"אבא היה האהבה הכי גדולה שלי"

עד הרגע האחרון לחייו הגר אגמון האמינה שאביה, יעקב אגמון, ינצח גם הפעם בקרב על חייו, בדיוק כמו שעשה בפעמים הקודמות. "במשך 12 ימים אבא היה מאושפז בבית החולים שיבא ונלחם, והיינו בטוחים שהוא ייצא מזה. לא הייתה בכלל אפשרות אחרת", היא אומרת. "גם כשהמצב הלך והידרדר לא הסכמתי להאמין לשום תסריט אחר. אמא, אני וסופי (בתה של הגר) היינו לידו, החזקנו לו את היד, דיברנו אליו, ליטפנו אותו, נישקנו אותו, אמרנו לו כמה אנחנו אוהבות אותו ושרנו לו. סופי שרה את 'וידוי' של אלכסנדר פן, שאמא שרה, והשמיעה לו את אות הפתיחה של תוכנית הראיונות שלו 'שאלות אישיות'. גם אז חשבתי שיקרה לו נס, אבל הנס לא קרה".

השבועיים האחרונים לחייו של אגמון, מאנשי התרבות הבכירים בארץ, היו הקשים בחייה של הגר. בימים הראשונים לאשפוזו היא התרוצצה בין מיטתו לבין מיטת אמה, גילה אלמגור, שאושפזה באותו בית חולים בגלל אבן בכליה. "אני הבאתי את אבא לבית החולים", היא מספרת. "הגעתי הביתה וראיתי שהוא מרגיש לא טוב, הזמנתי מהר מד"א ונסעתי איתם לבית החולים. לא הבנתי את חומרת המצב, אולי לא רציתי להבין. נתליתי בכל עידוד של צוות מד"א, ואחר כך של הרופאים, שאמרו שהם אופטימיים ושאבא חזק. ראיתי שצוות הניידת לטיפול נמרץ מנסה להחיות אותו, אבל זאת בכלל לא הייתה אופציה שהוא לא ייצא מזה".

הגר, בת 46, הייתה לצידו יום ולילה. מסיעה את אמה הביתה וחוזרת שוב לבית החולים. "הרופאים והאחיות היו בשוק מהכוחות שלו", היא אומרת. "הם אמרו לנו, 'מעולם לא ראינו בנאדם, כמעט בן 92, שנלחם ככה'. הוא נלחם על חייו כמו אריה. הרבה גם בזכות הרופאים. אחר כך, כשהוא הועבר למחלקה הגריאטרית, הצוות הרפואי לא הפסיק להתפעל ממנו. הם לא הבינו מאיפה יש לו כל כך הרבה כוח. גם שם הוא שמר על ההומור והתבדח עם הרופאים, שעשו הכל כדי להציל אותו. קשה מאוד לעכל את זה שהוא איננו, אבל אני מתנחמת בזה שהוא לא סבל".

בטח גם העובדה שהוא חי חיים מלאים ומאושרים מנחמת.

צילום: מתוך אלבום משפחתי

"יש כאלה שאומרים לי, 'הוא חי חיים מלאים, הוא יצר עד הרגע האחרון, הוא הגשים את החלומות שלו', וזה נכון, אבל עדיין זה קשה. אולי בגלל שאבא שלי היה המבוגר הכי צעיר שאני מכירה. כל ההתנהגות שלו הייתה מלאה חיות, אנרגיה ויצירה. הוא גם יצא ממצבים רפואיים לא פשוטים במהלך השנים, והיינו בטוחים שגם הפעם הוא יפתיע וייצא מזה".

עשייה מפוארת

גילה אלמגור הייתה בת 35, ואגמון מבוגר ממנה בעשר שנים, כשאימצו את הגר. "אני רואה את עצמי מאוד בת מזל", היא אומרת. "זכיתי בהורים מדהימים. מדהים שהם בחרו בי מבין ילדים אחרים. הם אמרו לי שכשהם ראו אותי בפעם הראשונה — רבע עוף, שני קילו שלוש מאות עם עיניים גדולות — היה ברור להם שאני שלהם. מבחינתם, הגשמתי להם חלום. אמא מספרת שבחודש הראשון, כשהאישה שילדה אותי עוד הייתה יכולה להתחרט שמסרה אותי לאימוץ, אבא התקשה להירדם, הוא פחד שייקחו אותי, ואמר, 'אני לא אתן לאף אחד לקחת אותה ממני, אין סיכוי'. רק כשהחודש עבר הוא נרגע".

חשבת לפתוח את תיק האימוץ ולדעת מי ההורים הביולוגיים שלך?

"ההורים שלי מעולם לא היו אגדות תרבות בשבילי". הגר עם הוריה

"מה פתאום?!", היא נחרצת, "הם אנשים זרים בשבילי. הם לא חלק מהחיים שלי והם לא מעניינים אותי. אמא אמרה לי פעם שאם אני רוצה הם יילכו איתי לפתוח את תיק האימוץ, אבל אמרתי, 'בשביל מה?'. היו לא מעט אנשים ששאלו אותי לאורך השנים 'זה לא סיקרן אותך?'. לא, זה לא סיקרן אותי. ממש לא. אני שומעת על ילדים שכן בודקים את תיק האימוץ ויש להם מפח נפש מאוד גדול ממה שהם מגלים. אז בשביל מה?

"מגיל אפס ידעתי שאני מאומצת. כשהייתי ילדה, שני ילדים בכיתה לעגו לי ואמרו 'את מאומצת', אבל לא התייחסתי לשטויות האלה. הקשר ביני לבין ההורים היה תמיד מושא לקנאה. דיברתי לא מזמן עם בת כיתה שלי, והיא אמרה 'תמיד קינאנו בקשר שלך עם ההורים. אני זוכרת שאת היית הילדה היחידה שלא קיטרה על ההורים שלה. את פשוט אהבת אותם בכל ליבך ובלי ציניות. אבא היה האהבה הכי גדולה שלי, גם אמא אומרת את זה בלי לקנא. הוא היה יכול לבוא עצבני, אבל כשחייכתי אליו הוא היה רק שלי.

"הרגישות שלו כלפיי זה משהו שלא נתקלתי בו. אם היו לי קשיים בבית ספר, הוא היה יושב ועוזר לי בשיעורי בית. הוא גם שיתף אותי בעשייה המפוארת שלו. בשבילי, ההורים שלי אף פעם לא היו אגדות תרבות אלא ההורים שלי. אף פעם גם לא השווצתי בהם. אמא תמיד מספרת שיום אחד היא באה לבית ספר, ליום הורים, והמחנכת אמרה לה, 'גילה אלמגור, למי את באה?', ואמא אמרה, 'מה זאת אומרת? הבת שלי פה', ואז המורה שאלה, 'ומי זאת הבת שלך?', ואמא ענתה, 'היא לומדת אצלך בכיתה'".

יעקב אגמון ייסד וניהל כמה ממוסדות התרבות החשובים בארץ (תיאטרוני הקאמרי, בימות, בית ליסין והבימה) ואחראי לכמה מהקלאסיקות הגדולות שעלו על הבמות, ואלמגור נחשבת לאחת מהשחקניות הגדולות בישראל — לכן רק טבעי הוא שהתיאטרון היה הבית השני של הגר. "כשהייתי ילדה אבא הפיק את חגיגות הארבעים למדינה ולקח אותי לכל ימי החגיגות, מצפון ועד דרום. נשארנו לישון באכסניות, קמנו מוקדם בבוקר לראות כדורים פורחים, והיינו במופעי רוק בנגב. כשהוא ניהל את בית ליסין תמיד באתי בשבת בבוקר לראות הצגות ילדים. פעם ההורים הוזמנו לחגיגת יום העצמאות אצל שר הביטחון. נורא לא רציתי להישאר לבד בבית, ולמרות שרק הם הוזמנו אבא התעקש שאבוא. הוא אף פעם לא איכזב אותי. אבא לקח אותי גם להפגנות בכיכר מלכי ישראל, וכשאייבי נתן ישב בכלא - הלכתי עם ההורים בשבת בבוקר להפגין מחוץ לבית הסוהר. בניגוד להורים קרייריסטים שלא מוצאים מספיק זמן לילדים, ההורים תמיד מצאו לי זמן. אבא מעולם לא הסתכל עליי מעמדת הבוגר, אלא גם היה החבר הכי טוב. הוא ידע מתי אני מתאהבת, מתי רע לי".

גילה אלמגור סיפרה לא פעם על התקופה הקשה ורגעי הדיכאון והייאוש שהובילו אותה לכתוב את "הקיץ של אביה", במיוחד על אותו בוקר בו שלחה את הגר לבית הספר, והילדה צילצלה אליה באינטרקום ואמרה, "אמא, כשאני חוזרת הביתה את לא בוכה". "זה אולי המשפט היחיד שאני זוכרת מאז, אולי גם בגלל שאמא מזכירה לי את זה כל הזמן", אומרת הגר. "היא השתדלה שאני ארגיש שהכל בסדר למרות הכל".

איזה מהתפקידים שאמא גילמה הכי אהבת?

"האמת שהיה לי קשה עם התפקידים של אמא, כי לחלק גדול מההצגות היה סוף עצוב, או שהיא שיחקה בהן נשים חולות. היה לי מאוד קשה לראות אותה מתה, משתגעת. יותר אהבתי את ההופעות שלה, כמו את ערב השירה שעשתה עם אוהד חיטמן. עד היום נורא קשה לי לראות את 'הקיץ של אביה', כי אני יודעת שחלק מהסצנות שם הן על הילדות של אמא ועל סבתא שלי. היינו באים אל סבתא לבית האבות הפסיכיאטרי בנתניה שבו היא הייתה והיינו יושבים איתה בגינה. מהרגע הראשון היא חיבקה אותי. בשבילי היא הייתה סבתא ככל הסבתות, רק שלא ראיתי אותה הרבה. תמיד בדרך חזרה היינו קונים פרחים או תותים כדי לרכך את החוויה בעיניי".

זוגיות מדהימה

הגר, גרושה ואמא לסופי, בת 20, ולירון בן ה־12, עבדה לצד אביה כמזכירה אישית וכמזכירת הפקה של פסטיבל הצגות היחיד, התיאטרונטו. "הייתי אחראית על כל ענייני הבריאות שלו", היא אומרת. "כל תקופת הקורונה אבא ואמא קראו לי משטרת הקורונה ושרת הבריאות. הקפדתי איתם מאוד. הם ראו בזה הצרת צעדים, אבל הם קיבלו את זה. הם הבינו שאני דואגת להם ושזה מתוך אהבה.

"לפני שהוא התמוטט הייתי טרודה עם אמא, ואבא נורא כעס עליי שאני לא מאפשרת לו לבוא לבית החולים לבקר אותה. אמרתי לו, 'אבא, זה מסוכן, אני מבקשת שלא תבוא ותסמוך עליי. נתתי לו לדבר איתה בווידיאו ובטלפון, אבל הוא עדיין כעס עליי שלא איפשרתי לו לבוא. הוא כבר הכין את התיק ורצה לצאת מהבית, ואמרתי לו, 'אבא, אתה חייב להקשיב לי, בית חולים עכשיו זה מקום מסוכן'. כשרציתי כבר להביא אותו אליה הוא לא הרגיש טוב. הרופאים שלו אמרו לי, 'הגר, אם היית מביאה אותו והוא היה חוטף קורונה, היית כועסת על עצמך'. פשוט רצית לשמור עליו".

דיברתם על עולם התרבות המושבת?

"הוא היה מאוד מתוסכל מזה. זה שיבש לו גם את תוכניות השקת הספר 'רציניקן' שכתב עליו ירון פריד, ואת ההכנות לתיאטרונטו. אבא שלי היה רגיל להיות איש עשייה כל חייו, ובשבילו לשבת בבית זה לא היה פשוט. אבל הוא ואמא הרוויחו את הזמן הזה כדי להיות הרבה ביחד. הזוגיות שלהם הייתה משהו מדהים. נדיר לראות זוגיות כזו של אנשים שחיו כמעט שישים שנה יחד. התגאיתי באהבה שלהם. הם צלחו את כל המשברים ונשארו מלאי אהבה זה לזו, ובעיקר מפרגנים. ההצגות שלה היו הדבר הכי חשוב בשבילו".

הוא גם כעס על המצב במדינה?

"הוא לא רק כעס, זה גם העציב אותו מאוד. הזדהיתי עם האידיאולוגיה של ההורים שלי. אני נגד סתימת פיות, וההורים שלי, בעיקר אמא, חטפו לא מעט בגלל שהם לא פחדו להביע את הדעות שלהם. זה דבר נורא שאדם לא יכול להשמיע את הדעות שלו".

עכשיו, חודש אחרי מותו, חשוב להגר להמשיך ולהנציח את אביה. "הוא אמר לי שהוא לא יודע כמה יזכרו אותו לאחר מותו, וזה הכעיס אותי", היא אומרת. "אמרתי לו, 'בחיים לא ישכחו אותך'. אני מקווה שהוא רואה את האהבה שהוא מקבל מאלפי אנשים — מנשיא המדינה ועד נהגי מוניות הגיעו מכל הארץ לנחם אותנו או כתבו לנו".

אם יש משהו שמכעיס את הגר יותר מכל, זו העובדה שאביה לא זכה בפרס ישראל. "לאורך שנים הרבה אנשים הגישו את המועמדות של אבא לפרס, ולדאבון לב, מסיבות לא הגיוניות, הוא לא קיבל אותו, וזה מאוד מקומם", היא אומרת. "אין עוד בנאדם שראוי כל כך לקבל את הפרס. אנשים מתקוממים על זה מאוד ואומרים, 'אם הוא לא קיבל בתחום התרבות, מי כן יקבל? נעשה הכל כדי להנציח אותו ואת העשייה המפוארת שלו. התקנון לא מאפשר להעניק פרס אחרי שהוא מת, אבל אנחנו בודקים אפשרויות של פרסים אחרים".

פסטיבל הצגות היחיד, התיאטרונטו, שהיה אמור לחגוג בשנה שעברה שלושים להיווסדו, ימשיך לפעול, בסיוע התיאטרון הערבי־עברי ביפו ומנהלו יגאל עזרתי, וגילה אלמגור. "זאת המורשת של אבא, והוא ימשיך להתקיים ברוח", היא אומרת.

על המצבה, שעשויה מאבן אגת כחולה, נכתב: "האיש שחי פעמיים הוא בשבילנו יחיה לעד".

"ירון פריד שאל אותו בספר 'רציניקן', 'מה היית רוצה שיכתבו על המצבה שלך?', והוא ענה: 'האיש שחי פעמיים'", היא אומרת. "החלטנו שהמצבה תהיה מיוחדת כמו שהוא היה. כחול זה גם צבעי דגל ישראל והים שהוא כל כך אהב. הוא אהב לשבת ליד החלון בבית שלנו ולצפות בים. אני לא קוראת לזה מצבה, אלא הבית של אבא".•