ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נדב איל
    המוסף לשבת • 21.01.2021
    הדרך לניו־זילנד
    מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר משה בר סימן טוב זורק פצצה: בפעם הראשונה בכיר במערכת מביע תמיכה במודל הניו־זילנדי | צריך להביא את ישראל להדבקה אפס, הוא אומר, אין ברירה
    נדב איל

    הבכיר נשמע עייף ומעט מיואש. "זה לא היה עובד", הוא אמר, "לא פה, לא במדינת ישראל". כבר חודשים הוא עוסק בקורונה ובמשברים הסובבים אותה, ונושא השיחה היה "הדבקה אפס", התפיסה שכדי להשתלט על הנגיף צריך לדכא אותו לגמרי. להגיע לאפס נדבקים. ואז — לשחרר הכל. בלי מסכות, עם מסעדות ואירועי תרבות ומשחקי כדורגל. וגם, עם נמל תעופה סגור למדי. "אתה רואה מה קורה פה עם החרדים, הערבים, הפגנות, בעלי עסקים. אתה רואה את הישראלים נכנסים לסגר של חודשיים־שלושה? אני לא".

     

    אחרי השבוע האחרון, עם ריסוק הסמכות של מדינת ישראל באוטונומיה החרדית, המשך ההתפשטות של הנגיף בקרב ילדים והתחושה שכל מה שנותר פה הוא תקוות החיסון, אפשר להבין מדוע יוזמות מניו־זילנד ומטייוואן נשמעות כמו מדע בדיוני. מצד שני, לפני שישה ימים התכנסו 20 אלף ניו־זילנדים לקונצרט מוזיקה של להקת הרוק הכי מפורסמת שיצאה מהמדינה. מספרים שהיה יפה, ושמח, עם הרבה בני נוער מתחבקים וצפופים. ובוודאי שלא היו שם מסכות. בשנגחאי אנשים הולכים לאכול צהריים, במיליונים, ולא בטייק־אוויי. באוסטרליה רשמו אפס מקרים חדשים של קורונה מתחילת השבוע.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    2 דקות

     

    חוקר ישראלי ליגלג באוזניי על האוסטרלים, לפני כמה חודשים, "כנראה יש להם תודעת אסירים היסטורית, מהתקופה שהם היו מושבת עונשין. זה לא ייאמן הסגר הזה שם, שנמשך חודשים". הוא צחק. הם כמובן צחקו אחרונים. וליתר דיוק: מתכוננים לגראנד־סלאם של אליפות אוסטרליה הפתוחה.

     

    בישראל התקיים בחודשים האחרונים דיון ער על האופציה השוודית, שלא לומר קמפיין מאורגן עם תוכניות טלוויזיה וסרטים המטיפים לכך. שוודיה אכן שימרה משק פתוח עם הגבלות מועטות, אבל המחיר היה גבוה – תמותה נרחבת של חולים וקשישים שקיבלו טיפול לקוי מאוד. שיעורי התמותה בה היו גבוהים פי כמה משכנותיה הסקנדינביות. במקביל, על האופציה ההפוכה לא התקיים דיון אמיתי.

     

    עכשיו בא מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, משה בר סימן טוב, אחת הדמויות המזוהות והמוערכות במהלך אירועי הקורונה בישראל – וזורק פצצה. כהרגלו, זו פצצה ממוקדת מאוד, מדודה. לא בפאניקה, הוא מציע לנסות להגיע לדיכוי מוחלט של הנגיף בישראל. אפס מקרים. להפסיק לשחק תופסת עם הנגיף.

     

    |
    |

     

    שמיים סגורים "לאורך זמן" / "דפוס המחלה", אומר בר סימן טוב, "שונה ממה שהתמודדנו איתו בשני הגלים הראשונים". דבר ראשון, הוא מציין, במתווה הקיים לא יהיה אפשר להגיע לחסינות עדר בישראל — מסיבות שמובנות לכולם, לא מחסנים ילדים ולא כל האוכלוסייה תתחסן. עניין אחר הוא המוטציות. "זה סיכון שלא ניתן לבטל אותו - שהנגיף יעבור מוטציה שתהיה עמידה לחיסון הקיים, עוד לפני שכל האוכלוסייה בעולם תתחסן. ואז ניכנס למין לופ של גלי תחלואה וחיסון מחדש".

     

    המסקנה שלו היא ש"צריך לשקול לנצל את החיסונים כדי להביא להכחדה מוחלטת של המחלה בישראל ולשמור על כך לאורך זמן". הוא מכוון לכך שבניגוד לגל השני, יש לישראל כעת את החיסון שיוריד הדבקה ומחלה – ולכן יכול לסייע להגיע מהר יותר לאפס נדבקים (ולקצר את הסגר בדרך לשם).

     

    זו הפעם הראשונה שבכיר בהווה או בעבר במערכת הבריאות מביע תמיכה במדיניות הרשמית של מדינות כמו אוסטרליה, טייוואן, ניו־זילנד או סין. במדינות הללו, כל מקרה תחלואה – גם יחיד – נחשב לכישלון שדורש צעדים מיידיים. במקרה הניו־זילנדי מדובר בסגרים מקומיים, בידודים המוניים. בסין הטילו סגר חלקי על בייג'ינג, אחת הערים הגדולות בעולם השבוע, בגלל בערך תריסר מקרים.

     

    יש פה שני עניינים, אני אומר לבר סימן טוב. הראשון הוא שיגידו לך שזה בלתי אפשרי במקום כמו ישראל. השני הוא שהמחיר יהיה סגר ארוך וכואב וכמובן סגירת השמיים לחודשים. "היינו קרובים לאפס תחלואה בסוף הגל הראשון", הוא אומר, ומסביר שהשמיים יצטרכו להיסגר "לאורך זמן", כאשר תהיה "פתיחה מבוקרת לאחר מכן למי שחוסן, אולי רק עם בידוד. זה תלוי מה נדע אז על הנגיף".

     

    הוא לא חושב שנקודת התורפה היא המשמעת של החברה הישראלית, אלא החיבור בינה ליהודה ושומרון. הוא אומר שהמעברים היבשתיים אינם הרמטיים, "וזה האתגר הגדול".

     

    אני מתעקש איתו על ההסכמה של הישראלים לצעד מרחיק לכת כל כך. זו לא טייוואן וגם לא דרום־קוריאה. יש אוכלוסיות שלא נבדקות, יש אחרות שלא רוצות להתאשפז. יש פה אוטונומיות תרבותיות עם פוליטיקאים שמשרתים אותן. הוא לא מתרגש (בר סימן טוב הוא לא מהמתרגשים, באופן כללי). "אני נוטה להאמין שגם ניו־זילנד וגם אוסטרליה מתמודדות עם אוכלוסיות מורכבות כמו האוכלוסיות הישראליות. הבסיס הוא תמיד לבנות מנגנוני שיח ובניית אמון עם כל חלקי הציבור".

     

    יגידו לך שזה שיגעון, אני אומר. יש חיסון. תכף התחלואה הקשה תרד, לפחות לפי הניסויים הקליניים. אתה מציע להאריך פה את הסגר ולצאת ליעד מאוד שאפתני במחיר כלכלי וחברתי כבד מאוד. הוא אומר שהוא מבין את המצב, החיסון הוא חדשות מצוינות ו"דווקא בגלל זה אני מציע את מה שאני מציע. החיסון לא יאפשר לנו להגיע לאפס תחלואה ותישאר פה אוכלוסייה בהיקף מספיק גדול שאינה מחוסנת. יש סיכון ממשי להתפתחות מוטציות עמידות לחיסון, ואז יעבור פרק זמן לא מבוטל עד התאמה של החיסון, ייצור, ושוב חיסון של האוכלוסייה. אני מודע לכך שהמחשבה הזו תעורר ביקורת, אני חושב שהאלטרנטיבה מסוכנת מדי".

     

    מה האלטרנטיבה המסוכנת, אני שואל. "לחיות בין גלי תחלואה שעשויים להיות יותר ויותר גדולים", בר סימן טוב משיב.

     

    אבל אין אמון, אני אומר. אין.

     

    "בלי אמון לא ניתן לעשות כלום. אני לא חושב שזה מצב של אפס או אחד. צריך לבנות את האמון במקומות שבהם הוא נפגע".

     

    מה הציע לנתניהו / בר סימן טוב משמש היום חוקר אורח במכון למחקרי ביטחון לאומי. לאחרונה פורסם שנתניהו הציע לו מקום ברשימת הליכוד. לשכת ראש הממשלה לא הכחישה. שאלתי אותו אם הציע לראש הממשלה שישראל תנסה להגיע להדבקה אפס. בר סימן טוב לא בדיוק ענה. "אני לא חלק ממעגל קבלת ההחלטות כעת. אני חושב שלצד הגורמים המקצועיים יש דיון ציבורי שחשוב לנהל, שבבסיס שלו עומדת ההפנמה שבסבירות שרחוקה מלהיות מבוטלת – הקורונה תישאר איתנו עוד זמן ממושך מאוד ואסטרטגיית ההתמודדות צריכה להיבנות בהתאם לכך".

     

    ההצעה של בר סימן טוב צפויה לעורר תגובות סוערות. אם החיסון יתברר כבעל השפעה ניכרת על התחלואה הקשה בבתי החולים, ספק אם מקבלי ההחלטות בישראל – שעד כה גילו אומץ לב מוגבל, שלא לומר עלוב למדי – ירצו להקשיח עם ציבור שנקעה נפשו ממילא.

     

    הטיעון החברתי־כלכלי יישלף בוודאות. דווקא בתחום הזה, התוצאות לא ברורות כלל. בארה"ב היו סגרים מקומיים, לא שלמים, ללא הפסקת תנועה אווירית לדוגמה; היא נפגעה יותר בתוצר מאשר סין, שביצעה סגרים למאות מיליוני בני אדם, בדרגות חומרה משתנות. בניו־זילנד הכלכלה נכנסה למיתון עמוק בסגר הראשון, אבל ברבעון השלישי של השנה התוצר כבר זינק ב־14 אחוז. אוסטרליה, שהטילה סגר שהיה חריף כמו עוצר מעשי לעיתים, נפגעה הרבה פחות מאשר ארה"ב.

     

    אבל כל הממשלות הללו ידעו לסייע היטב לאזרחיהן לצלוח את תקופות הסגרים, בסולידריות יחסית וללא איומי התאבדות של המוני עצמאים. לא בדיוק הממשלה שחווינו פה.

     

     

    ממשל חדש, זיכרון ארוך

     

    ביידן הוא לא הבעיה. הבעיה היא שאנשי הצוות שמקיף אותו מתעבים את נתניהו, וזוכרים את הדרך שבה נהג בנשיא אובמה מינוי המשנה החדשה לשר החוץ הוא מסר ברור לטהרן - וגם לירושלים

     

     

    מה שראינו השבוע בוושינגטון לא היה השבעה, אלא רסטורציה. כמו זו של צ'רלס השני, שחזר לבריטניה שבע מרורים אחרי ההוצאה להורג של אביו ועידן קרומוול, ואז החל חוגג את החיים כמו שאף מלך לפניו לא העז. עבור הדמוקרטים, עבור ביידן, לחגוג את החיים יהיה להרוס, לנתץ ולהשמיד כל שריד מנשיאות טראמפ.

     

    כמובן שדיוקנו של הנשיא אנדרו ג'קסון סולק מיד מהחדר הסגלגל, הפסל של מרטין לותר קינג הוכנס פנימה, התמונות הוחלפו על הקירות. זו ההתנהגות הרגילה של החלפת נשיאים. לחתום על 17 צווים נשיאותיים בשעות הראשונות באגף המערבי בבית הלבן - זו רסטורציה. צווים שלוקחים את המורשת של טראמפ וזורקים אותה - לפחות מנסים - לפח הזבל של ההיסטוריה.

     

    לא תקום עוד חומה, לא יופלו מוסלמים בכניסה לארה"ב, ארה"ב תהיה חלק מהסכמי האקלים ומארגון הבריאות העולמי, כל עובדי המדינה האמריקאים יעטו מסכות, בפקודה. "אמריקה חזרה", אמר נשיא דרום־קוריאה בהודעה אופורית במיוחד אחרי טקס ההשבעה. בכלל, אלה בנות בריתה של אמריקה שבוחנות כל צעד באדיקות ובחרדה של מי שננטש ונבגד וכעת מצפה לפיצוי.

     

    ובעוד שההצהרות הראשונות נשמעות חיוביות מאוד, מאחוריהן מסתתרת הערכה קודרת על אמריקה. זו אינה ספקולציה. תביטו בנתונים בעמודים אלה, ובהם הדרך שבה האירופאים - בני הברית החשובים ביותר של אמריקה, יסודה של ברית נאט"ו - מביטים ביריבות בינה ובין סין. האירופאים, שלהם האמריקאים נתנו רשת ביטחון במשך שנים, רוצים לשמור על ניטרליות בין וושינגטון לבייג'ינג. מערב ודרום אירופה מאמינות בכלל שסין תנצח. הרבה עבודה תהיה לממשל החדש, וזה לא יהיה קל או קצר.

     

    ישראלים אינם מבינים את עוצמת הטינה ששוררת בממשל החדש כלפי הממשלה הנוכחית. זה לא שביידן יחרים את נתניהו, ממש לא. יהיו לחיצות ידיים - אם רק יגיע העידן שבו אפשר לעשות את זה שוב - והבטחות אין קץ לידידות נצחית. ביידן הוא לא הבעיה. הבעיה היא כל מי ומה שמקיף אותו, שמתעבים את נתניהו אישית.

     

    הטעות הקטנה של החלפת השם של חשבון הטוויטר של שגריר ארה"ב בישראל השבוע (הוא הוחלף לכמה דקות ל"שגריר ארה"ב לישראל, לגדה המערבית ולעזה") היא אינדיקציה לרוח הכללית בממשל. אלה אנשי הצוות, הסטאפרים, שגדלו על 12 שנים של דם רע עם נתניהו - מ־2008 ועד היום. הם רואים בנתניהו פוליטיקאי מורכב, חכם ומסוכן יותר מטראמפ, והם זוכרים לו את נאומו בקונגרס נגד רצון הנשיא אובמה.

     

    וונדי שרמן, מי שהחזיקה את תיק הגרעין בעסקה עם איראן, מונתה למשנה לשר החוץ האמריקאי, במסר ברור לטהרן - וגם לירושלים. המסר הוא שהולכים להסדר סביב הגרעין האיראני, או לפחות ניסיון נמרץ להגיע לכזה.

     

    שרמן, מרשימה וחדה מאוד, לא התרשמה לחיוב במיוחד מהתנהלות ראש הממשלה נתניהו מול ארה"ב במהלך מגעי הסכם הגרעין האיראני. המשפט הזה הוא אנדרסטייטמנט ענק. שרמן הייתה מזועזעת בזמן אמת מהדרך שבה נהג נתניהו, כבן ברית, בנשיא אובמה.

     

    להיסטוריה יש זיכרון ארוך, ולנקמה אפילו ארוך יותר. כאשר סיכם הפרלמנט הבריטי עם צ'רלס השני על חזרתו, המלך הסכים לחנון את כל אויביו - לבד מאלה שערפו את ראשו של אביו. אם מישהו חושב שבכירי ממשל אובמה שכחו - הם לא. מצד שני, הם אנשים ענייניים ומקצועיים ונתניהו יכול להיות כזה אם ירצה; אם הוא ינסה לשחזר את אירועי הנאום בקונגרס, הזהיר השבוע משקיף בקיא בוושינגטון, הוא יספוג מהלומה אמריקאית שכדוגמתה טרם חווה. "אבל אני מניח שלא יעשה את זה", הוסיף בנחת, "אנחנו שולטים בשני הבתים".

     

    כך חזרה השבוע וושינגטון אל עצמה. לא זו של ביידן, או אובמה, אלא גם של בוש האב והבן, רייגן וג'ימי קרטר. אמריקה שמנהלת ואינה מנוהלת, מדברת בהתנשאות הרגילה של מעצמת־על ומכינה מראש תוכניות מפורטות. אולי יהיו רגעים שנתגעגע לכתם הצבע שהיה טראמפ בחיי הפוליטיקה העולמית, לתחושת הטירוף שהשרה. אולי, ואולי לא.