מזרח תיכון חדש?

לפני עשור התמלאה כיכר תחריר בקהיר בירת מצרים באלפי מפגינים. הם באו למחות נגד המשכורות הנמוכות במשק והיעדר מקומות עבודה, ונגד הסיאוב והשחיתות של השלטון. הנשיא אז היה חוסני מובארק. שבוע לפני נערכה "חזרה גנרלית": מאות מפגינים התקבצו באזור התעשייה אל־מחלה אל־כוברא כדי למחות נגד משכורות הרעב. אלפי שוטרים הפתיעו אותם, נערכו בשורות ארוכות לשמור על הסדר. ההפגנה התפזרה בלי נפגעים.

אלא שההפגנות הראשונות במצרים היו חלק מהתעוררות גדולה ורחבה במדינות ערביות נוספות. מה שהתחיל בגל ההתקוממויות והאלימות חודש לפני כן בתוניסיה, התעצם ונדד למצרים, לוב, סוריה ותימן (וקיבל מאז את השם "האביב הערבי"). אך גם היום ברור שבמצרים ההתקוממות הייתה בקנה מידה שלא נראה עוד במדינה. בהתחלה המפגינים לא קראו במפגיע להדיח את מובארק. הם התחילו בהקמת אוהלים. עם התגברות המחאה כבר היה ברור שהשלטון במדינה לא יוכל להמשיך כפי שהיה. הראשים סומנו, וניתן האות למהפכה.

המהפכה בתוניסיה, התחנה הראשונה באירועי האביב הערבי, זכתה לשם "מהפכת היסמין". 28 ימים של הפגנות רחוב, מהומות, ושפיכות דמים. השליט, זיין אל־עבדין בן־עלי נראה בפעם האחרונה בבית החולים, ליד ערש הדווי של הרוכל מוחמד בועזיזי. מיד אחרי מותו הוגלה בן־עלי לבית מבודד בסעודיה, ובשנה שעברה מת, בבידוד מלא. רעייתו לילה וילדיו ממשיכים לנהל את כספי המשפחה, ומגיעים גם לתוניסיה. כאן, למרות שהמהפכה הוגדרה כ"מושלמת" בזכות הישגיה, הרחובות לא שקטים.

בשבוע שעבר התפרצו המהומות מחדש, ומאות מפגינים יצאו לרחובות הערים הגדולות. החיבור בין חוסר תעסוקה לבין האבטלה שנגזרה על התוניסאים בגלל הקורונה מתסיס את הרוחות. לממשלה אין תקציב עודף לחלק לנצרכים, והאווירה מתוחה.

צילום: AP

בחזרה למצרים: כדי להבין את הצלחת ההתקוממויות צריך לדבר קודם על ואאיל רונים, צעיר שנחשב לגאון מחשבים ועבד בגוגל. רונים היה זה שהתניע מרחוק את ההתארגנות. הוא שלח הודעות לחברים שלו בקהיר עם הדרישה: בואו נחולל הפיכה. תכינו את הכיכר. כעבור כמה ימים הוא נחת בקהיר כדי להגיע אליה, אבל האחים המוסלמים הקדימו אותו. הם העלו על דוכן הנואמים את השייח' יוסוף אל־קרדאווי, איש דת פופולרי שברח ממצרים לקטאר, אשר נשא נאום חוצב להבות נגד "השלטון החילוני". רונים הורד בכוח מהבמה, ודהר לאולפני הטלוויזיה כדי לספר את סיפורם של מיליוני הצעירים שרוצים מצרים אחרת. בתום הראיון הנרגש הוא עלה על מונית, דהר שוב לכיכר, וכעבור זמן קצר נעצר.

כדי לספר את סיפור גל ההפגנות ששטף את המדינות הערביות צריך לדבר על אדם נוסף, שבמותו הביא לשינוי. קוראים לו חאלד סעיד, סטודנט צעיר למחשבים באוניברסיטת אלכסנדריה, שישב בבית קפה מקומי, נעצר על ידי בלשים והוכה למוות על ידי המשטרה. ארגוני זכויות אדם טענו כי נהרג משום שהחזיק בראיות לשחיתות משטרתית. רק שבניגוד למקרים דומים, המקרה שלו שינה את כללי המשחק במדינה. הוא זכה לתהודה גדולה ברשת, ולמעשה הצית את אש המחאה.

סגירת חשבונות

במצרים הרשמית לא ציינו אתמול, בכוונה, את יום השנה העשירי למהפכת האביב. השלטונות בוחרים להדחיק את יום השנה, שהיה מלווה באירועים אלימים, זאת מחשש שהעוני המתגבר עכשיו יוציא את ההמונים מחדש לרחובות ויוביל להתקוממות נוספת בכיכר תחריר. גם בכירי השלטון היום, שצמח על גב המפגינים במדינה, מבינים שהכל עלול לחזור אליהם כמו בומרנג. הם זוכרים את ימי ההפגנות הסוערים.

צילום: AP

18 ימים ולילות שמצרים בערה בכל עיר מרכזית. השתתפו בהן ג'יהאן סאדאת, רעייתו של אנואר סאדאת, מלווה בבנותיה; עמרו מוסה, מזכ"ל הליגה הערבית ושר החוץ לשעבר; ואנשי אקדמיה בכירים. אחת המגישות בערוץ הטלוויזיה המצרי נזכרת: "העורכים ביקשו שאקריא טקסטים שתיארו מצב שלא היה ברחוב. אחרי פעם או פעמיים שהגשתי את המהדורה השלכתי את הניירות, אספתי את חפציי והודעתי שאני הולכת לכיכר. מאז לא חזרתי לאולפן".

כוחות הביטחון המצריים ניסו לדכא את המחאה. ביום העשירי הוצפה הכיכר בעשרות גמלים שנועדו לזרוע לכלוך וסירחון במטרה להבריח את המוחים. "החלטנו שאנחנו מתגברים על הריח נורא", נזכר חמדי, מרצה מובטל כבר למעלה משבעה חודשים, מהפקולטה להנדסה באוניברסיטת חלוואן. "היינו נחושים להישאר, לסגור חשבונות עם השלטון. אז כבר גמל בליבנו הרעיון להדיח את מובארק".

בינתיים בארמון האיתיחאדייה, מרחק 45 דקות נסיעה מכיכר תחריר, התכנסה משפחת הנשיא לדיון בהול: האב חוסני מובארק, האם סוזאן ושני הבנים, עלאא וגמאל. עוד היו שם סגנו של מובארק, עומר סולימאן, וכמה פקידים בכירים. אחד הנוכחים הזהיר את מובארק: "הצעירים חותרים לסלק אותך". "סוזאן מובארק נשכבה על הרצפה והתחילה להתייפח", נכתב בעיתונות הערבית. "סולימאן אמר למובארק: 'אין ברירה, אתה חייב להסתלק'. היועצים הציעו לנשיא המצרי להגר לסעודיה, כמו שעשה שליט תוניסיה המודח בן־עלי. מובארק סירב".

"תמיד הייתי חייל נאמן למולדת ואני נשאר כאן. אם מבקשים את חיי, אפול על חרבי באומץ", אמר אז, אבל בכל זאת הסכים לעזוב את הארמון. סולימאן הזעיק את המטוס והודיע למובארק: "הטייס יפעל לפקודתך ויוציא אותך לכל מקום שתורה לו". מובארק עלה, ונחת כעבור 40 דקות בשארם א־שייח', שם החזיק וילה מפוארת.

צילום: AP

בזמן הזה ההמונים בכיכר חגגו, פיזרו ממתקים והניפו כרזות שעליהן נכתב "מובארק המושחת". הצבא ניסה ללא הצלחה לפזר את ההמונים לבתיהם, בעוד ערוץ "אלג'זירה" מתעד בשידור חי את האירועים מקהיר, מאלכסנדריה ומערים נוספות במצרים. לערוץ הקטארי היה תפקיד משמעותי בתדלוק המחאה, ובכך שההפגנות נשארו רחבות היקף. כתבי אלג'זירה מיהרו גם לחשוף חשבונות בנקים סמויים שלטענתם משפחת מובארק החזיקה בחו"ל. רק לאחרונה בניו של מובארק הצליחו להוכיח כי לא היו דברים מעולם, וכי כל הונו של אביהם הוחזק בבנקים במצרים.

מאז המחאה נכתב ודובר עליה רבות. הרומן המצרי הנפלא "בית יעקוביאן", שהפך לרב־מכר במצרים בפרט ובעולם הערבי בכלל, מגולל אולי בצורה הטובה ביותר את סיפורה של ההתקוממות העממית. הוא מתאר את חייהם של דיירי בניין אירופאי בקהיר המשתייכים למעמדות שונים, ומתאר את ימי שלטונם של נשיאי מצרים, את תהליך ההסתאבות של השלטון ואת הלך הרוח שהוליד את המפץ החברתי־פוליטי, עד לנפילתו ההיסטורית של מובארק.

המחבר, רופא השיניים עלאא אל־סוואני, כבר לא מתגורר במצרים. הוא עבר את מהפכת האביב הערבי בקהיר, כמו גם את עלייתו לשלטון של מוחמד מורסי, בכיר האחים המוסלמים, והמתין לתפיסת השלטון בידי הנשיא הנוכחי, עבד אל־פתאח א־סיסי. "רגע לפני שהגיעו לעצור אותי", הוא מספר, "לקחתי את רעייתי וילדיי והסתלקנו". מאז נע ונד באירופה, וממש לאחרונה הוא בקריירה חדשה־ישנה כמרצה לספרות ערבית באוניברסיטה של בוסטון.

שוב לא שקט

צילום: AP

ד"ר מוחמד אבו אל־גייט היה בין ראשוני העצורים בעיר הדרומית אסיוט. הוא בילה לילות ארוכים בכלא, ושוחרר רק אחרי שהמהפכה הסתיימה. בדרך־לא־דרך הצליח להסתלק עם משפחתו הקטנה לאירופה. רעייתו, שהגיעה בשנה שעברה לקהיר לאסוף חפצים שהשאירה במדינה, נקראה לשיחה במטה המודיעין. "ביקשו ממני להבהיר האם בעלי מתכוון לחזור לקהיר, והמליצו שנישאר באירופה", סיפרה נעימה אבו אל־גייט. "החוקרים הודיעו לי בלשון חד־משמעית ש'השלטון' לא מעוניין באנשים כמונו. אם נחזור, בעלי ייעצר מיד. כמוהו יש עוד מאות".

אז מה באמת נשאר היום מהאביב הערבי במצרים? מעט מאוד, אם בכלל. המדינה יצאה חבולה מההפיכה. 60 אלף אסירים פוליטיים נמצאים כיום בשישה בתי סוהר. אף אחד לא יודע בדיוק כמה נמלטו ממצרים. א־סיסי משתדל לייצר מקומות עבודה חדשים, ובכלל לשלב צעירים בשוק העבודה, אבל הקורונה מקשה מאוד גם על הכלכלה המצרית. גל חדש של מחאות עומד בפתח בעקבות ההחלטה להטיל גזרות כלכליות משמעותיות. ארצות־הברית שלחה סיוע כלכלי נדיב, אבל בקהיר טוענים שהוא לא יספיק מעבר לארבעת השבועות הקרובים. "המצב חמור כיום הרבה יותר ממה שהוא נראה כלפי חוץ", אומר חאלד פהמי, פרופסור להיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. "אין זכויות אדם. קופות האוצר מידלדלות. מי שיכול להרשות לעצמו, מסתלק. אבל גם האפשרות לעלות על מטוס, לא חשוב לאן, כבר לא קיימת".

גם בלוב, בתימן ובסוריה המצב רחוק מהשגת המטרות שהמפגינים הציבו לעצמם. קדאפי אמנם נלכד בידי המורדים בעיר הולדתו סירט, וחוסל. "מועצת המעבר הלאומית" הכריזה על ניצחון ועל סיומה של המלחמה בלוב באוקטובר 2011. אך למרות חיסולו הקרבות נמשכים בלוב, ובשנתיים האחרונות לבשו מתכונת של מלחמה פנימית, בלי מנצחים. לוב המפוררת הפכה למעין מגרש משחקים של המעצמות.

נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח נמצא בכלל בערב הסעודית ומעביר משם הוראות. זאת בשעה שהחותים המקורבים לאיראן שולטים באוכלוסייה השיעית ודואגים רק לנאמניהם. תימן סובלת ממחלות קשות. אין כמעט גישה מהים, וכשספינות מגיעות כבר - הצוותים לא יורדים לחוף אלא שולחים את המטען, תרופות ומזון, בסירות אל החוף כדי לא להידבק במחלות.

צילום: REUTERS

המצב קשה אף יותר בסוריה. מה שהחל במארס 2011 בחבורת תלמידי תיכון בדרעא, על גבול ירדן, שיצאה להפגין נגד השלטון בדרישה להביא מדמשק סחורות, פירות וירקות, ולחלקם בין תושבי העיר הענייה — הפך לאחת ממלחמות האזרחים הקשות בתולדות האנושות.

הנשיא אסד דחה את המלצות יועציו לשלוח את הסחורות או להתעלם מההפגנות. אנשי ביטחון קיבלו פקודה לתפוס את המפגינים הצעירים ולהשליכם "לטיפול מיוחד" בבתי הסוהר. השניים הראשונים שנחלצו מהחקירות הברוטליות חזרו מהן כשהם כרותי איברים. אחרים מתו במהלך המעצר. וכשנודע על גודל הזוועה, התפרצו עימותים אלימים בין התושבים לבין כוחות הביטחון. המדינה הפכה לשדה קרב, והאלימות נמשכת עד היום, כשרבע מאוכלוסיית סוריה כבר נמלטה לטורקיה, לעיראק ולירדן. רבע אחר "נעלם" בתוך סוריה — ונכון להיום לא ידוע מה גודלה האמיתי של אוכלוסיית המדינה. מאות אלפים נהרגו. המדינה התפוררה. אסד, לפי כל ההערכות, הולך ומחזק את שלטונו בדמשק וסביבותיה בתמיכת הרוסים והאיראנים. במקביל, גם תימן בוערת עד היום בגלל קרבות פנימיים שמסרבים להיגמר. עשור אחרי האביב הערבי קשה לומר שהמהפך הושלם. הדרך לשם עדיין ארוכה.

"את יכולה לומר האם מצבנו היום טוב יותר?" אומרת מריים פאחר א־דין, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה הגדולה של תוניסיה שבה החל גל המחאות. "האם מהפכות האביב הערבי שיפרו את מצבה הכלכלי של תוניסיה או את זכויות האזרח? אני יכולה לומר, בצער אמיתי, שמצבנו רק הורע. אנחנו הולכים ומתרחקים מהדמוקרטיה של המערב. ארצות־הברית מעניקה לנו 'כספי פיצוי' כדי לעזור, בלי להתערב. גם הנשיא ביידן, שמתעניין מאוד בזכויות אדם, נוטה לשמור מרחק מהעולם הערבי. נטשו אותנו". •