כשהעולם צעק "הצילו" ושר בחצרות
האדים/ האדים שעלו מעומק הכביש ברחוב אבן גבירול בתל־אביב העלו השבוע אצל אנשים קונספירטיביים השערות שונות ומשונות, ריאליסטיות ומטאפיזיות. היו שאמרו שזה בגלל כבלים חשמליים שהונחו פעם באדמה. אחרים אמרו בחיוך: "בטח מעשה שטן". כי בימים אלה כל השערה לגבי מוטציות ממעבה האדמה נשמעת אפשרית.
ואתה, מה דעתך? שאל אלעדיק.
"אולי אלה אדי התודעה שלנו שנשרפה ועלתה מלמטה לגבהים ככל שזעקת ההצילו של העולם הלכה וגברה", עניתי לו. ואחר כך הרתחתי את תמי (4) בשביל קפה שחור מרגיע, עד שאדים עלו גם ממנה.
משל הדייגים/ בערבו של יום נזכרתי במשל שלושת הדייגים של ויסלבה שימבורסקה. ובכן, מדובר בשלושה בעלי חכות שעומדים על החוף ונתקלים בבקבוק שנפלט מהים ובתוכו פתק, "הצילו. אני כאן, האוקיינוס פלט אותי לאי לא נושב, אני ניצב על החוף ומחכה לעזרה, הזדרזו".
"אין תאריך על הבקבוק. לא ברור האם זה ששלח אותו עדיין חי. אולי כבר מאוחר ואין את מי להציל פה?" מביע דייג אחד את דעתו הסקפטית בפאנל הדייגים.
ואילו הדייג השני, מין ייאושניק כמו אלה מהפאנלים של ימי שישי בטלוויזיה, מוסיף שאין טעם לפעול, כי לא ידוע מאיזה אי באוקיינוס הגיע הבקבוק המדובר. ורק הדיייג השלישי, איש חכם ואופטימי כמו קטורזה, אומר: לא מאוחר מדי ולא רחוק מדי ולא ציפורים. האי כאן ובכל מקום,
והנמשל? 2020 הייתה אמנם שנת ההצילו, אבל תראו כמה יצורי אנוש עמלו לחפש, להביא ולהזריק לנו חיסון כדי להציל אותנו. כן, אף פעם לא מאוחר מדי ולא רחוק מדי, כמאמר הדייג האופטימי והחכם.
17 כוכבים במכה/ כשהייתי ילד ננסי (כמו גזר ננסי), הייתי נוהג לשלוף בצלצלים ירוקים שגדלו בגינה הננסית של סבא שלי בקריית־ים, ולאכול אותם עם האדמה. חשבתי שעם האדמה זה הכי מחסן. ואחר כך במקום לצעוק "הצילו, אני רק ילד", הייתי מביט לשמיים בלילות ובולע כוכבים. לפי האגדות, פעם בלעתי 17 כוכבים בבת אחת וכמעט הקאתי את נוגה וצדק בכיור של סבתא שלי. ויום אחד, בלעתי אפילו את כל הירח. ושנים אחר כך כשגדלתי, בלעתי מילים חכמות וטיפשיות שאנשים אמרו לי. מוזיקה, בולשיט, פוליטיק'ס, סרטים והבטחות שלא יתקיימו לעולם. ולפני שבוע, כשהורמו זיקוקים מרהיבים לשמיים בהמון ארצות בעולם, לכבוד ההפי ניו פאקינג ייר, למרות ואולי בגלל המצב העולמי, בלעתי גם אותם.
מותק, כולם התכווצו/ מכירים את השניות הגורליות שמסמנות לנו בטלוויזיה כמה זמן פרסומת עוד נותר עד לחזרה לתוכנית המרכזית? מעצבן, לא? אז ככה בדיוק תהיה הספירה לאחור לבחירות. ובינתיים נזכה לראות פרישות ואיחודים, יועצים וחרציצים, וכמובן מתמודדים שיגידו לנו דברים שלפעמים לא יתכוונו אליהם.
ולאור המצב היה צפוי שאלעדיק ישאל אותי מה השיטה להקים מפלגה ענקית ולאבד הכל ברגע?
לא לגמרי ידעתי לענות לו. אולי זה כמו שמילאת את הכיסים שלך בהמון אשכוליות, ואתה רץ בתמימות ברחוב בלי לשים לב למה שקורה, כי אתה כל כך מבסוט שיש לך הכי הרבה בעולם. וככה הן נופלות לך אחת־אחת, שעד שאתה מגיע הביתה לא נשאר לך כלום בכיסים.
זו התשובה? לחש אלעדיק כלא מאמין. ומיד קלטתי שהמשל שלי לא נתן את התשובה האמיתית לשאלתו, אבל בינינו, לגבי המון דברים לאחרונה, לא היו לנו תשובות מוצלחות (למשל, איך הסגר לא הצליח להיות סגר?). בכל מקרה המנדטים התכווצו, אני קצת התכווצתי כי לא סיפקתי את התשובה ואלעדיק המצביע הנאמן התכווץ יחד איתנו והלך להסיק את מסקנותיו, שיגיעו אוטוטו בסוף הטור.
איי לייק ליאור/ הזמר ליאור ייני שהלך לעולמו השבוע, היה טנור מופלא, אדיש וקורע לב, והיה הגיבור שלי בלהקת התרנגולים. אבל מבחינתי עומדת לו זכות הראשונים להיות מי שהראה לי בבהירות במה אני עוסק.
זה היה בתחילת שנות ה־70, כשליאור היה כוכב ענק במחזמר בשם 'איי לייק מייק'. אני הייתי זמר טירון, והיה לי הכבוד לנסוע איתו במונית זמרים להופעה בחיפה ביום העצמאות (עבור 200 לירות).
עליתי ראשון לבמה, ומיד קלטתי שהקהל העצום שהסתובב שם עם ילדים ועגלות, לא מקשיב לי. רציתי לצעוק הצילו ולא היה לי למי, אז בשלב מסוים ירדתי מהבמה ואמרתי לליאור באנגלית (בגלל 'איי לייק מייק') "פאק דה מאני, אני רוצה הביתה".
ואז ליאור ייני קירב אותי אליו ולחש: "תזכור שמעכשיו ואילך זו גם הפרנסה שלך ולא רק התענוג". וזה הכה בי, ועם המחשבה הזו שבתי לבמה, השלמתי הכנסה ונסענו הביתה. "בואי, לאילת, לאילת" הוא שר, הטנור הגבוה, המופלא והפרקטי מ'אגדה יפנית'. אבא של שחקן הכדורגל שרן ייני ממכבי תל־אביב. מעולם לא שכחתי את העצה שלו.
השיר האבוד/ לפני שנים כתבה מישהי מילים יפהפיות על בנה ושלחה לי אותן. אני לא נוטה להלחין שירים של אחרים, אבל הפעם זה קרע אותי. כי היה זה שיר אהבה לילד האחר שלה, האוטיסט. ומתוך מילותיה בקעו גם בכייה וגם בכיו של הילד שמשוטט בעולמנו וצועק הצילו מבלי שלפעמים נשמע אותו.
הסתערתי על השיר, הלחנתי אותו במהירות והשארתי אותו מוקלט על הטייפ. אלא שכשבאתי אחרי כמה ימים להיזכר בו, גיליתי שהקסטה הסתבכה, סרט ההקלטה שלה נקרע והשיר נמחק.
כתבתי מאז עשרות שירים. אבל דווקא השיר האבוד הזה הולך איתי עד היום כמו בן אובד, חסר מנגינה. וכשפנו אליי לפני שבוע לעזור בהתרמה לאלו"ט הפועלת למען ילדים ובוגרים שלקו באוטיזם, נזכרתי בו והבטחתי שאפנה אתכם אליהם ברשת, כמצוות השיר על הילדים הנפלאים האלה ועל הוריהם.
הרחוב של אבא/ אמי הייתה שואלת אותי המון: נו, ואיך תזכור אותי? ואבא? הוא לא ביקש כלום, אבל אחרי שהלך לעולמו היה זה ראש העיר מר ח' הידוע, שהציע לוועדת השמות לקרוא רחוב על שמו (אבא כיהן 22 שנה כסגן ראש העירייה).
טוב, בהתחלה התבאסנו מהמיקום של הרחוב בתל ברוך לכיוון הים, כי זה היה אזור, אתם יודעים, חשוך ומלא ביזנס אפלולי בלילות. אבל עכשיו כשאנשים הולכים לים עם גלגלי הצלה וגלשנים ברחוב יצחק ארצי, אני עף על זה. ולפעמים אני עצמי חוצה ת'רחוב על אופניי, ומנופף לשלום ובאהבה לשלט של אבא. ולמה אני מספר את זה? כי בתקופת הקורונה הוריי באו אליי המון בחלומות. אולי הם שמעו את קריאות ההצילו הקטנות של הילד המבוגר שלהם למול העולם שהתפרק לו ולהמון אמנים שאיבדו את אמנותם ואמונתם.
לשיר בחצר/ לפני שבוע השתתף אביתר בנאי, אחד הנפלאים שבזמרינו, במערכון ב'ארץ נהדרת' שבו הוא מנסה לשיר בחצר ולא מניחים לו מרוב זבלבולי מוח. ובסוף המערכון הנהדר, הישיר מבט לצופים והשאיר כביכול מספר טלפון להזמנת הופעות. מה הבעיה? שעד היום איש בסביבתי לא באמת הבין אם הייתה זו קריאת תיגר והצילו על עולם התרבות המתמוטט, או פשוט בדיחה. ולמרות שאביתר בנאי בעצמו אמר שזו בדיחה, אלעדיק המשיך להתעקש שזה היה ברצינות. ואילו הילדים שלי בן ויונתן קיבלו עוד ועוד הזמנות להופעות בחצר, רק שהסגר דפק אותם.
סיכוי/ "בבחירות הקרובות, כדי לחסוך מעצמי אכזבות, אני מצביע רק למפלגה שאין", אמר אלעדיק. ואילו אני הבטתי בשעון השניות שעל מסך הטלוויזיה, הקשבתי לקריאות ההצילו של העולם וחיכיתי. “יש לי סיכוי להינצל, אני יודע”, שר פעם אביתר בנאי. ואיך אפשר היה לא להזדהות איתו. ולקוות.
בתקופת הקורונה הוריי באו אליי המון בחלומות. אולי הם שמעו את קריאות ההצילו הקטנות של הילד המבוגר שלהם למול העולם שהתפרק לו ולהמון אמנים שאיבדו את אמנותם ואמונתם
לפנייה לכתב/ת 
