילה על הכתפיים שלה ולא מונעת מחיפושים אחרי גבר, יכולה להיות סדרה מצליחה. למעשה, המיני סדרה הנצפית ביותר בנטפליקס מאז ומעולם. אפשר לדון עד מחר במהלכים העלילתיים המופרכים שלה, אבל קשה למצוא מישהו שעשה "פליי" על הפרק הראשון ולא סיים את כולה בבינג' (נטפליקס).

גברת אמריקה לפעמים נדמה שלסדרות פוליטיות אין ברירה אלא להישמע כמו שיעור חברה מנג'ס וצדקני. אבל 'גברת אמריקה' המבריקה הוכיחה שזאת בפירוש לא גזירת גורל. למעלה מזה: לצד הכתיבה הנפלאה וגלקטיקוס של שחקניות (קייט בלאנשט, רוז ביירן, שרה פולסון ועוד), הסדרה שעסקה במאבק בין נשים על שוויון זכויות לנשים היא גם דוגמה נדירה לייצוג תרבותי נבון ועשיר של דמות שמרנית. רגע, גם ימנים מעניינים וגם נשים מורכבות? שמישהו יספר לארון סורקין (yes).

הכתר, עונה 4 העונה החדשה של הטלנובלה הטובה בעולם הביאה לפיצוץ את שאלת העומק של כל סרט טורקי - מה יותר חשוב: להתיישר לדרישות המורשת הנוקשה שנולדת לתוכה או להגשים את אהבת האמת שלך? במקרה של שושלת המלוכה הבריטית, הבית תמיד מנצח. גם אם בדרך נרמסת הנשמה אוהבת הסוודרים של דיאנה ספנסר. זאת לא הייתה רק טלוויזיה מצוינת, אלא חיטוט המוני בפצע של ליידי די, כולל הצהרות זועמות מצד בית המלוכה על הפער בין מציאות ובדיון, וצפייה אובססיבית בשלל יצירות הדוקו בנושא (נטפליקס).

אמילי בפריז הו שאנז־אליזה, הו יה רחוב מעפן, הו שאנז־אליזה, הו מינק חולה קורונה בצלחת. טוב, עזבו, אנחנו ב־2020 ועל מי אנחנו באים לעבוד? 'אמילי בפריז' הייתה אותנטית כמו קרואסון מהמאפייה של רמי לוי ומקורית כמו תיק של לואי ויטון בבסטה, אבל גם הייתה הדבר הכי קרוב לטיול לחו"ל בשנה הארורה הזאת. כיף טהור, לילי קולינס מעצבנת אחת, ומילה שהלוואי שתיכחד אחרי המגפה: אינפלואנסרים (נטפליקס).

טייגר קינג היא התאימה ל־2020 כמו כפפה קטועת אצבעות ליד שכולנו רוצים לנשוך. מוזרה, שערורייתית, קאמפית, מדכאת וניהיליסטית כמותה, הסדרה באה לעולם במקביל למגפה, והייתה מידבקת לא פחות; אם נחשפתם לפרק מעלילות ג'ו אקזוטיק, קרול בסקין ויתר טיפוסי שולי האמריקנה המשוקעים עד צוואר במלחמות מדממות סביב גני חיות פרטיים לנמרים וחתולים גדולים, התקשיתם להמשיך בחייכם בלי להמשיך לעוד פרק. שמונה פרקים, לפחות שניים יותר מדי, ועדיין התאונה הטלוויזיונית האחת שאי־אפשר היה להסיר ממנה מבט, ובדיעבד השאירה אתכם עם מילה אחת, או שלוש: מה. דה. פאק (נטפליקס).

בית הנייר, עונה 4 המבקרים כבר פחות עפים על 'בית הנייר' עוד מהעונה השלישית, אבל הסדרה הספרדית המשיכה לספק את המספרים לנטפליקס ולשרטט את העתיד הפיננסי לקאסט המגוון שלה. נראה שהתסריט קצת הסתבך לכותבים, אולי בגלל הרצון לעמוד ברף הגבוה של שתי העונות הראשונות, אבל הקצב מסחרר, ההפתעות נערמות ולפעמים מספיק מבט אחד של הפרופסור, אלברו מורטה הנפלא, או קלוז־אפ על העיניים של טוקיו, אורסולה קורברו היפה עד כאב, כדי שהספקנים יגיעו לצפות. ספוילר: העונה החמישית תשבור שיאי צפייה (נטפליקס).

להרוס אותך קונדום שנזרק באמצע סקס בלי שאת יודעת; ערב אלכוהול וסמים שנגמר בשיברון לב ונפש; התפרקות מאנית ברשתות החברתיות כשהתהילה נוגעת בך קצת יותר מדי. היוצרת הבריטית הצעירה מיקיילה קול הצליחה להביא לטלוויזיה את הדיבור הכי מעודכן על פגיעות מיניות, והפכה לאחד השמות החמים של השנה, גם בלי למכור את נשמתה לנטפליקס. מעל ל'להרוס אותך' מהבהבות כל אזהרות הטריגר בעולם, אבל זה לא נגמר בשיעור חברה - חוץ מאונס יש בסיפור המילניאלי הזה גם שכבות של חרדה, פינוק, עוני, חברות והרבה מאוד רגשות (yes, HOT, סלקום tv).

טד לאסו מאמן פוטבול אמריקאי משופם נשכר לשמש מאמן כדורגל בריטי ונופל על האף. גם פיזית. דחוף לכם לראות? תתפלאו, אבל כן. 'טד לאסו' עשתה השנה כל מה שקומדיות בריטיות ואיריות חכמות נהגו לעשות בשנות ה־90; היא הייתה כובשת, מחממת לב, אוהבת אדם ועדיין נטולת בולשיט ועודפי סוכר, והיא הגיעה, במילה אחת, בכושר. שום דבר שאפשר היה לצפות לו מג'ייסון סודייקיס, בוגר SNL זוטר שפיתח כאן דמות שהתחילה בכלל כפרומו לשידורי ספורט באן־בי־סי, אבל בבקשה; לפעמים שווה לגלות את האדם שמתחת לשפם (אפל TV+).

הריקוד האחרון 18 שנה אחרי שפרש בפעם השלישית והסופית, מייקל ג'ורדן יצר קאמבק מרשים נוסף לקריירה שלו. הפעם זה לא התרחש על הפרקט, אבל בהחלט הפך שוב לתופעה כלל־עולמית: סדרת דוקו מדהימה - לא פחות - של ESPN ונטפליקס, כשבמרכזה עונת האליפות האחרונה של ג'ורדן והבולס, ולאורכה רבדים עשירים של הקריירה שלו, מלאים בקטעים מרתקים מתוך חדר ההלבשה ומאחורי הקלעים של הקבוצה. בבת אחת, ייתכן מאוד שגם בזכות הסגר הראשון שאליו נכנס היקום והעצירה המוחלטת של הספורט, מורשת ג'ורדן חזרה לפעום כאילו 1998 לא הסתיימה, ודור חדש זכה להיכרות עם הספורטאי הגדול בהיסטוריה. 'הריקוד האחרון' היה עוד טבעת אליפות של מייקל (נטפליקס).

סרטים

מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית מעצבן, בעייתי, דמגוגי ומשלב קטעים מתוסרטים מביכים - הכל נכון, ולמרות הכל, 'המלכודת הדיגיטלית' הפך לסרט התיעודי הזה שעלה מתישהו, כנראה יותר מפעם אחת, על שולחן ארוחת הערב שלכם עם חברים. קשה היה להתעלם מהאימפקט של בכירי גוגל ופייסבוק לשעבר שמתראיינים ומזהירים מפורשות מפני הסמים הווירטואליים שרקחו, בצורת רשתות חברתיות משעבדות, וגם לא להתכחש לו, בעיקר לנוכח היכרות אישית עם החומר והאופן שבו אנחנו כבר לא יכולים בלעדיו. אם נדרשה הוכחה נוספת לחומרת מצבנו, 'מסכי עשן' סיפקה כמה עשרות. הדחקנו והמשכנו בחיינו (נטפליקס).

משפט השבעה משיקגו ארון סורקין יכול להבריק ולענג, ויכול לתסכל ולהוציא מהדעת, אבל איש לא יכחיש את כישרונו יוצא הדופן. העיבוד שלו לאירועי הקיץ הסוער של 1968 - נקודת ציון היסטורית בקו הדק שמפריד בין הדמוקרטיה הגדולה בעולם לפאשיזם - הוא סורקין מהצד הטוב. אנסמבל מצוין, היצמדות סבירה לסיפור האמיתי, התעסקות ישירה בנושאים חברתיים ופוליטיים נפיצים, ותפקיד מעורר באזז אוסקרי לסשה ברון כהן. כל אלה הצטרפו לאופטימיזם המעט־נאיבי של סורקין לגבי אמריקה, וייצרו את אחד הסרטים הטובים בשנה שהייתה הכי דומה ל־1968 מאז 1968 (נטפליקס).

וונדר וומן 1984 העולם טרם ראה את הסרט הכי מצופה של השנה עם גל גדות, אבל אנחנו כן. בקצרה: פצצה. בקצת יותר: אין מה לומר, עם העברת עלילות הוונדר וומן לאייטיז וריצוף הסרט בווייב פרנואידי וצבעוני שמזכיר משהו בין 'דברים מוזרים' ל'אמריקאים', גדות והבמאית האדירה גם מהחלק הקודם, פטי ג'נקינס, רקמו סרט קומיקס מפואר, שנע בין השטותי לרציני, עם שתיים־שלוש סצנות אקשן מעולות ושני נבלים מצוינים - קריסטין וויג ('מסיבת רווקות') ופדרו פסקל ('נרקוס'). האחרון מוצג כתאום ברור של טראמפ: איש עסקים שהוא שקרן כרוני ואובססיבי לתדמית "המצליחן", שבטוויסט עלילתי מצליח להפוך את כל העולם לשקרי ומושחת כמוהו. נשמע מוכר? כן, בשלב הזה היינו אמורים לראות ולדבר על הסרט הזה כבר חצי שנה, אבל הוא נדחה מיוני לאוגוסט לאוקטובר לעכשיו - רק בארה"ב, ברשת HBOmax, ובבתי קולנוע שעוד פתוחים בעולם המגפה. מתי אצלנו? שאלה טובה. תאמינו לנו: שווה לחכות.

מאנק 'האזרח קיין', דיוויד פינצ'ר, אורסון וולס, הוליווד הישנה ואולפני MGM. וכמובן צילום בשחור לבן: כל הדברים שעושים נעים בגב לחובבי קולנוע מלאי נוסטלגיה לסרטים מפעם, בסרט משוכלל שהוא כמו חידון טריוויה מהלך. מכתב האהבה הזה לאמנות הקולנוע מוקרן רק במסך הקטן, וזו כנראה 2020 בהתגלמותה. בינתיים, כשתשתחררו מכל האירוניות, שווה לדוג את הסרט היפה הזה שעוסק בתסריטאי (גארי אולדמן) שהעולם שכח, בסרט שהוכיח שוב איפה כל הכישרונות הגדולים נמצאים עכשיו (נטפליקס).

365 ימים מאפיונר סיציליאני חוטף צעירה פולנייה וכולא אותה למשך שנה מלאת אקטים מיניים על מנת שתתאהב בו. נכון, זה נשמע כמו תקציר לידיעה מזעזעת בעיתון על פשע נורא, אבל למעשה זו עלילת סרט ארוטי מצליח. '365 ימים', להיט פולני מפתיע שכבש צופים (ובאופן מפתיע יותר - צופות), הוא אחת התופעות השנויות ביותר במחלוקת בשנה החולפת. כולם מסכימים שכסרט הוא גרוע במיוחד, המסרים שמנרמלים חטיפה וכפייה כאקט אטרקטיבי עוררו באופן מובן לא מעט זעם וביקורת, ומה שנשאר זה סקס גרפי מאוד ולוהט מאוד, בוודאי יחסית לשירות הסטרימינג המיינסטרימי. אבל מתברר שלפעמים זה מספיק (נטפליקס).

נס בתא מס' 7 סוג של נס גם מחוץ למסך. בין השאר כי 'נס בתא מס' 7' מבוסס על סרט קוריאני שלא עורר שום הדים. אף אחד לא ציפה שהגרסה הטורקית תטפס לצמרת דירוגי הצפייה של נטפליקס ותהפוך לסרט ההוא שכולם בכו בגללו. העלילה: אב יחידני ורפה שכל מגדל את בתו עד שהוא מואשם ברצח בתו של קצין בכיר. הוא נידון למוות. בכלא הוא מתיידד עם אסירים שמנסים לעזור לו לחזור לבתו. רעים מול טובים, חלשים מול חזקים ומוזיקה דרמטית, הפכו את הסרט למסחטת רגש שהפילה בדמעות גם את גדולי קרי הרוח (נטפליקס).

הזהב של נורמן יש אסכולה שטוענת כי ספייק לי התמסד והתברגן עם הזמן, ולשום סרט שלו מאז 'עשה את הדבר הנכון' מלפני 30 שנה - גם לטובים ביותר - לא הייתה את האנרגיה ההיא. 'הזהב של נורמן' עוזר לטיעוני האסכולה הזאת, כי בגיל 63 ספייק לי, שוב, סוף־סוף, לא דופק חשבון. דרך סיפורם של ארבעה גברים שחורים מזדקנים, שחוזרים לווייטנאם כדי לחפש אוצר וגם את שרידיו של חבר שנהרג במלחמה, מטפל ספייק באמריקה של אז ושל היום בדחיפות הנדרשת, ומייצר סרט קולנוע שכולו סינמה של פעם. (נטפליקס).

שירים

ליידי גאגא ואריאנה גראנדה > Rain On Me

ליידי גאגא ריחפה ב־2019 למעמד פנתיאון עם 'כוכב נולד', ולהיט עצום, Shallow, לצד בראדלי קופר. היא הייתה צריכה את החיבור עם הקול הכי מייצג של ריח הנעורים הנוכחי כדי לחוש גם מעודכנת, ואין כמעט מתאימה יותר להגדרה מאריאנה גראנדה. עובדה, גם מדונה, מודל ההעתקה של גאגא בתחילת הדרך, עשתה מהלך דומה עם אריאנה. לא מעט פעמים מיזוגים כאלה לא צלחו, למשל גאגא וביונסה, אבל כאן מדובר בשיר אלקטרו־פופ מצוין שמשדר כוח נשי והמיזוג בין שני קולות־העל הוא תוצאה מנצחת, מרעידת מצעדים והמנון סגר של ממש.

דה וויקנד > Blinding Lights

קורונה? גם ביס מקוף עם אבולה לא יצליח להשמיד את דה וויקנד. מיליארד ושבע מאות מיליון השמעות בספוטיפיי הפכו את המגה־להיט הזה - עם גרוב אייטיז מידבק והוקים של מקס מרטין - לשיר הכי מושמע באפליקציה השנה. וכמעט כמו תמיד עם דה וויקנד - זה לא רק פופולרי אלא טוב. וממכר. קונצנזוס בקרב בת דודה שלך ומבקר המוזיקה החביב עליך.

קארדי בי ומייגן די סטליון > WAP

שום דבר במסע המרגש והנוצץ של קארדי בי לפנתיאון לא דומה למה שהכרנו, וכך גם הלהיט האדיר שמוקדש כולו למיניות לא מתנצלת ובעיקר לאיבר המין הנשי. לצד פעולת השחרור החתרנית, שכפתה על המיינסטרים להיחנק עם השמרנות הפוריטנית שלו, העובדה שקארדי גם מסרבת להיכנע לדיכוטומיה הסקסיסטית ומשתפת פעולה עם ראפרית שאפתנית בדיוק כמוה - שחוותה שנת פריצה עם Savage - היא אירוע חשוב בפני עצמו. מה השלב הבא? ברור: הבית הלבן.

בילי אייליש > No Time To Die

אי אז לפני 14 שנה, כלומר בפברואר 2020, נסבו לא מעט דיונים סביב ההתאמה של אייליש הצעירה, המלנכולית והעדכנית למותג המזדקן של סרטי ג'יימס בונד. הבלדה הזאת שלה היא אכן יצור כלאיים: שונה מהרפרטואר הרגיל של אייליש, אבל מביאה הרבה ממנה לז'אנר. מצד שני, היום כל זה נראה כמעט לא רלוונטי. בחסות הקורונה, הסרט נדחה ונדחה וטרם יצא, והבלדה התזמורתית הדרמטית הזאת לא רק קיבלה חיים משל עצמה, אלא כבר הספיקה להפוך לנוסטלגיה לעידן אחר.

הארי סטיילס > Watermelon Sugar

הארי סטיילס הוא הכוכב הכי נכון של התקופה: הוא אייקון אופנה וסמל סקס שמערער על קונבנציות מגדריות, הרפתקן מוזיקלי שנע בין סגנונות, ואפילו שחקן לא רע. האלבום השני והמוצלח שלו, Fine Line, יצא כבר בסוף 2019 אבל רק באמצע מאי התפוצץ אולי השיר הכי כיפי מתוכו: פופי, סקסי, עדכני, צבעוני ומרים, עם אווירה של חופשה טרופית נטולת דאגות ומחויבות. הלהיט האולטימטיבי לקיץ שמעולם לא קיבלנו.

טונס אנד איי > Monkey Dance

טוני ווסטון, זמרת אוסטרלית בת 20 הפועלת תחת השם Tones and I, שייכת לז'אנר של כוכבות מהעתיד. כאלה שמוותרות על הצורך להיראות כמו מוצר מתוקתק אלא אורזות את הקול החודרני שלהן בטרנינג ויודעות שזה מספיק. כמה מספיק? השיר השמח הזה שלה על נגני רחוב שעושים הכל כדי לתפוס את תשומת הלב של הקהל שבסביבה, תפס את כל עולם. הוא כיכב בראש מצעד הסינגלים בלמעלה מ־30 מדינות. הפך ללהיט הראשון בחמישייה שנכתב על ידי אישה בשמונה שנים האחרונות בארצות־הברית. נראה שאת תשומת הלב טונס אנד איי קיבלה, ובצדק.

פליט פוקסז > Can I Believe You

בשנה כזאת, תודה לאל שיש מוזיקה. מצד שני, זה מתקזז עם כל שאר הזוועות שהביא לנו. מצד שלישי, איזה אלבום של פליט פוקסז, יא אללה. פולק הכי נעים אבל לרגע לא משעמם ובתוכו גם השיר הזה, שנוצץ כמו יהלום באיזה מכרה מסתורי במדבר. הכי עושה חשק לקחת שברולט עם גג נפתח ולנסוע במרחבים של אמריקה. שרק נזכה לזה ב־2021.

טיים אימפלה > One More Year

גם אם האלבום הרביעי של טיים אימפלה לא התעלה על הציפיות - והן מלכתחילה לא היו הגיוניות - השיר שפותח אותו בכל זאת מזכיר מה כל כך מיוחד בקווין פארקר: חזון מוזיקלי מקורי ומגובש, הפקה מלוטשת וצבעונית כמו ציור של מאטיס ובעיקר יכולת לנסח מחשבות והרהורים שמתעלמים במופגן ואפילו בלעג מגבולות המדיום. פארקר, שנקרע כאן בין השגרה השוחקת והחרדה משינוי, ביקש "עוד שנה אחת", ואז באה 2020 והראתה לו מי בעלת הבית.

אלבומים

טיילור סוויפט > Folklore

טיילור סוויפט היא תופעה תרבותית שמעוררת הרבה אנטגוניזם כבר יותר מעשור. אלא שאז הגיע 'פולקלור', אלבום שונה בתכלית מפופ האצטדיונים שהוציאה עד כה, והצליח להמיר גם את גדולי המתנגדים. בזכות הסולידיות של הסטודיו הביתי, שיתופי הפעולה עם שמות בולטים באינדי כמו בון איבר וארון דסנר מ־The National והרבה פחות התבוססות בתדמית של עצמה, 'פולקלור' מצליח להבליט את הכישרון המופלא של סוויפט בכתיבת שירים – מגמה שרק התחזקה עם Evermore, האלבום המפתיע השני שהוציאה רגע לפני שהשנה הסתיימה. אין ספק ש'פולקלור' הוא אחד האלבומים הטובים של השנה, ואחת היצירות התרבותיות שתסמל את עידן הקורונה עוד שנים קדימה.

פיונה אפל > Fetch The Bolt Cutters

העשור בקושי התחיל וכבר השנה הראשונה שלו סיפקה את אחד המועמדים הברורים להגיע לקו הסיום. כן, אין שום ספק שהאלבום הזה יהיה שם: בוהק מגאונות מוזיקלית, מסחרר מאינטליגנציה ולפעמים גם ממש קורע מצחוק. שמונה שנים חיכה העולם עד שפיונה אפל תחזור עם אלבום חדש והיא באה לא עם אוסף שירים, אלא עם הוריקן עוצר נשימה על אהבה נכזבת, דיכאון, גברים מתעללים, החיים ומה לעזאזל אנחנו אמורים לעשות איתם. "שַמִיקה אמרה שיש לי פוטנציאל", אפל שרה ב־Shameika המבריק. אפילו שמיקה לא ידעה עד כמה זה אנדרסטייטמנט.

Haim > Woman In Music Part III

"בימים האלה אני לא יכולה לנצח", שרה דניאל חיים ב'לוס אנג'לס', השיר שפותח את האלבום הטוב ביותר של Haim. יש בערך תשעה מיליארד אנשים שאמרו את המשפט הזה 200 פעם בשעה ב־2020, אבל אף אחד לא עושה את זה כמו שלישיית האחיות המבריקה, באלבום שמצליח לתרגם את המלנכוליה והעצב לצבעים מוזיקליים יפהפיים ותובנות מחכימות ומנחמות. ככה לוקחים שנה של תבוסה ויוצאים ממנה עם תחושה שבסוף יהיה בסדר.

דואה ליפה > Future Nostalgia

יש זמרות טובות מדואה ליפה, כוכבות מקוריות ממנה וגם פרפורמריות מרשימות בהרבה. אבל האלבום השני שלה הוכיח שכמעט אף אחת או אחד לא מסוגל לקלוט כמוה את כיוון הרוח ולדעת מה הקהל רוצה וצריך עכשיו. הביטוי הגאוני הזה, "נוסטלגיה עתידית", מלמד שחוץ מהיכולת לתפור להיטים מעולים כמו Physical, Love Again ו-Break My Heart, דואה ליפה מצליחה להיות מורמת מעם וגם לחיות בתוכו.

בוב דילן > Rough And Rowdy Ways

רק בוב דילן מסוגל לגרום לכולם לחשוב שהוא גמר עם חומרים מקוריים ואז לדפוק קאמבק מסעיר ומלהיב באמצע מגפה עולמית. אבל גם בניכוי ה"אירוע", זהו האלבום הטוב ביותר של דילן מזה 20 שנה, שגם שם בפרופורציה כבר כמעט שני דורות של חיפוש אחרי היורש. ובכן, אם מישהו מסוגל לכתוב שיר כמו Murder Most Foul - שבע־עשרה דקות מהפנטות שיכתבו עליהן דוקטורטים, הוא מוזמן להגיש מועמדות ולחכות לטלפון שלא יגיע.

תופעות

הופעות אונליין זו הייתה שנה מדכאת מאוד מבחינת הופעות, שאת השלכותיה נרגיש עוד זמן רב. אבל בין השברים, קרניים של אור חדרו והוכיחו לא רק שהצורך הוא אבי ההמצאה, אלא גם שהתרבות בכלל, והופעות בפרט, הן חתיכת צורך. ומה שהתחיל מהופעות מאולתרות מסלון הבית - כמו הלייבים הקורעים של רובי וויליאמס או הקאברים המעולים של פוסט מאלון לנירוונה - הפך לתעשייה אלטרנטיבית שגם מאפשרת לאמנים להתפרנס, כמו ההופעות המהוקצעות של בילי אייליש או דואה ליפה שהופיעו אונליין בתשלום. זה אולי לא הדבר האמיתי, אבל מילא את המצברים והרחיב את הלב, ובשנה כזו, זה לא מעט.

סוף האולם בתחילת מרץ עולם הסרטים רעש ורגש סביב הידיעה המרעישה, ש - שימו לב - סרט הג'יימס בונד החדש והכה־מצופה יידחה מאפריל לנובמבר, כי יש איזה וירוס שעושה שמות בסין ואולי דולף למדינות נוספות. מכאן והלאה חדשות הקולנוע השנה היו כמו גרסה מזורזת לספר איוב: כל שוברי הקופות נדחו, רשתות קולנוע נסגרו ונפתחו ושוב נסגרו, חלקן התמוטטו ופשטו רגל. והסרטים הגדולים? חפשו את רובם במסכים הקטנים, עם ההודעות המטלטלות של דיסני, וורנר ויוניברסל שאין להן שום בעיה לשחרר גם את הסרט הכי מרהיב שלהם בשירות הסטרימינג שכפוף לתאגיד. אז בינתיים מנסים גם לשדר לנו שזו מהפכה חלקית, רק בארה"ב (ישראל בצום סרטים חדשים כבר כמעט שנה), וכשהמגפה תדעך הגלגל יחזור אחורה ונחזור בפנאן לאולמות. בינתיים אנחנו מסתכלים מסביב ודואגים. יכול להיות שזה סוף העולם של האולם, כפי שאנחנו מכירים אותו, ואנחנו די מתבאסים מזה.

טיקטוק היא מכונת הלהיטים העכשווית מבט חטוף על רשימת השירים בראש המצעד האמריקאי יחשוף בפניכם שמות של זמרים שכנראה בחיים לא שמעתם עליהם. זה לא במקרה. 15 שניות של טיקטוק עזרו לאמנים אנונימיים לתפוס את המקומות הראשונים על חשבונם של אמנים ממוסדים. את ההצלחה חייבים ללא ספק לאלגוריתם של טיקטוק. הוא מזהה את התגובות לסרטונים ודוחף את המוצלחים ביותר לפרונט. כבר לא מוכרחים לעבוד קשה, אפילו לא מבקשים שתעברו בריאליטי. המהפכה הזאת כל כך עצומה שאפילו יוטיוב, מה שהיה קיצור דרך וכלי להגיע להמונים ישירות, נראה כבר מיושן. למה לטרוח להעלות שלוש וחצי דקות שלמות אם כל מה שצריך כדי להפוך לכוכב ענק זה 15 שניות?

הארי ומייגן נוטשים את בית המלוכה הם עוזבים את הבית! ביי־ביי. ומדהימים, נניח, עם ההחלטה לוותר על הייחוס המלכותי תמורת עצמאות כלכלית ויציאה לשוק שבו ייאלצו, כמו כולנו, להסתפק בעבודות דחק מסוג הפקת תוכניות לנטפליקס, פודקאסט לספוטיפיי, דיבוב לדיסני ושותפות עם אופרה וינפרי בתוכנית לאפל TV+. ובכן, הנסיך הארי שמעולם לא היה צריך לעבוד לפרנסתו, ואהובתו מייגן בחרו לעבוד לפרנסתם, שהסתכמה ב־2020, על פי הערכות, בהכנסות בשווי 200 מיליון דולר. אנחנו אמורים להתפעל מזה, אבל עוד קודם, אנחנו מוזמנים לגלות שמי ששיעממו כחלק ממשפחת המלוכה ישעממו באותה מידה גם בלעדיה.

סימוני אמת בטוויטר ובפייסבוק להחלטה של טוויטר ופייסבוק להוסיף כוכביות בדיקת עובדות יש אחראי אחד: דונלד טראמפ. במשך שנים התעקשו שתי הפלטפורמות לדגול בחופש ביטוי אבסולוטי, גם כשהפכו למפלצות בלתי נשלטות וקרקע להתארגנויות של תנועות שנאה. אבל רק כשהתברר כי השקרים והפרופגנדה של נשיא ארה"ב, מהקורונה ועד הבחירות, הפכו מסכני חיים ממש, השתנתה המדיניות. הדיון על גבולות חופש הביטוי, אם יש כאלה, יימשך לנצח, אבל יהיה הרבה יותר פרודוקטיבי לנהל אותו אם חשבון הטוויטר של מנהיג העולם החופשי לא יהיה חור ארנב בלי תחתית.

דמויות על המסך מתקהלות ונוגעות אחת בשנייה עשרה חודשים אנחנו מולחמים לתוך הטרנינג על הספה, נכנסים ויוצאים מבידודים ומסגרים, מקיימים קשר עם העולם באמצעות אצבע הגלילה, ומכלים את מה שהאוצרים של נטפליקס לעסו בשבילנו. שוב ושוב מגיע הרגע, אם בסצנת התקפה על חופי נורמנדי או בתקריב מזמוזים בסרט ניינטיז, הדמויות על המסך מניחות יד על כתף, משתעלות במעלית, חודרות למרחב האישי או חלילה מתנשקות עם לשון, והצופה בבית משתנק באימה. איפה המסכות שלהם? למה אין שני מטרים רווח? ככה מפירים הנחיות? ומתי נוכל לראות את הזולת מתחבק בלי למות מבפנים קצת?

עינב שיף, מיה אשרי, רענן שקד, ציפי שמילוביץ, רז שכניק, בנימין טוביאס, רביב גולן, יערה יעקב, דפני ליסבונה