תופעת הלוואי
שני שירים יחד/ לאחרונה אני מוצא עצמי מתיישב מול הטלוויזיה שלי עם הגב אליה, כאילו התחתנתי עם היצור הלא־נכון. וכשהיא ממשיכה לדבר בהפחדות ומוטציות, אני עושה לה מיוט ומקשיב רק להמיית ליבי. הלוואי ויכולתי ככה כל הזמן. כמו שהלוואי שהטור הזה היה יורד לדפוס ביום חמישי, ואז הייתי יודע בוודאות אם טראמפוש וחבריו לא שרפו את טקס ההשבעה העצוב ביותר בעולם.
הגשם ירד כל השבוע און אנד אוף, ו"הלוואי ומענן תרד עלינו קשת, הלוואי שלעולם הזה יש תקנה", זימזמתי לפתע את השיר הידוע 'הלוואי' של אהוד מנור ובעז שרעבי. אולי כי הייתי עדיין תחת מעטה ההתרגשות מהקראת שיר אחר של אהוד על ידי ננסי פלוסי, ראשת בית הנבחרים האמריקאי. אני מתכוון כמובן ל'אין לי ארץ אחרת' שאהוד כתב כשהיה בסערת נפש של אדם מול ארצו.
אז נעתי בין שני השירים. כלומר זימזמתי בדרכי אל החיסון שהלוואי שהחיסון השני יצליח וגם הלוואי שאהוד רואה מלמעלה איך מקריאים אותו פה למטה, כי הוא בטח היה גאה מאוד. ואם כבר מדברים, אז הוא חסר לי פה כאדם וככותב. כי לאורך החיים האלה למרות שלא עישנו יחד את הברודווי 100 הארוכות שלו, היינו נוכחים זה לזה מדי פעם כשני יוצרים. ואפילו הבאנו לעולם יחד את 'את ואני' לאירוויזיון 1975, שהלוואי והיה זוכה כמו שרצינו. אבל לא זכה.
החיסון השני/ ביום שלישי חלף שבוע מאז החיסון השני. לא עשיתי מסיבה, לא אכלנו עוגת שיש, ורק קיוויתי לשני דברים. הראשון שהלוואי והנוגדנים הסתדרו בשורות ומוכנים להילחם בכל התקפת קורונה, והשני שאבין את משמעות החיסון. למשל, שתיעלם לי החרדתיות הפנימית שליבלבה אצלי במהלך השנה החולפת, שבה לא הופעתי מלבד בבית שלי מול הקירות השותקים.
לא, לא היו לי תופעות לוואי אחרי הזריקה, מלבד תופעה אחת, והיא תופעת הלוואי ויהיה טוב. אז כשבתי שירי צילצלה ושאלה "אבוק, אתה בא לחיבוק?" באתי. ואז הפתיעה אותי נעמי בת העשר, כשאמרה לי בערך כמו הנכדה והסבתא שלה מכיפה אדומה: "אוי, סבוק, מתברר שיש לך פנים לא כחולות (בגלל המסכה) ואוזניים לא כל כך גדולות (בגלל הגומיות שמשכו את האוזניים), ואפילו האף שלך מתוק".
ארסנל נשק/ הלוואי שהייתי מכיר כבר את מנגנון העולם, חשבתי השבוע כשמצאתי את עצמי ממלמל לעבר טאטע, הלוא הוא האבא הגדול: שמע, טאטע, עם כל הכבוד ליופי שבראת למעננו, לא היית חייב להוסיף לארסנל כלי הנשק שלך הקרויים הזמן החולף, ההזדקנות, המחלות וחוסר השוויון, גם את הווירוסים שמירוסים והמוטציות שמוטציות ועוד מארצות אקזוטיות כמו דרום־אפריקה וברזיל. הלוואי והיית מרפה קצת ומאפשר לנו לחזור לנורמליות.
ככה דיברתי אליו כשרכבתי בסגר בלי ידיים על האופניים. ואחרי מספר שניות החזרתי אותן בבהלה מחשש שארגיז אותו יותר מדי ואתרסק. אבל איכשהו, בסוף נאום ההלוואי הזה, חשתי כאילו יצאתי גבר וכאילו הצטלמנו יחד הוא ואני בפארק שברא לעולם.
קהל בדמיון/ “נכון שבתחילת שנות ה־90 הציע לך רבין להצטרף אליו לסיבוב שעשה ברוסיה?” שאל אלעדיק.
“מאיפה אתה יודע”, שאלתי בחזרה.
“סיפרת לי”, צחק. “ונכון שסירבת?”
“אכן”, עניתי.
“למה?” שאל אלעדיק.
“כי יחסים בין אמנים לממשל נראו לי תמיד עניין עדין מדי”.
“ומאז היית ברוסיה?“
“דיי בוך (הלוואי)”, נאנחתי ברוסית.
וחוץ מזה, הלוואי והייתי עושה (כמו שתיכננו לפני הקורונה) את התוכנית האישית הנהדרת עם רוני קובן, חשבתי כשראיתי את רוני מקים את ליא קניג, המרואיינת האמיצה שלו, ואומר לה: הכנו לך במה קטנה. ואז היא עלתה על המיני־במונת, ועשתה מונולוג של אמן שעומד מול קהל בלתי נראה שהלוואי שהיה בא במפתיע לראות אותה. וכשליא סיימה את מונולוג ה"ערב טוב, אני שמחה שזכיתי לראות אתכם שוב", אחז רוני בידה, ושאל אותה: את לא מפחדת? והיא ענתה: אין מה לעשות. ואז, בחיי שהווירוס הזה עשה אותי רגשני וקצת ייללתי.
לילות הסקאדים/ 30 שנה חלפו מאז ישבנו וואן־ביג פמילי כולל כלבה שעירה בשם גורית, והתפללנו בחדר האטום שהלוואי וסדאם חוסיין הזה (שלפי השמועות אמו לא רצתה ללדת אותו) יפספס אותנו. וגם התפללנו שהלוואי שזה לפחות לא יהיה כימי, מה שהוא זרק לנו על הראש. ולא פעם נמלטנו מהאזור הלא־בטוח אבל תמיד איכשהו הוא רדף אחרינו, הטיפוס הזה, שהיה אז כמו הווירוס שנטפל כיום לחיינו.
ואני זוכר איך יונתן הבן שלי (שהוא כבר בן 31) היה מיני־ילד בתוך מעטפת פלסטיק, והוא בכה המון, וזה קרע לי את הלב, בזמן ששמרנו עליו כמו על צעצוע יקר. ולבסוף באו האמריקאים, תפסו את הטיפוס היורה, והעלו אותו השמיימה כמו סקאד. אז האם אני מתגעגע לזמן ההוא? הלוואי שהיו לי געגועים לימים פחות טובים כדי להתחשל. אבל אין לי.
המילה התפוסה/ אין לי מושג איך הגיע אל ננסי פלוסי הטקסט הנפלא הזה של אהוד מנור, שבו הוא מתאר אדם שלוחש בדאגה שאין לו ארץ אחרת על פני ארצו הבוערת ממריבות ומשסעים. אבל העיקר שהטקסט הגיע. כי עובדה שכשהיא הקריאה אותו התרגשנו ופירגנו כאילו שבבית הנבחרים הבריטי יקריאו נניח את 'כי האדם עץ השדה' של נתן זך, או בבית הנבחרים הצ'כי את 'חום יולי אוגוסט'. ולרגע חשבתי בקנאה מסוימת אפילו, שחבל שהמילה הלוואי כבר הייתה תפוסה על ידי אהוד, שהיה גאון בלתפוס מילים ולהפוך אותן לשירים מרגשים. כי אם לא, יכולתי לכתוב בימים טרופים אלה המון שירים על תופעות הלוואי.
המיית ליבי/ הרבה הלוואיניקים פגשתי בחיי, ואני אחד מהם. אדם כנראה צריך לפעמים פרוטקציה כדי לעבור (הלוואי בשלום) את החיים האלה, במיוחד בקורונה. ובינינו, לא פעם אני מתפלל שהלוואי ואזכה להופיע שוב, לא רק כי זו הפרנסה שלי, אלא כי זו המיית ליבי. ואני מדמה מונולוג פתיחה, שאעשה על במה קצת יותר גדולה מהבמונת אצל רוני קובן ובפני קהל אמיתי. ואז סינגולדה, שהוא באמת שיא האופטימיות, ינסה לברר כמו תמיד, באיזה שיר מתחילים את ההופעה. ואני אסמן לו שנתחיל ב"שם היו בתים פזורים איים־איים", כלומר 'שדות של אירוסים', כי ככה בדיוק התחלתי ת'הופעה באולם הסינרמה ב־1991 כשסדאם נרגע מהקריזות שלו. זאת הייתה הופעת ההופעות. השחרור מעצמנו.
אז הלוואי שכל זה יקרה כבר. הלוואי והייתי יכול לפגוש קהל בטוב באולמות ובלי מסכות.
הגבעה שמטפסים עליה/ אמנדה גורמן היא משוררת אפרו־אמריקאית צעירה שזכתה להיות מוזמנת השבוע להשבעת הנשיא ביידן כדי להקריא שם את שירה 'הגבעה שאנחנו מטפסים עליה', שיר שהוא מעין משל על הייסורים בחיינו, ועל הרצון לאחדות ולתקווה. אז הלוואי שמישהו אצלנו היה מעלה רעיון נפלא כזה להקריא שירים בכנסת במרץ אחרי האירוע, כשכולם, הלוואי אמן, כבר יהיו פחות משוסעים ויותר מחוסנים וללא תופעות לוואי, מלבד תופעת הלוואי היחידה שאני מכיר והיא: הלוואי שהכל יהיה בסדר ומאחורינו.
לפנייה לכתב/ת 
