כל המדבר במה
התיאטראות הגדולים במדינה עומדים שוממים, והיצירה הישראלית גוססת, אז כמה מהשחקנים והיוצרים המוערכים ביותר בישראל החליטו לנסות את מזלם דווקא בעומק הערבה. הם גרים בקומונות, מעבירים סדנאות למקומיים ואוכלים בחדר האוכל של הקיבוץ — ובסוף יוצאת מזה הצגה. ויש להם גם מה להגיד לאביב גפן: "הוא לא מייצג את הרזולוציה של עולם התרבות", אומר דביר בנדק
שעות ערב בקיבוץ סמר שבערבה הדרומית הרחוקה, רגע לפני הסגר. צינה קרה באוויר, הכוכבים מנצנצים ומאירים כמנורות רחוב עירוניות, ותושבי המקום מתגנדרים, לובשים את בגדי הערב ששמורים לאירועים מיוחדים ויוצאים לעמוד בתור בכניסה למטע התמרים של הקיבוץ. בערב החגיגי הזה המטע, שבימות החול משמש כמקור פרנסה עבור מרבית בני הקיבוץ, הופך לבמת תיאטרון עליה תועלה ההצגה "המשרתות", בכיכובם של מיטב שחקני התיאטרון בארץ. הכל בהתאם לכללי התו הסגול, בקפסולות ובאוויר הפתוח. בכל זאת — מגפה.
בין היתר יככבו פה עלא דקה ודורון תבורי, שגרים כבר חודש בערבה כחלק ממיזם חדש של תיאטרון "אלעד" בשיתוף המועצה האזורית חבל אילות, שנקרא residesert. "האנשים של הקיבוץ מארחים אותנו", משתף תבורי, בימים כתיקונם שחקן תיאטרון "גשר" היפואי. "יש לנו בית של מישהו מהקיבוץ שלא נמצא ואנחנו גרים כל השחקנים במעין קומונה גדולה".
למה לכם לגור בערבה? אפשר גם לבוא פשוט להופיע.
"כשאתה מסתכל בחלון ורואה רפת, עושה חזרות במטע התמרים על גבול ירדן וחי עם השחקנים שאיתך על הבמה 24 שעות ביממה — יש לזה עוצמה ענקית שאי אפשר לחוות גם בעשרות שנים על הבמות הכי גדולות".
הכרת את השחקנים האחרים במיזם לפני?
"אנחנו קבוצה קטנה של שלושה שחקנים, מוזיקאי ובמאי. לא הכרנו אחד את השני לפני. את עלא דקה ראיתי פעם אחת על בימת התיאטרון, זה היה תפקיד קטן אבל רק אותו אני זוכר מההצגה ההיא. הוא היה מדהים, אז שמחתי לשמוע שהוא נמצא איתי. את יאיר שרמן הבמאי לא הכרתי, וזה היה מפגש מאוד מוצלח".
את האמת, הייתה התלבטות לפני שבאת?
"לא, ישר הסכמתי. יאיר התקשר, נתן לי חצי שעה לחשוב על זה אבל אחרי חצי דקה אמרתי לו שכן. ולא רק בגלל שקורונה ואין עבודה, גאלא משום שזו חוויה אדירה ומלמדת. קייטנת־על. אני חושב שמה שהמועצה האזורית עושה זה דבר גדול ממש, בלי שום קשר למגפה. ככה תיאטרון צריך להיות - קבוצות של שחקנים שנודדות בפריפריה ומופיעות".
שחקנים בחדר האוכל
תקופת הקורונה הציבה את עולם התרבות בפני משבר חסר תקדים. אל מול האבטלה והקיפאון המייאש, יוזמת התיאטרון המדברית מייצרת פרנסה ליוצרים ובאותה נשימה גם מעשירה את עולם התרבות בפריפריה. קיבוצי חבל אילות נרתמו למהלך וכל קיבוץ אימץ קבוצת יוצרים שהתגוררה במשך חודש בקיבוץ והפכה לרגע לחלק מהקהילה. בסוף תקופת החזרות מעלים היוצרים הפקה תלויית מקום: בלול נטוש, בבית אריזה, במטע ובלב המדבר ליד מדורה. ההצגות שנוצרו בהשראת הנוף והמקום מתכנסות לכדי פסטיבל ייחודי מסוגו.
תיאטרון אלעד, שהוקם על ידי בעז דן ודנה יצחקי לזכר אחיו של בעז שנפל במלחמת לבנון השנייה, מורכב מקבוצה של שחקנים מהבימה ומהקאמרי שעזבו קריירות מצליחות ועברו להתגורר בדרום מתוך תחושת שליחות ואמונה בזכות לתרבות בכל הארץ.
"זו תחילתה של מסורת שנתית", מכריז שי פיטובסקי, המנהל האמנותי של תיאטרון אלעד, "וזה גם חלק ממהלך רחב יותר של מעבר משפחות אמנים למגורי קבע בערבה הדרומית, במטרה לשנות את מפת התרבות והיצירה בארץ. מדימונה עד אילת לא היה תיאטרון מרכזי אחד, ובשנים האחרונות אנחנו יוצרים כל שנה שתיים־שלוש הפקות חדשות שמסתמכות בעיקר על המיקום יוצא הדופן ועל שפה אחרת".
מי הקהל?
"אנחנו פונים לקהל מקומי, הקיבוצים ותושבי אילת, וכמובן קוראים לתיירים לבוא במיוחד לפה ליהנות ממה שיש לנו להציע. הצגה על מדבר אפשר לראות רק במדבר, לא בתל־אביב. בזמן קצר בנינו מעין פסטיבל, כל במאי לוקח את השחקנים שלו והם מתארחים בקיבוץ למשך חודש ימים, עובדים עם הקהילה בקיבוץ, עם הילדים והנוער, עושים סדנאות וחושפים אותם ליצירה. ישנים, אוכלים, יושבים בפאב, ובסוף התקופה יוצרים הצגה שגם מתרחשת בקיבוץ עצמו".
אחד הדברים הייחודיים במודל האמנותי הזה הוא החיבור למקום, שלא נשאר בשלום־שלום מעל מגש החביתות בחדר האוכל. השחקנים מעבירים סדנאות משחק לבני הנוער, מרצים בפני המקומיים וגם יוצאים לבלות איתם — עד כמה שהקורונה מאפשרת. המרוויחים הגדולים הם כמובן השחקנים, שנמלטו מדירות העיר המחניקות אל מרחבי הנוף ומקבלים הזדמנות להתפתח מקצועית בתקופה שבה מרבית הקולגות שלהם בעיקר חוששים מהמעטפה של החשבונות.
"עברתי תקופה מטלטלת לפני שהציעו לי לבוא לפה", חולק בכנות השחקן עלא דקה. "היציאה מתל־אביב נראתה לי שאפתנית מדי, רק עברתי דירה, אבל הייתה לי תחושה שאני הולך לא רק ליהנות אלא ללמוד וליצור חוויות שיישארו איתי לתמיד. מה גם שזה קצת באופי של שחקנים — לנדוד ולחפש הרפתקאות וריגושים במקומות רחוקים".
במה המחזה שלכם עוסק?
"המחזה הוא על שתי משרתות שרוצות להרוג את המאדאם שלהן. המורכבות היא שזה גברים שמשחקים נשים, וכשמוסיפים לזה את הלוקיישן, בלב מטע תמרים, זה גורם לנו להרגיש שאנחנו עוברים חוויה מקצועית חשובה, ובלי קשר זה כיף גדול. קבוצה של אנשים שמתחברים ממש טוב, יש איזון בין כולנו, והאווירה בקיבוץ היא מדהימה. אנשים טובים ופתוחים".
ואם שאלתם איך התושבים מרגישים לגבי זה. "עלא, שחקן מפורסם, גר בדירה לידי, מעביר הרצאות ואוכל איתי בחדר האוכל, תחשבי כמה זה מרגש ומעורר הערצה", מתמוגג ד"ר חנן גינת, ראש המועצה האזורית חבל אילות. "כל אחד מהם עשה סדנאות, הקהילות מחוברות מאוד לתרבות שנוצרה פה ופתחו להם את הדלת. הפריפריה מוכיחה במלחמת הקורונה שאנחנו נותנים את התשובה לשחקני התיאטרון המובילים בישראל, ולכבוד הוא לנו. וגם הבנות של סמר נדלקו על השחקנים החתיכים", הוא פורץ בצחוק.
ומה יקרה אחרי הקורונה?
"כל השחקנים שבאו מכל הארץ התאהבו וירצו לחזור, איזו שאלה. אחד האתגרים זה חיבור בין הקהילות. לצערי הקורונה קצת מגבילה, אבל בעתיד זה יקרה".
"לעשות מדורה בהבימה"
עוד דייר זמני בערבה הדרומית הוא השחקן ויו"ר שח"ם לשעבר דביר בנדק. הוא ספון בקרוואן שמשמש לו בית, אחרי שהישיבה בחיבוק ידיים במרכז גברה עליו. "תיאטרון הוא כלי חברתי שמשקף מציאות", הוא מבהיר, "לאורך השנים איבדנו את הדרך. התיאטרון נהיה יותר כלי בידור מאשר כלי חברתי. בידור זה חשוב, אני עושה את זה המון בתור שחקן, אבל המטרה מתפספסת. כשהתחילו לקום תיאטראות כמו תיאטרון אלעד שהרעיונות שלהם הוא לייצר תיאטרון בקהילה ולא להצטרך לקנות הצגות מתל־אביב, התכנים הפכו למשקפי מציאות ובעיקר יוצרים תרבות שהיא עבור הפריפריה. כשהמצב האבסורדי הזה יסתיים ונוכל לעשות תיאטרון, אני בטוח שאשחק פה המון, אבל אני לא רואה את זה מסתיים בקרוב".
הנה, אביב גפן הגיע להסכם עם ראש הממשלה - זה קרוב מתמיד, לא?
"ממש־ממש לא. אם הייתי היום יו"ר שח"ם, הייתי שורף כל מוסד תרבות בארץ וזה באמת היה הפתרון".
למה לשרוף?
"כי לא צריך אותם אז אפשר לשרוף אותם. אני מעריך את אביב גפן כיוצר, אבל הוא לא מייצג את הרזולוציה של עולם התרבות. ביום שביבי יפתח את האולמות אביב גפן יוכל לעשות הופעה וגם הנגנים שלו יתפרנסו מזה, אבל התיאטרון, התזמורות, הקונצרטים והמוזיאונים לא יצליחו להתקיים, כי מי יבוא לשבת באולם? כל אלה צריכים סבסוד, לא רק המוזיקה והבידור. לשחקנים ולמשפחות שלהם אין מה לאכול. אני מתנדב במיזם 'פעימת הלב' שעוזר לאנשים מהתעשייה שאין להם מה לאכול. 700 ארגזים עם אוכל מחולקים למשפחות. לא הגיוני שיקרה דבר כזה במדינה מתוקנת ומפותחת שיוצאת, עלק, ראשונה מהקורונה. עד כמה אפשר לשקר לאנשים עם הסכמים שמחזקים רק את החזקים".
אז הפתרון הוא כמו רון חולדאי, להגיד שפותחים ולא מקשיבים לממשלה?
"גם לא. חולדאי מדבר מתוך אינטרס פוליטי כנראה, כי עם או בלי הפרובוקציה הזו הוא לא באמת יוכל לפתוח את אולמות התיאטרון. רק מדבר כמו מירי רגב שהבטיחה ולא פתחה. אם הוא יפר את ההנחיות, מה שאני לא מאמין שיקרה, אנשים עדיין יישארו מפוחדים. קהל לא יסתכן וייכנס לאולמות. אם לא דואגים לנו, אנחנו נדאג שיהיה לנו מה לאכול. אם תיאטרון נחשב מותרות, אז קדימה - צריך לעשות בהבימה מדורה גדולה ולשרוף הכל". •
לפנייה לכתב/ת 
