ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    המוסף לשבת • 21.01.2021
    על הטוב ועל הרע
    נחום ברנע

    לא צהלות שמחה ליוו את טקס ההשבעה של ג'ו ביידן על מדרגות הקפיטול, אלא אנחת רווחה. תרחישי האימה לא התממשו: אף חייל של המשמר הלאומי לא הפנה את נשקו לעבר היציע; שום מטען לא התפוצץ מתחת לדוכן הנאומים; זרם החשמל לא נותק; בנייני ממשל לא חובלו. טראמפ חנן ברגע האחרון שורה של מקורבים שהורשעו או נחשדו בשחיתות, אבל לא חנן את עצמו, את בני משפחתו ואת תומכיו שנעצרו בעקבות החדירה האלימה לקונגרס. "הדמוקרטיה ניצחה", אמר ביידן בנאומו, והוסיף: "לפי שעה".

     

    טראמפ בחר לעזוב באותה דרך שבא: סביב עצמו. כאשר מטוס הג'מבו הנשיאותי ניווט לכיוון מסלול ההמראה, הרמקולים השמיעו את "My Way" מפי פרנק סינטרה. סינטרה, העיר אחד המומחים, תיעב את טראמפ. "אנחנו נחזור, בדרך כזאת או אחרת", הבטיח טראמפ לקהל. הבית הלבן הזמין אלפים, ביניהם אחדים מהבכירים שפוטרו והושפלו על ידי טראמפ. הגיעו רק 400. מספר דומה המתין לו בשדרה הדרומית בפאלם־ספרינגס, פלורידה, בדרכו לאחוזת הגולף שלו. חלק מהבאים לבשו חולצות של טראמפ־פנס מתקופת הבחירות. את שמו של פנס הם מחקו בסכין.

     

    תארו לעצמכם את הקיסר נפוליאון יוצא לגלות ראשונה באי אלבה או לגלות שנייה בסנט הלנה. הוא נפרד מתומכיו בנאום נרגש, שבו הוא מייחס לעצמו הישגים מופלגים. אחר כך הוא סוקר מסדר של חיילים שעומדים בדום מתוח ועולה לאיטו בכבש המטוס המלכותי, כאילו היה שלו, רק שלו, כאילו יישאר שלו.

     

    החגיגה נגמרה. טראמפ ישוב, אבל לא בהכרח בדרך שהוא מקווה לה. משפט ההדחה בסנאט יתחיל מתישהו. בניגוד לניסיון ההדחה הקודם, שעסק במגעים בין טראמפ לרוסיה והסתיים בזיכוי, הניסיון הזה מבטיח יותר.

     

    יחצנות, לא אכיפה: עימות בין שוטרים לחרדים בשכונת סנהדריה בירושלים, השבוע | צילום: שלו שלום
    יחצנות, לא אכיפה: עימות בין שוטרים לחרדים בשכונת סנהדריה בירושלים, השבוע | צילום: שלו שלום

     

     

    טראמפ מואשם באחריות לפריצה לקונגרס. הוא עומד מול סנאט שיש בו רוב דמוקרטי ומול סנאטורים רפובליקנים שמבקשים לסלק אותו מהדרך. גם הראיות עובדות הפעם נגדו. הרשעה, גם ברוב רגיל, תמנע ממנו לרוץ שוב למשרה ציבורית ותיקח ממנו את משכורתו – 220 אלף דולר לשנה – את עוזריו ואת מאבטחיו.

     

    שני תובעים כלליים בניו־יורק, הם וצוות גדול של פרקליטים, נוברים בתקופה שקדמה לנשיאותו. מסלול אחד של תביעות נוגע להצהרות הון שלו שהיו בסיס לקבלת הנחות מס, הטבות כספיות והלוואות. לטענתם, ההצהרות כוזבות. המסלול השני נוגע לכסף ששולם מחשבון קמפיין הבחירות לשתי נשים. הן טענו שקיימו יחסי מין עם טראמפ. הכסף נועד להשתיק אותן. עורך דינו של טראמפ באותה תקופה, מייקל כהן, הורשע בפרשה ויושב בכלא. היסטוריונים טוענים שטראמפ מסובך בפלילים יותר מכל נשיא שקדם לו.

     

    זה לא הכל. טראמפ ערב אישית לתשלום חוב בן מאות מיליוני דולרים לבנקים. החוב מגיע לפירעון בתוך שנתיים. לטראמפ יש, או היו, הרבה מאוד תומכים עשירים, אבל בינתיים אף אחד לא מתנדב להעביר את החוב אליו.

     

    תומכיו הקנאים ביותר, חסידי תיאוריות הקונספירציה, מגלים גם הם סימני מרד. כתבים של האתר פוליטיקו שהתעמקו ברשתות החברתיות, דיווחו על כעס, הדחקה ואכזבה. המאמינים ציפו לראות אש יורדת מהשמיים ושורפת את וושינגטון, העיר החטאה. ברמה מעשית יותר, הם ציפו שטראמפ יחון ברגע האחרון את אנשיהם, יורה לעצור אלפי תומכי שמאל ויכריז על משטר צבאי. בסוף, התלונן אחד מהם, הוא העניק חנינה לכל מיני חברים שלו ואפילו ליהודים (אביאם סלע, אחד הישראלים בפרשת פולארד, היה בין מקבלי החנינות). טראמפ בוגד.

     

    יהיו שיקולים פוליטיים: כוכבי  | צילום: מוטי קמחי
    יהיו שיקולים פוליטיים: כוכבי | צילום: מוטי קמחי

     

     

    מול הבשורות הקשות האלה טראמפ ניצב כמעט אילם. סגירת החשבונות שלו בטוויטר ובפייסבוק תלשה את לשונו. כאשר נוכחים בהשפעה האדירה של הסגירה על סדר היום באמריקה – ירידה דרסטית בהפצת תיאוריות קונספירציה – מתגבר עוד יותר הכעס על הטייקונים מעמק הסיליקון ועל משפחת מרדוק, הבעלים של פוקס ניוז. אחד הלקחים מתקופת טראמפ הוא שקיומן של הרשתות החברתיות וערוצי החדשות מחייב בדיקה מחדש של האיזון בין חופש הביטוי להגנה על הסדר הדמוקרטי.

     

    אני מצטער אם אני פוגע בציפור נפשו של מישהו, אבל בדיקה כזאת צריכה להיעשות גם אצלנו. כאשר שלטון פונה להסתה, לשקרים ולתיאוריות חתרניות, חייבת להימצא דרך חוקית לרסן אותו. הוא הדין במיליארדרים שבונים כלי תעמולה להטיית האמת.

     

    טראמפ בלי במה הוא כוכב ריאליטי בלי סדרה בטלוויזיה. תשומת הלב כלפיו תלך ותרד. אבל השבר הפנימי, חוסר האמון, הסכנה הנשקפת מגופים חתרניים, אלימים, תמשיך להעיק על אמריקה. האתגר שניצב בפני ביידן בן ה־78, ענק. הוא יכול להתנחם בכך שטראמפ השאיר לו חברה במצב כל כך רע, שמכאן הוא יכול רק לעלות. הוא יודע שאמריקה חולה. תפקידו הוא להרגיע אותה. הוא יודע, מצד שני, שאת הנזקים שגרמה תקופת טראמפ הוא חייב לתקן, ומהר. הוא חייב גם לטפל בחוליים העמוקים שטראמפ לא המציא, אבל חשף. החוכמה היא לתמרן בין שני הקטבים, ברגישות ובנחישות. בינתיים הוא עושה את זה בשכל רב.

     

    בדאגה גדולה

     

    מיותר לשאול, אני לא אבגוד: מיכאלי | צילום: דנה קופל
    מיותר לשאול, אני לא אבגוד: מיכאלי | צילום: דנה קופל

     

     

    אמריקה ממוקדת כרגע בענייני פנים, במגפה, במשבר הכלכלי, בתמורות ובמינויים שמביא איתו הממשל החדש. העולם נדחק מסדר היום. אבל העולם לא נעצר, והוא עתיד לתבוע את תשומת ליבו של הנשיא החדש, אם ירצה בכך או לא. סין היא הנושא הראשון על סדר היום. איראן היא הנושא השלישי או הרביעי. הפלסטינים התשיעי או העשירי. בשני הנושאים – איראן והפלסטינים – ביידן מתכוון ללכת בדרך שונה מזו של טראמפ. לפני שאנחנו נכנסים לדיון מפורט בסוגיה הזאת, כדאי שנרשום לעצמנו שתי נקודות מפתח:

     

    ביידן איננו טראמפ; ביידן איננו אובמה.

     

    ונקודה שלישית: בכל מה שנוגע לגרעין האיראני, הדיפלומטיה הישראלית נכשלה כישלון חרוץ.

     

    אובמה ניסה לבלום את פרויקט הגרעין באמצעות הסכם בינלאומי. נתניהו הגיב בהופעה דרמטית בקונגרס, מאחורי גבו של הנשיא. הנאום היה מרשים – גם התוצאה. החשש מפעולה צבאית ישראלית החריף את הלחץ על אובמה להגיע להסכם ויהי מה. ההסכם לא ענה על רבות מהדרישות הביטחוניות המוצדקות של ישראל. עם זאת, הוא בלם את המשך ההעשרה.

     

    אם הבנתי נכון, ניצחנו: לוחמי חטיבת הקומנדו | צילום: דו"צ
    אם הבנתי נכון, ניצחנו: לוחמי חטיבת הקומנדו | צילום: דו"צ

     

     

    טראמפ פרש מהסכם הגרעין, כדרישת ישראל, והחריף את הסנקציות על איראן. הסנקציות החלישו את איראן כלכלית, אבל, למרות ההערכות האופטימיות בירושלים, לא מוטטו את המשטר. הפרישה האמריקאית איפשרה לאיראנים לחדש את העבודה על פרויקט הגרעין.

     

    ביידן החליט להחזיר את ארצות־הברית להסכם. הוא הבהיר את כוונתו בשיחות גלויות וגלויות פחות. הוא מתכוון לחזור להסכם, לבטל או לצמצם את הסנקציות ואז לפתוח במשא ומתן עם האיראנים במגמה לשפר ולהאריך אותו. מה שמדריך אותו הוא הדאגה מההתקדמות של איראן לקראת הפצצה.

     

    בישראל עוקבים אחר התהליך בדאגה גדולה. "הסכם טוב הוא הסכם רע", אומר גורם יודע דבר. בישראל שואלים מה יקרה ביום שתסתיים תחולת ההסכם, כשהאיראנים לא יהיו חייבים דבר לעולם והפצצה תהיה במרחק נגיעה.

     

    שלוש בעיות מטרידות את ישראל: החורים בפיקוח על הפרויקט; ההתקדמות של האיראנים בהתקנת צנטריפוגות מתקדמות יותר (IR-8 ו־IR-9); ההתקדמות בייצור הטילים וראשי הנפץ.

     

    נרטיב אחר: אלקלעי  | צילום: דוברות המשטרה
    נרטיב אחר: אלקלעי | צילום: דוברות המשטרה

     

     

    ההנחה בישראל היא שלאיראנים יש אינטרס עליון לחזור להסכם. המצב שלהם פחות טוב משהיה ב־2015, בעת חתימת ההסכם. אפשר לתת להם להתבשל עוד קצת.

     

    צוות החוץ והביטחון שמינה ביידן מלא באנשים שהיו מעורבים במשא ומתן עם איראן. בישראל מעריכים שהאנשים האלה מושקעים בהסכם עם איראן. הם רוצים למחוק כל זכר למהלכים של טראמפ. הם ימהרו מדי לשוב ולחתום. "אסור שההסכם יהיה ההסכם הקודם סימן 2", אמר הגורם.

     

    אובמה בחר להבליג על הקמפיין של נתניהו. ביידן נמצא במצב אחר. הרוב בבתי הקונגרס עבר מהרפובליקנים לדמוקרטים. האפשרויות של נתניהו מוגבלות. הזיכרון של ביידן ארוך. מה שהיה, אומר לי גורם אמריקאי, לא יהיה.

     

    יש בישראל גורמים שחולמים על עסקה מרובעת: המפרציות יסכימו לממן את שיקום סוריה; סוריה, בתמורה, תרחיק את איראן מגבולותיה; האמריקאים יסירו את הסנקציות שהטילו על רוסיה; רוסיה, בתמורה, תצא מסוריה.

     

    זה לא יקרה, אמר לי גורם אמריקאי. הרעיון כבר הוצע ונדחה. האיראנים לא מגלים עניין; גם לא הסורים; הסנקציות על רוסיה הוטלו בעקבות הסיפוח לרוסיה של חצי האי קרים, שטח ריבוני אוקראיני. ביידן לא תומך בכיבוש.

     

    הנושא הפלסטיני פחות בוער, אבל לא פחות מורכב. על פי החלטה שהעביר קארי כאשר היה שר חוץ בממשל אובמה, מועצת הביטחון מקיימת כל חודש דיון בנושא הפלסטיני. הבית הלבן של טראמפ ניטרל את הדיונים האלה, לשמחת ממשלת ישראל. ממשל ביידן לא יתחייב מראש לתמוך בכל מהלך ישראלי בגדה. כאשר הממשלה תרצה להכשיר מאחזים בלתי חוקיים, לבנות או לספח, היא תצטרך לשכנע קודם את הבית הלבן. ממשלת ה־61 הימנית שנתניהו מדבר עליה, תיוולד בידיים כבולות. כמו שאמרנו, החגיגה נגמרה.

     

    צעד גדול–קטן

     

    ביום ראשון מינתה הממשלה מפכ"ל למשטרה, לאחר שנתיים וחצי של התעללות בגוף החשוב הזה, הכל משום שהעז להעמיד את נתניהו לחקירה בשלושה תיקים פליליים: צעד גדול לממשלה; צעד קטן לתשעה מיליון ישראלים. באותן שעות נפגשתי במטה מחוז תל־אביב של המשטרה עם ניצב אמנון אלקלעי, ראש אגף המבצעים. אלקלעי, 54, אחראי על התנהלות המשטרה בשני נושאים בוערים: קורונה והפגנות.

     

    "אני מבקש לשנות את הנרטיב", אמר לי.

     

    הנרטיב, כלומר הדעה שהתגבשה בציבור, אומר, בפשטות: המשטרה נכשלת באכיפת הנחיות הקורונה, נרתעת מעימות עם חרדים וערבים ומתבלבלת בטיפול שלה במפגינים – מתנפלת על מפגינים שומרי חוק ובורחת ממפגינים אלימים.

     

    "ההפך הוא הנכון", אמר אלקלעי. בחודשיים האחרונים הוא יוזם שיחות בזום עם עמיתיו בעשר משטרות במערב. "הבעיות בכל המדינות דומות", אמר. "אכיפת ההנחיות פוגעת בלגיטימציה של המשטרה, וזה מעורר חששות; יש גם קשיים דומים בטיפול בקבוצות מיעוט. בדקתי את הנתונים באוסטריה, איטליה, הולנד, יוון, בריטניה, שוודיה, ספרד, בולגריה, ברלין ולוס־אנג'לס. משטרת ישראל עומדת במקום הראשון במתן דוחות ל־10,000 נפש. בניגוד למשטרות אחרות, אנחנו בחרנו לעשות אכיפה ולשלם מחיר. 547,533 דוחות נרשמו מתחילת הקורונה עד תחילת השבוע. זהו שיא עולמי.

     

    "לא מדובר רק באכיפה – גם בפיקוח. בישראל השוטרים נשלחים לבדוק אם חולים ומבודדים מקיימים את ההנחיות. רק על חמש מתוך עשר המשטרות שבדקתי הוטל התפקיד הזה".

     

    ההשוואה קלה מדי, אמרתי. הנגיף הוא אותו נגיף, אבל התנהגות האזרחים שונה, מהלכי הממשלות שונים, והעיקר, תפקידה של המשטרה ומקומה במערכת שונים בכל מדינה.

     

    "כל ממשלה מתמודדת עם הנגיף על הציר שבין הסברה לאכיפה", אמר אלקלעי. "בישראל הלכו פחות על הסברה ויותר על אכיפה. שוודיה הייתה בקצה האחד, ישראל בקצה השני".

     

    מדוע אצלנו העדיפה הממשלה אכיפה, שאלתי.

     

    "מכיוון שרשויות אחרות לא עשו את העבודה שלהן", אמר.

     

    הוא התכוון בעיקר למשרד הבריאות.

     

    נתרכז בכם, הצעתי. בכירים במשרד הבריאות טוענים שמהיום הראשון פיקוד המשטרה לא האמין ביכולת שלו לאכוף את ההנחיות, ולא התאמץ לאכוף אותן. חוסר האונים בלט במיוחד בטיפול בהתקהלויות – בחתונות, במסיבות, באירועים במגזר החרדי.

     

    "זה לא נכון", אמר. "עוד בפברואר, לפני שהמגפה חדרה לתודעה כאן, התאמנו על אכיפת סגרים מקומיים. עשינו זאת למרות שמנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, אמר לי שלא יהיו סגרים מקומיים. מיד לאחר שהממשלה החליטה על תקנות, התחלנו לאכוף אותן. היינו ראשונים - לפני כל ארגון. עם זאת, דרשנו ואנחנו ממשיכים לדרוש שהממשלה תפעיל הסברה והידברות. לצערנו, רמת ההסברה הייתה מאוד נמוכה ולא משכנעת".

     

    מי ישלם את הדוחות

     

    הציבור משוכנע שיש מגזרים שיש בהם מעט מאוד אכיפה, שהאכיפה בררנית ופוליטית, אמרתי. לא טיפלתם בהפרות סגר המוניות במגזר החרדי. בכמה מקרים קציני משטרה עשו הסכמים מתחת לשולחן עם רבנים, ואחר כך נישקו להם את הידיים.

     

    "השסע בין המגזרים היה עמוק גם לפני הקורונה", אמר. "הוא החריף בגלל המגפה. אבל הנרטיב שאומר שהמשטרה אוכפת רק במגזרים מסוימים, לא נשען על נתונים אמיתיים. אני אוכיח לך שהאכיפה תואמת לנתונים בשטח. במקום שיש בו יותר תחלואה, אנחנו אוכפים יותר".

     

    במשטרה הכינו מצגת להקרנה בממשלה. אחד הלוחות מציג את מספר הדוחות ל־10,000 נפש, ממארס 2020 עד ינואר 2021, במגזר הכללי, הערבי והחרדי. הערבים מובילים – 1,060 דוחות; אחר כך החרדים – 590 דוחות, ולבסוף היהודים הלא־חרדים – 430. מעניין לעקוב אחר הגרף לאורך התקופה: בגל הראשון המספרים היו דומים; ביוני, בגל השני, הדוחות במגזר הערבי התחילו לטפס למעלה; בנובמבר הייתה קפיצה גדולה נוספת במגזר הערבי.

     

    "זה בגלל ששם היו היישובים האדומים והכתומים", אמר אלקלעי. "האכיפה הלכה בעקבות רמזור התחלואה. בינואר יותר מ־80 אחוז מהדוחות ניתנו ביישובים אדומים וכתומים".

     

    לא היו שיקולים זרים? שאלתי. לא היו לחצים פוליטיים?

     

    "לא היו שיקולים זרים", אמר. "מדובר בכמות אדירה. אכיפה לא יכולה להיות אף פעם מאה אחוז".

     

    ואז קצין משטרה מנשק את ידו של רב חרדי במודיעין־עילית, וקצין אחר מדלג על אירוע מפר קורונה של חסידות בביתר־עילית, ומתחנף לרב, אמרתי.

     

    "במודיעין־עילית הקצין טעה טעות קשה", אמר. "גם בביתר־עילית הייתה טעות קשה. לא במקרה האירוע צולם והופץ. הם (אנשי תולדות אברהם ויצחק, חסידות אנטי־ציונית קיצונית) רוצים לחזק את הנרטיב שהנה, הם פועלים נגד המדינה. החסידויות האלה רוצות להזיק למשטרה, לא להגיע איתה להסכמים.

     

    "עם זאת, אנחנו מעוניינים בהידברות ודורשים מהקצינים שלנו להגיע להידברות. כמות האזהרות שנתנו עצומה – אני מעריך שהיא כפולה ויותר ממספר הדוחות".

     

    מטרת הדוחות היא ליצור הרתעה – אחרת למה לטרוח. המציאות בשבועות האחרונים מלמדת שבערים ובשכונות החרדיות ההרתעה לא עובדת. דוחות לחוד ואכיפה לחוד, אכיפה לחוד והרתעה לחוד. ואכן, במגזר החרדי נרשמה קפיצה גדולה בתחלואה; רישום הדוחות פיגר אחריה. ההפרות נמשכו כרגיל.

     

    מה בהחלטות הממשלה הִקשה על המשטרה למלא את תפקידה, שאלתי.

     

    "היעדר הקוהרנטיות", אמר. "תקנות משתנות מיום ליום. המשטרה מבצעת בסוף את ההחלטות, אבל לא פשוט להוריד לשוטרים בשטח כל פעם סט החלטות חדש, ויש לזה מחיר: הציבור מתוסכל; המשטרה מאבדת לגיטימיות. מה גם שרשויות אחרות לא מפעילות את כל הסמכויות שלהן".

     

    היו, אמרתי, ציפיות גדולות, כנראה מופרזות, מצה"ל.

     

    "משבר כמו הקורונה מחייב מקצועיות", אמר. "כאשר מתמודדים עם אוכלוסייה אזרחית, לרשויות האזרחיות יש יתרון. הכי טוב שכל אחד יעשה את העבודה שהוא מומחה בה".

     

    יש מבחן אחד שהמשטרה לא מדברת עליו – מבחן התוצאה. למרות כל הדוחות שנרשמו – ובמגזר החרדי הם ישולמו, אם בכלל, על ידי המדינה, בקומבינה כזאת או אחרת — מוסדות החינוך החרדיים מצפצפים גם על ההנחיות וגם על המשטרה. שיעורי התחלואה במגזר עלו לשמיים, הציפו את בתי החולים ואילצו את הממשלה להאריך את הסגר, במחיר כלכלי כבד. יומיים אחרי שנפגשתי עם ניצב אלקלעי, נרשם מהפך: כוחות משטרה משמעותיים נכנסו לשכונות חרדיות בירושלים ובבני־ברק. הם התקבלו בחיתולים צואים ובקריאות "נאצים".

     

    המהלך הזה נועד להרשים את החילונים: יחצנות, לא אכיפה. כל אחד מבין את זה – גם השוטרים. ספק אם זה ישפיע על התנהגות החרדים. את הרכבת הזאת המשטרה איחרה. במדינה דמוקרטית קשה להתמודד עם קהילה גדולה, בעלת כוח פוליטי לא פרופורציונלי, שבוחרת להכריז על מרי אזרחי. המשימה הזאת גדולה על המשטרה.

     

    חוק, סדר ואינטרסים

     

    המפגינים בבלפור, אמרתי, רואים בכם משטרה פוליטית, כלי להשתקת המחאה.

     

    "בעיניי זה עניין מקצועי", אמר. "חופש הביטוי מול חוק וסדר. כשמפגין חוסם כביש בשם חופש הביטוי, הוא מונע מאדם אחר חופש תנועה. הדילמה של המשטרה היא האם להתערב, איך וכמה. בקצוות, כשאדם מניף שלט על מדרכה, או כשפורצת קטטה אלימה, קל לקבל החלטה. אנחנו לא נאפשר אירוע כמו מה שהיה לפני שבועיים בגבעת הקפיטול. מסובך יותר להחליט כשזה משהו באמצע.

     

    "הזכות להפגין היא ההעדפה שלנו. שוטרים יכולים לעשות שגיאות, אבל רובם נוהגים באיפוק, למרות שצועקים עליהם ומקללים אותם, למרות שדוחפים אותם ומתעדים אותם.

     

    "ההחלטה להתערב היא של מפקד כוח המשטרה. האינטרס שלו ברור – שההפגנה תעבור בשקט. למפגינים יש אינטרס הפוך. אפשר להתווכח על ההחלטה שמפקד המשטרה מקבל, אבל על המניע אי־אפשר להתווכח".

     

    האם לא דרשתם שההפגנות ייפסקו בקורונה, שאלתי. השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, חזר ודרש לאסור על ההפגנות.

     

    "אנחנו לרגע לא דרשנו", אמר. "אני חושב שמי שמפקפק במניעים של המשטרה בלי שיהיו לו הוכחות ברורות, מערער בסופו של דבר את יסודות חופש הביטוי. מדוע? כי בסוף המשטרה צריכה לקבוע את הגבולות לכל הצדדים. לכן מוטב להוציא את המשטרה מהשיח הפוליטי. זה ישרת כל אדם בישראל".

     

    עם המפגינים בבלפור אתם מסתדרים, אמרתי, אבל מול נוער הגבעות אתם עומדים חסרי אונים. הפרות הסדר בגל המחאה על מותו של הנער אהוביה סנדק התגלגלו לא רק לחסימת כבישים אלא גם ליידוי אבנים, הפיכת ניידות, פגיעה פיזית בתושבים ערבים.

     

    "אנחנו לא חסרי אונים", אמר. "ראשית, לגיטימי להפגין ולמחות – גם נגד המשטרה. שנית, עם אלימות נגד שוטרים אנחנו יודעים להתמודד. גם אלימות נגד ערבים – הכל יטופל בחומרה".

     

    הנבחרת האולימפית

     

    החורף חזר ביום ראשון בלילה. רוח קרה, לחה, בישרה שהגשם עוד מעט יבוא; עננים נמוכים; חושך כבד, מוחלט. אפשר לחתוך את החושך בסכין. כ־20 חיילים עומדים במעגל על דיונה. תדריך אחרון לפני יציאה.

     

    החיילים הם לוחמים במגלן, יחידת עילית, היום גדוד בחטיבת הקומנדו (שני הגדודים האחרים בחטיבה הם דובדבן ואגוז, כל אחד עם היסטוריה קרבית משלו. יחד הם החטיבה הכי קרבית בצה"ל). האורות של העיר אופקים מבליחים ממערב לנו, בין העננים לאופק. התרגיל מדמה השתלטות על שטח בנוי, מאוכלס. לא כפר, לא מחנה פליטים, אלא שכונה עירונית שבתיה רבי־קומות. זה הנוף שצה"ל יתמודד איתו אם וכאשר ייכנס שוב לרצועת עזה.

     

    "צוות קרב חטיבתי יכריע את האויב במרחב אופקים, בדרך לפשיטת עומק במרחב אשקלון", אמרה הפקודה.

     

    הכוונה הראשונה הייתה לערוך את התרגיל על מודל, מול צגי המחשב. המח"ט, קובי הלר, התעקש לקיים אותו בשטח, עם הלוחמים. בלילה הראשון הכוח ישתלט על שכונה של רבי־קומות בבנייה באופקים; בלילה השני הוא ישתלט על שכונה של רבי־קומות בבנייה באשקלון. הרמטכ"ל, אביב כוכבי, מצטרף למעגל הלוחמים. סא"ל ר', המג"ד, מדווח על ההכנות. הרמטכ"ל מרחיב. יש שאלות? אין שאלות. כל אחד מהלוחמים נושא עליו את צי"ד 750, המילה האחרונה בשליטה ובקרה. בעתיד תסופק המערכת לכל לוחם בצבא היבשה. הכל חדש, מעודכן, מחובר לעורף – המילה האחרונה. לא נותר אלא להתפלל שאף פעם לא תיגמר הבטרייה.

     

    ב־1982, במלחמת לבנון הראשונה, ישבנו בכפר סיל, פרבר של ביירות, והתאמנו לקראת כיבוש רמלת אל־ביידה, שכונה של רבי־קומות במערב העיר. התאמנו על יבש, בבית הומה אדם. כשסיימנו את האימון, מעלה ומטה בחדר המדרגות, סנט בנו המ"פ, שמוליק קלר: "אתם לא צריכים אויב. הרגתם אחד את השני". למרבה המזל, הפסקת האש פטרה אותנו מלהוכיח לו שהוא טועה.

     

    התעצמנו מאז, התעצמנו מאוד. חטיבת הקומנדו (89) קמה לפני חמש שנים, בתקופת כהונתו של גדי איזנקוט. כוכבי מטפח אותה כמו שמטפחים סגל אולימפי. בין השאר, הלוחמים הוטסו לאימונים בקפריסין וביוון. בשנה שעברה נפתח בית הספר ללוחמת קומנדו. שיטת המיונים ליחידות מיוחדות שונתה: במקום שהמתגייסים יעברו מגיבוש לגיבוש, ייפלו באחד, אחר כך בשני, וינחתו מתוסכלים ביחידה שלישית, המיונים נעשים יחד. לא אומרים לך שנכשלת במטכ"ל – אומרים לך שנבחרת באגוז.

     

    מעבר למשימות שהרמטכ"ל מייעד לה, החטיבה היא מאגר איכותי של קצינים קרביים לצבא היבשה כולו. פעמיים, לאחר בה"ד 1 ולפני קורס מ"פים, נפתחת בפני הקצינים האפשרות להישאר בצבא ולפקד על יחידות אחרות. "כל חייל שלישי בחטיבה יכול להיות מ"פ", אמר הרמטכ"ל.

     

    את אל"מ קובי הלר, המח"ט, פגשתי לראשונה במבצע צוק איתן. בשליחות העיתון הצטרפתי לחטיבת הצנחנים שלחמה בפאתי חאן־יונס. הלר, אז מג"ד דובדבן, סייר איתי בחפירות חמאס. הוא הרשים אותי ברצינותו. "לא באנו להרוס את עזה", אמר. עוד אמר: "יש כללים שלמדתי תוך כדי לחימה. צריך לעבוד לאט־לאט, לתת ביטוי לכל היכולות".

     

    אני לא יודע אם יש קשר, אבל לבחור יש שבעה ילדים.

     

    ואיזה מסכנים החיילים

     

    בשבוע שעבר מלאו שנתיים לכהונתו של כוכבי כראש המטה הכללי. הממשלה (איזו ממשלה?) תוכל לתת לו שנה רביעית או לשחרר אותו לבקו"ם בתום השנה השלישית. על פי ניסיון העבר, ההחלטה של הדרג המדיני תושפע משיקולים אישיים ופוליטיים. יש רמטכ"לים שלא האריכו להם דווקא משום שהיו מוצלחים מדי, חזקים מדי. היו דברים מעולם.

     

    כוכבי צולח את השנה השנייה שלו ברגל ימין. שלושה ישראלים בלבד נהרגו באירועים ביטחוניים במהלך השנה – שני אזרחים, הרב שי אוחיון ואסתר הורגן, וחייל אחד, עמית בן־יגאל. בניגוד לתחזיות השחורות, זאת הייתה שנה שקטה, גם בגדה וגם בעזה. השקט היחסי בעזה נשען על הכסף הקטארי, על שורה של מהלכים צבאיים ממוקדים ועל סדר העדיפויות של יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה. ב־2019 שוגרו מעזה כ־1,200 רקטות; ב־2020 – פחות מ־200. אין ערובה שהשקט יימשך בחודשים הבאים.

     

    צה"ל הִרבה לתקוף במערב סוריה, ואם נאמץ את מה שמקורות זרים מייחסים לישראל, גם במזרח סוריה, באיראן ובעיראק. הרוסים איפשרו לישראל חופש פעולה, בתנאים מסוימים. המשחק עדין, גבולי, דורש גם תעוזה וגם איפוק. התוצאות מרשימות, אבל מוטב שלא נשלה את עצמנו: הארסנל האיראני בסוריה גדל ומתעצם. כל טעות יכולה להביא להתלקחות. משפט דומה אפשר לומר על ההתמודדות עם חיזבאללה בלבנון. בינתיים, איראן תוקפת את ישראל בעיקר בשתי חזיתות: ירי על מטוסי חיל האוויר (כ־800 טילים בשלוש שנים) וחדירות סייבר.

     

    בפתח משבר הקורונה הנחתי שהתוכנית הרב־שנתית "תנופה", בבת עינו של כוכבי, תתכווץ בכסף או תידחה בשנים. זה מה שקורה בדרך כלל בתקופה של משבר כלכלי. קרה ההפך: הממשלה שפכה כסף ועוד כסף וראתה שלא קורה שום אסון. יש גירעון של, נגיד, 160 מיליארד שקל? יהיה גירעון של 165 מיליארד. למה להיות קטנוניים.

     

    בקיצור, כוכבי ידע לדרוש ונתניהו השתכנע לתת. שלושה מיליארד ניתנו מעבר לתקציב, וצה"ל קיבל את התנופה שלו. בסיכום השנתיים הראשונות לתוכנית התבצע חלק מהסעיפים ב־80־90 אחוז, חלק ביותר מ־100 אחוז. לבד ממערכת הבריאות, אני לא חושב שיש עוד גורם ממשלתי שצמח כך בזמן המשבר. אפשר כמובן להתווכח, האם בתקופה של שקט ביטחוני דווקא צה"ל צריך לעמוד בראש התור. אבל אלה כללי המשחק, וכוכבי מיטיב לשחק אותם.

     

    ההגינות מחייבת לומר שהוא נתן את חלקו, עצר הקמה של שני בסיסים שאושרו על ידי ליברמן כאשר היה שר הביטחון וצימצם את כוחות השריון. ביקרתי השבוע באחת מסוללות כיפת ברזל בדרום. צפיתי מלמעלה במגרש גרוטאות ענק, כל מה ששירת את צה"ל במשך שנים ויצא משימוש. בשולי המגרש ניצב טור של טנקי מרכבה שיישלחו לגריטה. אלה הולכים, וזו באה.

     

    סמוך ל־11 בלילה יצאו לוחמי חטיבת הקומנדו לדרך. ברקים הבריקו; גשם זלעפות התחיל לרדת. בהודעה שהעביר לי דובר צה"ל בתום התרגיל נאמר שהלוחמים "כבשו את הערים והסירו את האיום. במהלך התרגיל הכוחות הוציאו לפועל חיבור חדשני בין מבצוע תקשובי אל מול איומים בזמן אמת ולחימת קצה". יופי, אמרתי. אם הבנתי נכון, ניצחנו. חשבתי על הגשם. ואיזה מסכנים החיילים, שר אריק איינשטיין, איזה מסכנים החיילים.

     

    מחוץ לאופנה

     

    ביום ראשון ייפתחו הקלפיות, ו־37 אלף מתפקדים רשומים במפלגת העבודה יוזמנו לבחור יושב או יושבת ראש. בזבוז זמן, אומר הפרשן הסביר. העבודה מזדחלת עמוק מתחת לאחוז החסימה: הייתה ואיננה עוד. טעות, אומרת ח"כ מרב מיכאלי. מעניין להקשיב לה.

     

    מיכאלי, 54, אשת תקשורת שעברה הסבה מוצלחת לפוליטיקה, מתמודדת על התפקיד. המתמודדים האחרים טרם נודעו בציבור. הבולט ביניהם הוא אבי שקד, מיליארדר, בעלים לשעבר של אתר הימורים באינטרנט. יש כנראה משהו בפוליטיקה הישראלית שמושך אליה אילי הימורים.

     

    למה לטרוח, שאלתי את מיכאלי.

     

    "כי לא קמה אלטרנטיבה למפלגת העבודה", אמרה. "לרגע נדמה היה שכחול לבן תופסת את מקומה, אבל זה היה מקסם שווא".

     

    אולי אין אלטרנטיבה כי אין ביקוש, אמרתי.

     

    "לא נכון", אמרה מיכאלי. "מחנה המרכז־שמאל מרוסק פוליטית אבל לא מרוסק אידיאולוגית. העמדות של רוב הציבור קרובות אלינו יותר מאשר לליכוד. אבל האלטרנטיבה לא יכולה לצמוח מזה שכל פעם קם מישהו, אוסף אנשים ומכריז שהוא ראש הממשלה הבא".

     

    היא התכוונה לגנץ וגם לחולדאי. "יש עייפות מהטרנדים, מהאופנות המתחלפות", אמרה.

     

    לדעתך, מי כן יכול? שאלתי.

     

    "מפלגה פוליטית שיש לה שורשים והיסטוריה", אמרה.

     

    אבל אין לה בוחרים, אמרתי.

     

    "במרכז־שמאל לאף אחד אין כרגע בוחרים", אמרה. "רבים אמרו לי, למה את נדבקת למותג הרעיל הזה. בעיניי, העבודה היא דבר אמיתי. צריך לתקן, לא לנהור לכל דבר חדש".

     

    לפי הסקרים, חלק גדול מהתומכים מוכנים לבחור בסער או בבנט, אמרתי.

     

    "זאת הטרגדיה", אמרה. "זה בגלל שדורות של מנהיגים של מפלגת העבודה היו מוכנים להעניק את המנדטים שנתנו להם הבוחרים, לממשלות ימין. אני מתכוונת לפואד בן־אליעזר, לאהוד ברק, גם לבוז'י הרצוג. זה לא אישי – כולם חברים שלי. נתניהו הוא האחראי העיקרי להתרסקות הפוליטית של המחנה הזה, אבל הם שיתפו פעולה".

     

    כשעמיר פרץ ושמולי הצטרפו לממשלת נתניהו, אמרתי, שאלתי אותך אם מקומך לא במרצ. את השבת שאין לך עניין בישיבה נצחית באופוזיציה. פנייך להשפעה, לשלטון. מה ההבדל בינך לבינם?

     

    "אני לא מעוניינת להיות סרח עודף של שלטון", אמרה. "אני רוצה להיות השלטון. ברור לי שזה לא יקרה בסיבוב הקרוב – זה משהו שצריך לבנות אותו. תסתכל על הליכוד: ברוב השנים הליכוד היה או אופוזיציה או שלטון. כך הייתה צריכה לנהוג מפלגת העבודה".

     

    האם יאיר לפיד הוא בעינייך מרכז־שמאל, שאלתי.

     

    "לא", אמרה, "אבל רבים מהמצביעים שלו הם מרכז־שמאל. גם כחלון לקח לא מעט קולות שלנו".

     

    בכנסת, אמרתי, את עבדת קשה אבל שמרת על פרופיל נמוך. הפתעת אותי. לא ציפיתי שאת, דווקא את, תהיי האישה שנשארת במטבח.

     

    "זה היה נכון עד לפני שנה", אמרה. "תמיד היה חשוב לי לסגור שורות. אבל כשפרץ ושמולי בגדו בבוחרים – זאת הייתה הבגידה המכוערת ביותר בתולדות המפלגה – אמרתי די. בפעם הראשונה יצאתי נגד יו"ר מכהן, בפעם הראשונה אמרתי מאה אחוז ממה שאני חושבת בלי לתת דין וחשבון למישהו מעליי".

     

    איך מתפקדי העבודה מתייחסים אלייך, שאלתי.

     

    "יש כאלה ויש כאלה", אמרה. "יש אנשים שהעובדה שאני אישה היא חיסרון בעיניהם, ויש שמבחינתם זה יתרון. יש שרואים בי מנהיגה, ויש אחרים שמתקשים לקבל אותי".

     

    היא אימצה את גולדה מאיר כמודל לאישה מנהיגה. אמרתי לה שפעם, כשיהיה לה זמן, נקיים שיחה על מעלותיה ומגרעותיה של גולדה.

     

    אם את מנצחת ביום ראשון, אמרתי, מה את עושה?

     

    "קודם כל, אני צריכה לארגן מיד פריימריז לבחירת הרשימה. אין הרבה זמן. ואז אנהל שיחות עם ראשי רשימות אחרות. אסור לנו לבזבז קולות".

     

    אני מניח שמיותר לשאול אותך אם תצטרפי לממשלה בראשות נתניהו, אמרתי.

     

    "מיותר לשאול", אמרה. "אני לא אבגוד".

     

    החיסונים זה אני

     

    ישראל עברה השבוע את קו 4,000 המתים מקורונה. זאת טרגדיה. לחלק מהמיתות אחראית הממשלה, טעויותיה ומחדליה, והרשימה ארוכה, מנתב"ג ועד בני־ברק. אף על פי כן, ראש הממשלה ושריו מסרבים לקחת אחריות. כולם אשמים - היועץ המשפטי, הנכד של הרב קנייבסקי, הפקידים, התקשורת – רק לא הם. החיסונים זה אני, המגפה זה הם. כשהקורונה יורדת, אנחנו עולים, אמר הציניקן העליון. כשהקורונה עולה, אנחנו... דוחים את הבחירות. כמעט מתבקש לומר, האפסים שעשו את ה־4,000.

     


    פרסום ראשון: 21.01.21 , 18:09