שעת הזאבים
הבחירות הראשונות מבין השלוש, באפריל 2019, הסתיימו בתיקו. נתניהו הפקיד את המשא ומתן בידיו של יריב לוין. על זאב אלקין הוא דילג. הוא גייס אותו ברגע האחרון, מאוחר מכדי לשנות משהו. לאחר הסיבוב השני, שהסתיים גם הוא בתיקו, נתניהו קרא לאלקין. "הפקתי לקחים", אמר. אלקין ויריב לוין, שניים שהיו פעם חברים והפכו ליריבים, עבדו יחד. במשא ומתן הם הניחו את היסודות להסכם הרוטציה בין נתניהו לגנץ. בכחול לבן התלבטו, ובסוף דחו את הצעת הליכוד. אלקין דרש לדבר עם נתניהו, בארבע עיניים.
השניים נכנסו לחדר וסגרו מאחוריהם את הדלת. השיחה הייתה קשה מאוד. הכנסת לא תיתן לך חסינות מהמשפט, אמר אלקין. אין סיכוי. גם אם תלך לבחירות, לא תקבל רוב. תודיע עכשיו שאתה מוותר על החסינות. להערכתי, כחול לבן יסכימו להצעה ותהיה לך ממשלה. אם יסרבו, תלך לבחירות במצב טוב יותר.
נתניהו השתכנע. הוא ביטל את הלו"ז במשרד ונסע למעון בבלפור. לאחר כמה שעות שינה את דעתו. המדינה הלכה לבחירות בפעם השלישית. נתניהו לא סלח לאלקין על השיחה ההיא, על שראה אותו במערומיו. אלקין לא סלח לנתניהו על חולשת האופי, על האיוולת הפוליטית.
אחר כך נערכו פריימריז על ראשות הליכוד. אלקין תמך בנתניהו אבל סירב להשתתף באירועים שבהם כינו את גדעון סער בוגד. הוא השקיף על המגעים עם כחול לבן מרחוק: לוין היה עדיין שם, אבל היה לו בן זוג חדש – יעקב אטרקצ'י, פעיל ליכוד וקבלן בניין.
אלקין איבד את חינו בבלפור ארבע שנים קודם, במשבר של 2016. הליכוד ניהל במקביל שני משאים ומתנים חשאיים. לוין ניהל משא ומתן עם בוז'י הרצוג, ראש המחנה הציוני; אלקין ניהל משא ומתן עם איווט ליברמן. אלקין ניצח: ליברמן הצטרף ומונה לשר הביטחון. במקום ממשלת אחדות הייתה לנתניהו ממשלת ימין. המניעים של אלקין היו אידיאולוגיים. מה רצה נתניהו, קשה לדעת. מה שבטוח, הוא לא שמח לראות את אלקין מרכיב את הממשלה במקומו.
הייתה לו בטן מלאה, הסבירו פרשנים לאחר הודעת הפרישה של אלקין. הבטן איננה העניין: לכל השרים הבכירים בליכוד יש בטן מלאה על נתניהו, כל אחד וסיבותיו, כל אחד והשפלותיו. פרישה ממפלגת שלטון מעמידה במבחן איברים אחרים: לב חזק, מעיים יציבים, עור עבה – וכן, ביצים. אלקין הוכיח השבוע שיש לו מה שאין לאחרים.
אלקין, 49, הוא פוליטיקאי יוצא דופן. את הקריירה הפוליטית שלו פתח במפלגת קדימה. פרופ' מנחם בן־ששון, איש קדימה, הכניס לכנסת את הסטודנט המצטיין שלו, העולה החדש מרוסיה. הוא התבלט בדעותיו הימניות, על אפה וחמתה של ראש המפלגה ציפי לבני. לא בכדי כינו אותו "חבר הכנסת ה־13 של הליכוד". זה גם היה הבסיס לקשרים שנוצרו בינו לבין גדעון סער, ראש סיעת הליכוד בתקופה ההיא. שני השועלים הפוליטיים טרפו את קדימה יחד.
יש לו הבנה בלתי רגילה בתהליכים פוליטיים, ברציונל שלהם. תענוג להקשיב לניתוחים שלו. הוא חכם מכולם כשמדובר באחרים, ופחות חכם כשמדובר בו. לצד היגיון נוקב יש לו שאיפות מרחיקות לכת, עד ראשות הממשלה ועד בכלל, ויצר הרפתקנות לא מבוטל, שנחבא מתחת לכיפה הסרוגה, לגוף המסוגף, המכונס בתוך עצמו, ולמבטא הרוסי.
כאשר אלקין החליט לרוץ לפני שנתיים וחצי לראשות עיריית ירושלים, החלטה לא נכונה בעליל, נתניהו לא מיהר לתמוך בו. הוא לא הבין שנמאס לאלקין לשרת אחרים, שהוא רוצה להתקדם בזכות עצמו. הכסף מהליכוד בושש מלהגיע; סרטון התמיכה הופץ יום לפני הבחירות. הכישלון היה מביך; גם הנקמה בעבד שביקש למלוך. אלקין לא הוזמן יותר לפגישות של נתניהו עם פוטין במוסקבה. בממשלה הנוכחית שונמך מעמדו. באחת התגובות שהוציא הליכוד בעקבות פרישתו, הוא כונה בלעג "שר המים".
האם הכל אישי? לא בדיוק. הליכוד השתנה. כאשר הבריונים שולטים בכיפה, אין משמעות לניתוחים המבריקים של אלקין. חלק מהשרים בחרו להמתין. לעולם תישאר על הגלגל: כך לימד שרון את כולם. נתניהו יסיים מתישהו, ואז תגיע שעתם. ההערכה של אלקין הייתה פחות אופטימית: נתניהו לא ירפה. הוא ייקח את הליכוד איתו אל הקבר. אדמה חרוכה, זה כל מה שישאיר אחריו.
הנאום שנשא מול המצלמות ביום רביעי בערב היה קשה ונוקב. המילים חתכו בבשר החי: "פולחן אישיות, חנופה, פחד וחצר ביזנטית", "השיקול האישי גובר על הלאומי", "גחמות", "הרסת את הליכוד". כואבת מהן הייתה העובדה שנאמרו מפי מי שהיה נאמנו של נתניהו, עדות מבפנים. זאת הייתה סצנה כמעט סובייטית: המקורב שמטיח האשמות קשות, בלתי נסלחות, במנהיג; הנאמן שהפך תוך דקה לבוגד.
הנכס הפרטי שלו
הליכוד מקבל חמישה מנדטים מהעלייה הרוסית. הרוסים יהיו היעד הראשי בבחירות, לצד הליכודניקים הוותיקים והכיפות הסרוגות. הקרב יתרחש בימין. יש היום 52 מנדטים בכנסת שמוכנים לתת לנתניהו חסינות ממשפט. הוא צריך עוד תשעה. סער נשבע שלא ייתן לו אותם. בנט מתמרן. בינתיים, זה ההבדל בין מפלגתו של סער למפלגתו של בנט.
אלקין לא מביא למפלגתו החדשה גדודים של מצביעים, אבל התגובות שקיבל מיד לאחר פרישתו עשויות ללמד משהו. הוא חטף איומים וקללות: זאת הייתה הקבוצה הקטנה. הוא קיבל ברכות והבטחות לפרוש בעקבותיו: זאת הייתה הקבוצה השנייה. והקבוצה הגדולה יותר הייתה של פעילי ליכוד שכתבו, נישאר בליכוד, אבל יישר כוח. כל מה שאמרת, נכון.
הוא מביא לסער מאגר אדיר של נתונים פוליטיים, שמות, מספרים, כתובות, רובם תומכי ליכוד. וכמובן, ניסיון פוליטי. "אני מומחה לפוליטיקה ביום שאחרי הבחירות", אמר פעם. בהנחה שהבחירות הרביעיות יניבו שורה של מפלגות בנות עשרה עד 20 מנדטים, הכל יהיה פתוח למשא ומתן. שעתו של אלקין תגיע.
אפור זוהר
כחול לבן סיימה את חייה. בני גנץ וגבי אשכנזי ספונים בימים האחרונים איש־איש בביתו, בהתלבטות מרה. לפחות אחד מהם יכריז על פסק זמן מפוליטיקה, אולי שניהם. גנץ, שאמר שבא לפוליטיקה לעשר שנים, הזדקן בשתי שנותיו בפוליטיקה בעשר שנים. עמדתי בהתחייבות, הוא יכול לומר לעצמו, עשיתי את עשר השנים שלי. אשכנזי מתלבט בין פרישה זמנית לניסיון לכנס סביבו חלק משרידי כחול לבן. הקסם הועם; הבוחרים התרחקו. אולי מוטב לו לחכות בחוץ.
אבי ניסנקורן הוא היחיד בהנהגת כחול לבן שיוצא משבעת חודשי נתניהו עם נכסים פוליטיים. האדום והחום התפוגגו; האפור זוהר. התמזל מזלו לכהן כשר משפטים בתקופה שבה המערכת המשפטית הותקפה בפראות, בהסתה שהזכירה משטרים אפלים. הוא היה הילד עם האצבע על הסכר. הוא ימשיך להיות כזה בממשלת מעבר. אין פלא שהוא מחוזר על ידי כל מי שמעוניין להתמודד במשבצת שמאל־מרכז.
20 מנדטים פנויים להובלה במרחב שבין יש עתיד לרשימה המשותפת. מועמדים להנהגה לא חסרים: רון חולדאי, עפר שלח, עמוס ידלין, אהוד ברק, גדי איזנקוט. בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, הבחירות של כחול לבן, המרכז פזל ימינה. היוזמה של סער סגרה את החלון הזה. מי שמואס בנתניהו אבל חושב ימין, ימצא בית במפלגה החדשה. כך למשל, חצי מנדט רוסי שישב אצל לפיד, עבר לסער. זה קרה עוד לפני שאלקין עשה את המהלך שלו.
כולם מדברים עם כולם. גם מרצ, גם העבודה, עם מותג שמגיע לשני מנדטים בסקרים ועמיר פרץ שחי בסרט. תוך שבוע המפה אמורה להתבהר. ההבדלים האידיאולוגיים לא גדולים. פיצול עשוי לגרום לבזבוז אנרגיה על מריבות הדדיות ולאובדן קולות.
גדי איזנקוט השתתף השבוע באירוע זום של המכון לדמוקרטיה. כשהגיע תורו לדבר, הוא פתח ואמר: "אני מתלבט אם להיות האיש שעושה שגיאה". אכן, הוא מתלבט. פתוחות בפניו שלוש אפשרויות: להצטרף למפלגה של סער; לעמוד בראש אחת מרשימות המרכז־שמאל; להמתין מחוץ לפוליטיקה.
סער ואיזנקוט הכירו בלשכת ראש הממשלה. שרון היה ראש הממשלה. סער היה מזכיר הממשלה. איזנקוט, שהיה המזכיר הצבאי של ברק, המשיך לתוך תקופת שרון. היה לו, אמר אחד מחבריו, את בית הספר הכי טוב לפוליטיקה שאיש צבא יכול לייחל לו. הוא ראה את ברק בכישלונו ואת שרון בהצלחתו. אני לא בטוח שאיזנקוט חושב כך: מה שקרה לגנץ, עלייתו ונפילתו, הראה לו שיש לו עוד מה ללמוד. סער למד להעריך את עצמאותו של איזנקוט, את הרצינות שלו, את עומק המחשבה. הוא זקוק לדמות ביטחונית בכירה, מוכרת, בנבחרת שלו כאוויר לנשימה.
אבל אם עידן נתניהו יסתיים, איזנקוט עלול למצוא את עצמו במפלגה שרחוקה מאוד מהשקפת העולם שלו. הימין כולו, מסער עד ליברמן, מבנט עד מי שינהיג את הליכוד, יתאחד סביב חזון המדינה האחת בין הירדן לים, מדינה שלא בטוח שתהיה יהודית ולא בטוח שתהיה דמוקרטית. האם זה הפתרון שבו מאמין גדי איזנקוט? ספק רב.
פרשת אלאור אזריה הייתה אחד מציוני הדרך המדאיגים בפוליטיקה הישראלית. חייל ירה למוות במחבל עשר דקות לאחר שהמחבל נוטרל ונאזק. צה"ל העמיד אותו לדין. ההעמדה לדין הייתה מובנת מאליה, עניין פשוט של נורמות לחימה, לא עניין של שמאל וימין. זאת גם הייתה התגובה הראשונה של נתניהו.
אבל ליברמן ובנט יצאו להגנת החייל. ליברמן גם הגיע למשפט. בנט התחרט ולא בא. איזנקוט, הרמטכ"ל, התעקש על קיום הנורמות. גם בוגי יעלון, שר הביטחון. נתניהו שינה כיוון וניהל שיחה מתחנפת עם ההורים. איזנקוט חטף מדוברי ימין מבול של גינויים והשמצות, שליווה אותו עד יומו האחרון בצה"ל. אני משער שאם יצטרף למפלגתו של סער, ההשמצות יחודשו.
איפה היה סער? עד כמה שהצלחתי לברר, הוא שתק. לפחות זה.
על חטא שחטאנו
ביום שלישי, היום שבו מתה הכנסת ה־23, קבעתי עם אמיר השכל, ותיק המוחים, באוהל המחאה בבלפור. ביקשתי לדעת מה יהיה מקומה של תנועת המחאה בבחירות, איך תשוט בתוך ים רק־לא־ביבי, מה תאמר למפלגות שיתקוטטו על מקומן במחאה, לאן תתעל את האנרגיות של המפגינים. השכל הוא הפנים של תנועת "אין מצב", אחת הבולטות בסיפור המחאה. הוא זימן לפגישה שניים מחבריו – רונית ארנפרוינד ואסף אגמון. שלושתם ילידי אמצע המאה שעברה, קבוצת סיכון, מה שהליכודניקים מכנים "אליטה ישנה". צפצופים קצובים של צופרי מכוניות קטעו מפעם לפעם את שיחתנו: לא ידעתי אם המצפצפים מבקשים לתמוך במחאה או במתנגדיה, יושבי האוהל הסמוך. אולי הם מחו על הפקקים: בירושלים מרבים לצפצף.
אגמון והשכל הם טייסי תובלה בדימוס, בוגרי חיל האוויר. ארנפרוינד היא חברת מועצת העיר יבנה, פעילה בעמותות חברתיות.
"יש כמה קבוצות של מוחים", אמר השכל. "כל אחד בא למחאה עם האינטרס שלו. השלב הראשון, ההכרחי, הוא לשים סוף לעידן נתניהו. אחריו יבוא השיקום: כל אחד ינסה לממש את המטרות שלו. כשנתניהו ילך, אני אלך הביתה. אחזור להתנדב בער"ן, להתעסק בחקר השואה, להדריך מסעות לפולין. לא הייתי משועמם לפני המחאה ולא אהיה משועמם אחריה".
מזרנים צבאיים דקים נערמו זה על גבי זה על מיטת ברזל בירכתי האוהל. חמישה אנשים ישנים באוהל כל לילה, בקור, בתנאי שדה. כוחה של הקבוצה בהתמדה שלה, בעיקשות, במה שהערבים קוראים "צומוד". שבעה חודשים הם נוכחים שם, 24/7, מתחככים בשוטרים, סופגים קללות, מקבלים קהל. יאיר נתניהו הציע להם להיפגש "במקום ניטרלי". הם סירבו.
למה סירבתם, תהיתי. "מיהו בכלל", השיב אגמון. "מה התפקיד שלו. אם הוא רוצה להיפגש, שיבוא לאוהל". נתניהו האב לא קפץ לבקר; גם לא אשתו. "הנוכחות שלנו הטריפה אותו", אמר אגמון. "השיירה שלו כבר לא יוצאת מכאן. היא יוצאת מהצד השני".
הם לא ויתרו: קבוצה משלהם, חמושה בשלטים, מתייצבת יום־יום ליד השער החלופי. נתניהו רואה אותם, בבואו ובצאתו. "אני לא שונא את ביבי אישית", אמר אגמון. "בעיניי הוא סמל: הוא מסמל את כל הדברים הרעים שקורים פה".
בסוף, אמרתי, לא ההפגנות בבלפור מוטטו את הממשלה, אלא תהליכים פוליטיים, טינות אישיות, יצרים, טעויות – לא אתם.
הם חלקו עליי. "בתחילת השבוע יצאנו בקריאה לחברי הכנסת של כחול לבן: אל תתקפלו", אמר אגמון. "אחד מהם אמר לי: הייתי במחאה של 2011. המחאה ההיא לא שינתה כלום. הוא טעה. ב־2011 אנשים הפגינו מתסכול; אפשר היה למרוח אותם. הפעם הם באו בזעם".
"זעם ושבר", אמר השכל.
"אני חושבת שאנחנו נתנו רוח גבית למהלך של סער", אמרה ארנפרוינד. "הייתה לנו גם השפעה גדולה על כל מה שקרה בכחול לבן".
סביר להניח, אמרתי, שתחושת המיאוס תביא לירידה באחוז ההצבעה. אילו הייתי נתניהו, הייתי בונה על זה: יצביעו החרדים בהמוניהם; יצביעו הביביסטים; יצביעו המתנחלים מהגרעין הקשה. אולי כך יגיע ל־61.
"להפך", אמרה ארנפרוינד. "ההפגנות הכניסו אופטימיות בהרבה מאוד אנשים. אנחנו חיזקנו אותם, והקריסה של הקואליציה חיזקה אותם עוד יותר. אין לי ספק שאחוז ההצבעה יעלה".
בעד מי, שאלתי. האם תציעו לאנשים להצביע בעד מפלגה מסוימת?
"לא", הם השיבו, פה אחד.
מה כן תעשו, שאלתי.
"ההפגנות במוצאי השבתות יימשכו", אמר השכל. "האוהל הזה יהיה פתוח עד יום הבחירות. כל יום שישי נערוך קבלת שבת שבה נעלה נושאים לדיון".
"נגיד שני דברים פוליטיים", אמרה ארנפרוינד. "ראשון, שנאשם בפלילים לא יכול להיות ראש ממשלה; שני, שחייבים לחוקק חוק שיגביל כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות".
"את רשימות המועמדים יגישו 45 יום לפני הבחירות", אמר אגמון. "בתקופה הזאת אנחנו צריכים להפעיל את השפעתנו כדי שייבחרו מועמדים ראויים. אני אפגין נגד כל מפלגה שתכניס לרשימה אנשים לא ערכיים. ב־45 הימים האחרונים נעשה מאמץ עילאי כדי לשכנע אנשים ללכת לקלפי. לא להצביע זה חוסר אחריות.
"לא חינכנו את ילדינו להיות פעילים פוליטית. זה הכישלון הכי גדול שלנו. אנחנו מכפרים עכשיו על החטא שחטאנו. אם משהו נרשם לזכותי, זה שתרמתי לכך שהדורות הבאים יהיו יותר מעורבים".
"החטא הנוסף שלנו", אמרה ארנפרוינד, "הוא שלא שמרנו על הדמוקרטיה. מסביבנו קרו דברים; הנחנו להם לקרות".
יש אמריקאים, אמרתי, שנלחמו בכל כוחם נגד טראמפ, ועכשיו, כשהפסיד, הם מודאגים: לאן יוליכו את הזעם.
"אנחנו לא מודאגים", אמרה.
לפנייה לכתב/ת 
